במשנה (פסחים י ג) מופיעה מחלוקת לגבי הבאת החרוסת בליל הסדר: "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' לעזר בר' צדוק אומר מצוה". לדעת חכמים, בניגוד למצה ומרור, החרוסת ׁ(על הרכבה של החרוסת התלמודית, אפשר לקרוא במאמרה של סוזאן ויינגרטן) מובאת לשולחן אך לא בתור "מצוה" בעוד לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק (חכם שחי בסוף ימי בית שני ותחילת דור יבנה) היא כן "מצוה".
הפסלים היו מרכיב דומיננטי בנוף האורבני של כל עיר רומית, במקדשים
ובמוסדות הציבור, בבתי המרחץ, בתיאטראות ובקרקסאות, בפורום, במזרקות המים
הציבוריות ולאורך הרחובות המרכזיים אך גם במרחב הפרטי, בעיקר בבתי האמידים וגם במערות
הקבורה. הפסלים היו מגוונים- מפסלים של אלים לסוגיהם, דרך פסלים של הקיסר או של דמויות מפורסמות או מוכרות ועד פסלים בצורת בעלי חיים. היו כמובן פסלים שהיו חלק מהפולחן הפגאני עצמו אבל חלק נכבד מהפסלים
היו מרכיב דקורטיבי אינטגרלי של המראה הפיזי העירוני ולא חלק מהפולחן עצמו- בספרות חז"ל התפתחה
בהדרגה הבחנה בין צלמים "נעבדים", כלומר בעלי משמעות אלילית מובהקת ובין
צלמים שהם "לא נעבדים" או למצער שאינם חלק מהפולחן הדתי האלילי, הבחנה
שכפי שהראו החוקרים הייתה רווחת גם בעולם הרומי בצורה זו או אחרת אך לא ברור
כמה ההבחנה הזאת אכן הייתה חדה ואיפה עובר הגבול בין הסימבוליקה הדתית ובין טעם
ארכיטקטוני ואמנותי גרידא- על כך התווכחו ומתווכחים החוקרים עד היום.
