אחת השאלות העתיקות ביותר במחקר ארץ ישראל בתקופת בית שני היא- כיצד הפך אזור הגליל (עם דגש על הגליל המזרחי) ללב היישוב היהודי בעת העתיקה? ארץ יהודה בכלל וירושלים בפרט היו לב היישוב היהודי מאז ימי שיבת ציון והגליל כמעט לא נזכר בקשר לשיבת ציון, לא בתקופה הפרסית ולא בתקופה ההלניסטית. אבל, משלב מסוים, אין עוד רק חבל ארץ אחד (יהודה) אלא גם חבל ארץ שני שבו ישנה נוכחות יהודית משמעותית שאמנם אינה באותו מעמד של יהודה אבל תוך זמן קצר הפכה לאזור יהודי מובהק. השאלה הזאת לא רק עניינה חוקרים של תולדות עם ישראל אלא עמדה ועומדת במרכז הדיון של ראשית הנצרות והרקע ההיסטורי של פעולות ישו במרחב הזה במאה הראשונה לספירה. אינספור מחקרים היו ועוד ישנן על הרקע הגלילי של מעשי ישו והשליחים וסביב אופי האזור הזה והזהות הדתית של יושביו. גם המחקר הארכאולוגי במרחב הזה נקשר בסוגיות השונות הקשורות לראשית הנצרות כאשר מאז ראשית מחקר הגליל ועד היום, חלק נכבד ממשלחות חפירות ארכאולוגיות בינלאומיות בגליל הקדום לא היו מגיעות לחפור באזור הזה אלמלא ישו ושליחיו היו מסתובבים באזור הזה. גם אם יש דיון בקשר לנוכחות היהודית, ברוב המקרים זה יהיה קשור בדרך כזו או אחרת לשאלת "האקלים החברתי" של הגליל במאה הראשונה לספירה- תחפשו בגוגל את המילים "Galilee+Jesus+ Archaeology" ותקבלו רק טעימה קטנה מהעיסוק העצום שקיים בנושא זה. אמנם, כדי להבין את הגליל של המאה הראשונה לספירה, החוקרים חזרו אחורה, מימי הורדוס ולפניו החשמונאים ועד ימי שיבת ציון ושלהי תקופת בית ראשון, במקרים רבים כ-"חומר רקע" לקראת המאה הראשונה לספירה ולא לגופן של התקופות הנ"ל. וכך השאלה הנקודתית הזאת, מעניינת מאד לא רק את חוקרי הגליל היהודי בעת העתיקה אלא גם את חוקרי ראשית הנצרות במאה הראשונה לספירה.
לפני זמן רב, כאשר חשבתי לכתוב מאמר על הנסיבות של הקמת המונומנט המוכר בתור "קברי המקבים" במודיעין בידי שמעון החשמונאי. מהר מאד התבררה לי עובדה שבזמנו נראתה לי קצת מפתיעה- מודיעין הרבה פחות חשובה ממה שניתן היה לצפות. חידת איתור מודיעין הקדומה בכלל ואתר קברות המקבים בפרט היא חידה מעניינת, בעיקר מבחינה גיאוגרפית-היסטורית, ארכאולוגית ואמנותית (במקרה של המונומנט) אבל יש פער לא מבוטל בין החשיבות שהוקדשה- לא רק במורשת הציונית אלא גם במחקר- למודיעין החשמונאית ובין החשיבות של המקום בעת העתיקה כולל בימי החשמונאים.
כאשר
עסקתי בשמואל קרויס ובתולדות ה-"ארכיאולוגיה תלמודית" מימיו ועד ימינו,
עלה גם שם נוסף של חוקר שעסק אחריו בנושא הזה בצורה מפורטת ויסודית אם כי מתוך
ביקורת על שיטתו של קרויס: יהושע בראנד (1975-1908). אם יצירת הדגל של קרויס הייתה
ה-"Talmudische
Archäologie" ( ובמהדורה העברית- "קדמוניות
התלמוד"), הרי שאין ספק שה-"מגנוס אופום" של בראנד היה המחקר המונומנטלי
שלו "כלי החרס בספרות התלמוד" שיצא לאור בתשי"ג (1953) בהוצאת מוסד
הרב קוק- ספר עב כרס של 630 עמודים שבו הוא בחן באופן יסודי את כל סוגי כלי
החרס שנזכרו בספרות התלמודית, תיאר אותם וניסה לזהות אותם תוך כדי תיאור אופי
השימוש והרקע ההלכתי והריאלי שלהם. הוא התחיל גם לעבוד על יצירה דומה, קצת פחות
רחבת היקף על כלי הזכוכית אך נפטר לפני שהספיק להוציא לאור. הספר יצא בסופו של דבר
שלוש שנים אחרי מותו (1978) ובו גם לוקטו מאמרים ומחקרים נוספים כמו גם ביוגרפיה
קצרה שכתב נח עמינח: "'ארכאולוג תלמודי' לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע
בראנד ז"ל". למי שקשה לו להשיג את המאמר ההוא, אל דאגה שכן הערך
בויקיפדיה אודותיו הוא למעשה סיכום (די ארוך...) של אותו מאמר ביוגרפי. הקריירה
המקצועית של בראנד הייתה מורכבת שכן כבר משלב מוקדם ובעיקר בשנות החמישית והשישים הוא
לא היסס להתעמת עם חוקרים לפניו ואפילו עם המורים שלו
בחוגים השונים באוניברסיטה העברית, מה שגרם נזק לא קטן לקריירה האקדמית שלו.
