"כָּל אֵלֶּה בִּהְיוֹת הַהֵיכָל עַל יְסוֹדוֹתָיו וּמִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ עַל מְכוֹנוֹתָיו וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ": בין משנת יומא ובין סדר העבודה

בתפילת יום הכיפורים יש מספר מוקדי שיא מפורסמים: כל נדרי בתחילת היום, תפילת הנעילה בסוף היום וסדר העבודה בעיצומו של מוסף היום. סדר העבודה מורכב משלושה חלקים: במרכז עומד תיאור סדר עבודת הכהן הגדול בהתאם למה שמתואר בשבעת הפרקים הראשונים במשנת יומא. לפני כן, ישנה הקדמה באמצעות פיוט "אתה כוננת" המתאר את השתלשלות העניינים מבריאת העולם ועד עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אחרי כן, ישנם מספר פיוטי נעילה, המוכר שבהם הוא "מראה כהן" (אמת מה נהדר) המשבחים את מראה הכהן בזמן העבודה ומקוננים על כך שבימינו אין כהן ואין עבודה "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו". כאמור, סדר העבודה הוא כינוי כולל לז'אנר שלם של פיוטים קדומים (קדם קלאסיים בטרמינולוגיה של חוקרי הפיוט) ומאוחרים (מהתקופה הקלאסית) שראשיתם בארץ ישראל בתקופה הביזנטית המתארים את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש מההתחלה ועד הסוף. בנוסף להשראה ממשנת יומא, אי אפשר להתעלם מההקבלה לתיאורים דומים גם מבחינה לשונית וגם מבחינה תוכנית לפרקי "שבח אבות העולם" בבן סירא עם דגש על פרק נ' המתאר את מראהו של שמעון הכהן בזמן העבודה (בין אם הכוונה ליום הכיפור או יום אחר). עד כאן הדברים מוכרים אבל מאחורי שאלת תיאור עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים במשנה דרך הפרוייקט הפייטני הליטורגי עומדים מספר שאלות ודיונים מרתקים במוקד חקר החברה היהודית בעת העתיקה ובמיוחד על מקומם של הכהנים וזכר המקדש מאז חורבנו בספרות חכמים מחד ובעולם בית הכנסת מאידך. הנושא הזה התעצם גם בגלל מספר גילויים ארכיאולוגיים כולל שאלת תיארוך בתי הכנסת שכבר נדונה (ואני צריך עדיין לסיים את הדיון, גם זה יקרה בלי נדר...) עם דגש על גילוי בית הכנסת בציפורי מהמאה החמישית לספירה והפסיפס העשיר שלו שכולל תיאורים מפורטים של העבודה במשכן (אבל לא של יום כיפור!). הנושא הזה כולל כמה ענפי משנה שאי אפשר לפרט אבל הנה כמה קווי מתאר לדיון המוקדש לדרך שבה עוצב הזיכרון של טקס יום הכיפורים במקדש בימי בית שני במשנה (וגם במקורות הנלווים- תוספתא ובתלמודים) וכיצד עוצב "מחדש" אותו זכרון בתקופה הביזנטית ועד כמה הממצא הארכיאולוגי משחקת תפקיד בדיון האינטנסיבי בנוגע לאופיו של בית הכנסת ושל מעמדם של הכהנים.

מראש השנה ביבנה ועד ראש השנה באושא

בפרק הרביעי של מסכת ראש השנה מצויות שתי עדויות על חידוש או שינוי בעל משמעות בנוגע לפרקטיקה דתית שמאחוריה ככל הנראה עומדים סוגיות שהן רחבות יותר מאשר עצם הפרקטיקות. לא מדובר במקרים זהים לחלוטין אבל אי אפשר שלא לקשור ביניהן, אפילו אם למרבה האירוניה, אפשר לזהות דינמיקה הפוכה בכל אחד מהמקרים בקשר ליבנה- חדשני במקרה הראשון ומסורתי במקרה השני. אני מלכתחילה לא טוען שמשתקפים כאן אירועים היסטוריים מדויקים ולכל היותר זאת אילוסטרציה ויזואלית-מוחשית לדרך שבה האירועים הללו נתפסו בידי מי ששימר את הסיפורים (וכאן יש הבדלים מעניינים כפי שנראה להלן). בהקשר ההיסטורי, בחינת התיאורים הנ"ל גרמה לי לחשוב בכיוון קצת שונה על התהליך הזה שנקרא "מיהודה לגליל" שנתפס כאירוע דרמטי של מעבר הסנהדרין מיבנה לאושא. אני לא אומר שזה לא קרה, אבל אולי כדאי להסתכל עליו בדרך קצת שונה ממה שאנחנו רגילים להניח.

