בקובץ המשניות שבחלק השני של פרק ד' מתוארת סדרה של תרחישים שבהם יהודים וגויים עוסקים במשותף בגת בייצור יין ובאופן שבו ניתן לשרטט את קווי המתאר של שמירת היין מפני חשש יין נסך ו/או טומאת הגוי. התשתית הריאלית המשוקעת באותו קובץ היא של אינטראקציה אינטנסיבית של יהודים ולא-יהודים בצורות ואופנים שונים. באחת המשניות אף מצוין המרחב האורבני המעורב ובמיוחד הדומיננטיות של הגויים באותה עיר: "בְּעִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים....בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ גּוֹיִם....כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא". וכדי להדגיש שלא מדובר רק במקרי קצה או תרחישים תיאורטיים, המשנה מציינת כמה פעמים ש-"בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה" או "זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ" או "זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים" (ורסיה קצת שונה מצויה גם בדיוני התוספתא המקבילים- "זה היה מעשה ושאלו את רבי שמעון בן אלעזר ואמר רשות עובד כוכבים אחת").
הנוסח הדווקני "זה היה מעשה" אינו נפוץ מאד בספרות חז"ל. במקרים דנן, המעשה מובא כהמשך להצגת המקרה המשפטי ועוד בטרם נאמרת ההלכה. נראה שהוא משקף תת-קבוצה של מעשים בספרות התנאית שבה העורך ביקש להדגיש את הקשר שבין הדיון ההלכתי-משפטי ובין ההתרחשות המעשית ואולי אף להדגיש שהרקע להלכה הוא במעשה הנ"ל. מה שמיוחד במשנת עבודה זרה שפעמיים מובא הנוסח הזה בקשר לבית שאן: בתחילת המסכת בפרק א משנה ד: "עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ בָהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת". ושוב אצלנו (ד יב): "אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים". כאמור לעיל, המקרה ההלכתי מוצג בהתחלה ועוד לפני ההכרעה, צוין "זה היה מעשה בבית שאן" שבגינו 'חכמים' הורו הלכה. הבבלי אצלנו מציג לכאורה מקרה שלישי : "נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְהִכְשִׁירוּ" אולם האזכור "בית שאן" לא נמצא בכתבי יד רבים ויש לחשוד שיש כאן אשגרה טיפוסית לנוכח ריבוי המקרים של "זה היה מעשה" בהלכות אצלנו. יש עוד מקרה שבו מוזכר מקום שבו "זה היה מעשה" ויש לכך קשר לעבודה זרה או לגוי נמצא בתוספתא חולין ב יג: "הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה, וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה בְּשַׂר זִבְחֵי מֵתִים. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה זָרַק אֶת דָּמָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה, וְהִקְטִיר חֶלְבָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְקֵיסָרִי, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת חֲכָמִים, וְלֹא אָמְרוּ לֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר".