"על הקורפסה הזאת של אבנים עתיקות הריהו עומד כעל יסוד נפלא ומזהיר": מי זוכר את החפירה הארכיאולוגית הציונית הראשונה?

אני מניח שכמעט כולם ביקרו באתר של הגן הלאומי חמת טבריה וראו את בית הכנסת עם הפסיפס המרהיב (אך מעורר התהיות כמובן) של גלגל המזלות עם הליוס במרכזו. לפני מספר שנים חרדים קיצוניים השחיתו את בית הכנסת הזה עם כתובות גרפיטי כנקמה על חפירת קברים. בכתבה כאן למשל בהארץ (וחיפוש בגוגל יראה שהאזכור הזה חוזר בכמה מקומות) הוזכר ש-"את אתר חמת טבריה חשף בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הארכיאולוג נחום סלושץ. החפירה במקום נחשבה ל"חפירה הציונית הראשונה", וגילוי הרצפה ויתר הממצאים עורר אז התרגשות גדולה בישוב. הוא נפתח לציבור בשנות ה-60" או בגלובס "תחנה 1: הגן הלאומי חמת טבריה. בסמוך לפארק המים של טבריה בחוף גיא ולמרחצאות טבריה שוכן הגן הלאומי חמת טבריה. בשנת 1921, כשסללו את הכביש מטבריה לצמח, התגלה בית כנסת שרצפתו מהמאה הרביעית לספירה. בפסיפס הקדום מוצג גלגל המזלות ובמרכזו אל השמש הליוס. בשולי הפסיפס מוצגים דיוקנאות של נשים עם יבולים חקלאיים שונים המסמלים את עונות השנה". הכל כמעט נכון מלבד העובדה שבית הכנסת המוכר שנפגע מהוונדליזם הוא בית הכנסת שנחפר רק בשנות השישים ואילו בית הכנסת שנחפר בראשית שנות העשרים על ידי סלושץ הוא בית כנסת אחר הנמצא צפונית לבית הכנסת המפורסם ומדרום לשער הדרומי של העיר הרומית, אתר שכבר אינו גלוי ומעטים אם בכלל זוכרים שנחשף עוד בית כנסת בחמת טבריה ושזה לא בית הכנסת המוכר.

הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק ב')

בחלק הראשון עקבנו אחרי התמורה בשאלת תיארוך בתי הכנסת הגליליים וכיצד הגישה שדחקה את תיארוך כלל בתי הכנסת הגליליים לתקופה הביזנטית אחרי תקופת המשנה והתלמוד, הפכה מעמדת מיעוט חריגה לעמדה שביססה את עצמה כעמדה הדומיננטית. אם כן, בהנחה שהם היו היכן שהוא, להיכן "נעלמו" בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? השאלה הזו הטרידה את הארכיאולוגים משני הכיוונים- אלו שהתעקשו על הגישה האדריכלית-סגנונית לא היו יכולים להתעלם מהממצא הארכיאולוגי והנומיסמטי החד-משמעי ולהתעקש שבית הכנסת הנראה היום בכפר נחום או ברעם הוא מהמאה השנייה-שלישית ואילו בעלי הגישה המאחרת היו צריכים להסביר מדוע בונים בית כנסת בתקופה הביזנטית בסגנון אדריכלי שהיה אופייני למספר מאות שנים לפני כן וכאמור, איפה בתי הכנסת הקדם-ביזנטיים, אלו של ימי החכמים? 

הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק א')