האזכור של בית שאן (או קיסריה בתוספתא חולין) כמקום שבו עלו שאלות לגבי אינטראקציה עם התרבות הפגאנית או שותפות כלכלית הדוקה עם הגוי היא מתבקשת- בניגוד למרחב היהודי בגליל התחתון (בהתחלה גם במערבו ובהמשך במזרחו של הגליל) שהיה יחסית הומוגני והדומיננטיות היהודית ניכרה היטב גם בערים הגדולות ציפורי וטבריה, המרחב המעורב שבו היהודים היו קהילת מיעוט במרחב העירוני היה בערים הגדולות בפרוביניקה- קיסריה, פטולמאיס (עכו) וסקיתופוליס היא בית שאן (החכמים באופן עקרוני 'התעלמו' בכמה מקרים מהשם הנוכרי של הערים כמו עכו/פטולמאיס, בית שאן/סקיתופליס, לוד/דיוספוליס, בית גוברין/אלוותרופליס ובוודאי ציפורי/דיוקיסריה). סקיתופליס הייתה עיר יוונית-רומית שאחרי ימי ההרס והחורבן בעקבות מסעו של יוחנן הורקנוס בשלהי המאה השנייה לפני הספירה (ששרידיה ניכרים בתל איצטבה כפי שהתברר בחפירות בשנים האחרונות), התאוששה במהירות והפכה לעיר שהייתה בעלת אופי פגאני מובהק כפי שגם עולה מתוצאות המחקר הארכאולוגי האינטנסיבי שנערך בה בדור האחרון (בשנה שעברה פורסם ספר נאה של גבי מזור ווליד אטרש על ניסה סקיתופוליס בתקופות הקלאסיות). הקהילה היהודית בבית שאן הייתה מיעוט לכל אורך שנות קיומה וסבלה גם מפרעות במהלך מרד החורבן (למרות שבהתחלה היא שיתפה פעולה עם בני העיר כנגד המורדים היהודיים). הקהילה היהודית בסקיתופליס/בית שאן התאוששה וכידוע, רבי יהודה הנשיא, במסגרת סדרת ההיתרים של תחומי ערים מחובת שביעית, הקדיש מאמץ מיוחד להיתרה של בית שאן על אף הערעורים והפקפוקים התקיפים מבית וזאת קרוב לוודאי כדי לחזק או אף לאושש את הנוכחות היהודית בתחרות הכלכלית מול הרוב הנוכרי. התחום ההלכתי המותר והאסור של בית שאן ומעמד התוצרת החקלאית שבה הוגדר בצורה מדויק ומפורט עד כדי כך שבתקופה הביזנטית, באחד מבתי הכנסת בפריפריה של בית שאן, ראשי הקהילה החליטו להציג את הרשימה וקטעים נוספים העוסקים בתחומי הארץ והעיירות האסורות והמותרות בצפונה של ארץ ישראל על טיח ובהמשך על רצועת פסיפס בכניסה לבית הכנסת, הלא היא כתובת רחוב המפורסמת.
מה לא היה בבית שאן? חכמים או יותר נכון, מרכז של חכמים. יעקב זוסמן בפתח הפרסום הראשוני על כתובת רחוב ציין כי "ידיעותינו על היישוב היהודי בבית שאן וסביבתה מלאחר חורבן בית שני דלות ביותר....בתקופת התנאים אנו מוצאים רק חכמים בודדים שביקרו בעיר". כמעט בלתי אפשרי לזהות חכמים כלשהם שגרו בדרך קבע בבית שאן (זוסמן דן באפשרות שאולי רבי שמעון בן אלעזר גר שם תקופה מסוימת וגם זה לא יוצא מכדי השערה) ובוודאי לא קיומו של בית מדרש דוגמת אלו שהיו בציפורי, טבריה, לוד ואפילו קיסריה. אין כמעט בנמצא אינדיקציות לתלמידים שבאו מבית שאן לטבריה ו/או ציפורי. ה-"חכמים" המוזכרים במשנתנו ובמקומות אחרים ככל הנראה אינם חכמים מקומיים אלא חכמי הגליל שישבו במרכזים "המסורתיים". בעוד מעמדה ההלכתי של בית שאן נידון באריכות והפך לסוגיה שבגינה היו מחלוקות ומסורות עתיקות וחדשות וכן שאלות ודילמות הלכתיות כפי שעולה במשנת עבודה זרה, הדיון היה "מבחוץ" כמו המקרים של בצרה, צור או גבלא ושם היו גם היו חכמים או תלמידים מקומיים. פה ושם כן מוזכרים חכמים טבריינים שביקרו בבית שאן או נשאלו על ידי בני הקהילה לגבי בניית בית כנסת חדש במקום ישן אך גם כאן מדובר בעדויות ספורות בלבד יחסית לעיר חשובה מאין כמוה שהייתה בסמיכות ללב היישוב היהודי בתקופת המשנה והתלמוד. מיעוט המקורות המזכירים את בית שאן והאופי הפרגמנטי של מקורות חז"ל לא מאפשרים לקבוע בנחרצות שלא היו שם במשך מאות שנים נוכחות כזו או אחרת של חכמים או מלומדים אחרים אך היא חריגה בכל מה שידוע לנו על ערים אחרות בארץ ישראל ודווקא משום קרבתה למרכזים הבולטים, קשה שלא להבחין בתופעה זו.