שחזור פנים בית הכנסת בכפר נחום לפי קוהל ווואצינגר

בראשית העניין הכל היה נפלא- כשראשוני החוקרים והארכיאולוגים חשפו את האתרים והמבנים הקדומים בארץ הקודש, הם הניחו כמובן מאליו שהשרידים החומריים והממצא הארכיאולוגי עולים בקנה אחד עם העדות הספרותית וממחישים אותה בצורה ריאלית. אלא שבשלב מסוים, הפרדיגמה ההרמונית הזאת התחילה להתערער בעקבות חפירות ארכיאולוגיות חדשות שמהם עלה שאת אותם שרידים צריך לתארך מאוחר יותר מאשר המקובל ולפיכך אין התאמה בין הכרונולוגיה הישנה המסורתית ובין המחקר הארכיאולוגי העדכני. הטענה "השערורייתית" הזאת גרמה לויכוח לוהט בין האסכולות הארכיאולוגיות השונות, הללו בכה והללו בכה- בעוד אלו מגינים על על הקונספט המוכר והטוב, הקולגות היו משוכנעים שבידיהם ראיות מוצקות כיצד הקונספט הזה אינו עומד בפני הביקורת. בעקבות חוסר ההתאמה בין הממצא הארכיאולוגי לעדות הספרותית, נכנסו לעסק גם ההיסטוריונים והגישה ההיסטורית המינימליסטית קיבלה חיזוק- מתוך היעדר הממצא הוסקו מסקנות מרחיקות לכת על התמונה ההיסטורית המקובלת עד אז. התיאוריה החדשה שבהתחלה הייתה חריגה הפכה ל-"בון טון" המחקרי אבל לאט לאט גם זה השתנה והמומנטום נהפך- חפירות ארכיאולוגיות חדשות ונתונים נוספים הפכו מחדש את הדינמיקה והכניסו את בעלי הכרונולוגיה המאוחרת למגננה מסוימת בהיפוך תפקידים ממה שהיה עד לפני שנים אחדות. הויכוח עדיין בעיצומו ובאופן "מקרי", חפירות חדשות שנערכו בידי ארכיאולוגים מהאסכולות השונות שביקשו לבסס את הויכוח על נתונים אמפיריים מוחלטים, "הוכיחו" את הטענה הבסיסית שלהם , זה לכאן וזה לכאן אף שהאתרים הללו לעתים סמוכים מאד אחד לרעהו. 

"הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה": מנחל חבר ועד עפרה

בסוף השבוע האחרון במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה של יפעת ארליך על "מלחמת העצמות" בעקבות הגילוי של עצמות שבע נשים ונער אחד בתוך מערה עם מתקן בית בד בחורבת אל מקטיר שתוארכו לשנת 69 לסה"נ כלומר לזמן המרד הגדול ברומאים. החפירות באל מקטיר נערכות מאז 1995 מטעם ה-Asocciates for Biblical research במטרה לזהות במקום את עי המקראית ובשנים האחרונות גם על התקופות המאוחרות יותר כשהם מציעים לזהות אותם עם העיר "אפרים" שמוזכרת בברית החדשה. על הממצאים משלהי ימי הבית השני כבר נמסר במספר פרסומים שלהם אך לא נאמר שם דבר על עצמות עד הפרסום בסוף השבוע האחרון. על אף שהחוק קובע שמעבר לקו הירוק, עצמות נחשבים כממצא ארכיאולוגי, העצמות לא הגיעו לידי קמ"ט ארכיאולוגיה הממונים על המחקר הארכיאולוגי ביו"ש אלא לאנשי עפרה ובראשם יהודה עציון, איש החברה קדישא בעפרה. על רקע הויכוח שהתפתח סביב גורלם של העצמות, אנשי עפרה קברו את העצמות בטקס חשאי בפברואר ובתשעה באב נחנכה בטקס של תושבי עפרה מצבה לזכר הנקברים. 

כיצד עיצבו חפירות בית שערים את השיח על תקופת המשנה והתלמוד?

לרגל פתיחת העונה הרביעית של החפירות המחודשות בבית שערים, חזרתי השבוע לעיין קצת בתולדות החפירות הישנות בשנות השלושים ושוב בשנות החמישים, חפירות שגילו את העושר הארכיאולוגי העצום על גבעת שיך אבריק ובמורדותיה. קשה להפריז בחשיבות תוצאות המחקר שם, לא רק בכל מה שקשור לנקרופוליס עצמו ולנוהגי הקבורה של אותה תקופה אלא תוצאות החפירות ותופעות הלוואי של הגילויים, חרגו הרבה מעבר לשאלת בית שערים ההיסטורית עצמה. פרופ' ישראל לוין במאמרו ב-1985 על "ממצאי בית שערים וחשיבותם בחקר תקופת המשנה והתלמוד" טען שבמבט לאחור, "ממצאי בית שערים תופסים מקום מרכזי בחקר תולדות עמנו בתקופה זו" וגם יותר משלושים שנה אחרי מאמר מסכם זה, הויכוח סביב ממצאי חפירות בית שערים עדיין עומדים במוקד מחקר תקופת המשנה והתלמוד.