הדואליות הזו שבה מצד אחד, קהילה יהודית שהיה כנראה מאמץ לבסס אותה ולחזק אותה בימי רבי יהודה הנשיא, כזו שלפחות מתוארת בתור שפונה אל "החכמים" ושיש בה גם בית כנסת (שני מבנים לפחות זוהו כבתי כנסת או לפחות אחד מהם, שניהם מהתקופה הביזנטית) אך מאידך כמעט ואין בה חכמים באופן קבע בניגוד למקומות אחרים עמדה במוקד מאמר שיצא לאחרונה מאת ציונה גרוסמרק (מחקרי גליל, קובץ רביעי, 2024). היא דנה באריכות בקורותיה של קהילה זו (במיוחד בתקופה הרומית) שחיה כמיעוט בעיר נכרית. לאור הנתונים הספרותיים ורסיסי העדויות הארכאולוגיות, היא הגדירה אותה כקהילה המעורה היטב בעולם הפגני וש-"מהלכת על חבל דק שבין יהדותה ובין הסביבה הפגנית". אמנם לא היו חכמים קבועים בעיר אך בני הקהילה התייעצו עם חכמי טבריה והם אלו שהציבו מערכת הלכתית שנועדה לסייע ליהודי כיצד להתנהג במרחב הפגני-נוכרי.
אפשרות אחת להבין את המופע הכפול של הצירוף המיוחד "זה היה מעשה בבית שאן" היא אפוא באתגרים שעמדו בפני הקהילה היהודית בבית שאן/סקיתופליס. האופי הפגני המוחצן של העיר מחד והאינטראקציה הרחבה בין יהודים לנכרים בחיי היום-יום של בית שאן משתקפת במשנת עבודה זרה והמקבילות שלה אולי יותר מאשר ערים אחרות, ודאי כמו ציפורי או טבריה על אף שגם שם היו סממנים פגאניים ציבוריים. האתגרים שעמדו בפני הקהילה היהודית בבית שאן/סקיתופוליס היו המצע הריאלי המהימן יותר למקרים ולשאלות המוצגות במשנה בצורה משפטית. במילים אחרות- ייתכן שחלקים ממסכת עבודה זרה הם "דף מדיניות" ליהודים שגרים בעיר נכרית מובהקת שבו הדומיננטיות של היסוד הפגני היא חזקה ומאלצת את יהודי העיר, במיוחד מן ההיבט הכלכלי, למצוא את הנתיב העדין ומסכת עבודה זרה היא אותו "דף עקרונות" ליהודי שגר בסקיתופוליס או קיסריה או פטולמאיס ופחות למי שגר בציפורי או טבריה.
אך יש גם אפשרות נוספת, קצת פחות "רומנטית" בכל מה שקשור למבט של החכמים על ההתנהלות של הקהילה היהודית בבית שאן. כאמור, המשנה והתוספתא מציגים מקרים שבהם "חכמים" (אנונימיים) קבעו הלכה להתיר או לאסור מקרים שהתרחשו בבית שאן/סקיתופוליס הרומית אבל אפשר ואלו חריגים היוצאים מן הכלל המלמדים על הכלל. קהילת יהודי בית שאן, קהילה לא רבנית בעליל, שלא היו בה בתי מדרש או דמויות רבניות שקשורים לחז"ל, היו צריכים למצוא את הנתיב שלהם מול המציאות החברתית, התרבותית והכלכלית של סקיתופוליס המשגשגת אך רוויית פולחן אלים וקיסרים בכל פינה וקרן רחוב. מסכת עבודה זרה, יותר משהיא "חבורת הדרכה" ליהודי סקיתופוליס או פטולמאיס, מציגה מפת דרכים הלכתית פרקטית בהתאם לפרמטרים ההלכתיים של חכמי הגליל והאזכור של "זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים/ואסרו חכמים" מציג את האופציה שהחכמים סימנו כמומלצת בעיניים של מרכז החכמים בגליל במאות השנייה והשלישית לספירה. מפת הדרכים הזו התחרתה באופציות אחרות- באמצעות ה-"מסווה" של רבן גמליאל בבית המרחץ בעכו (פטולמאיס) או פסיקת החכמים בבית שאן (סקיתופוליס), ניתן להיווכח במגוון הדרכים שבהן הקהילות והיחידים התמודדו מול המרחב התרבותי והפגני הדומיננטי וכיצד למצוא את הדרך שבין מסורת בדלנית עתיקה ובין התחרות והאינטראקציה הכלכלית השוטפת. באמצעות הדיאלוג של רבן גמליאל בעכו או הוראת החכמים על מעשים בבית שאן, עורך המשנה "הכפיף" את האתגרים של המרחב האורבני של הערים הנכריות תחת מוטת כנפיה של מפת הדרכים האופרטיבית של מסכת עבודה זרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה