הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק א')

שחזור פנים בית הכנסת בכפר נחום לפי קוהל ווואצינגר

בראשית העניין הכל היה נפלא- כשראשוני החוקרים והארכיאולוגים חשפו את האתרים והמבנים הקדומים בארץ הקודש, הם הניחו כמובן מאליו שהשרידים החומריים והממצא הארכיאולוגי עולים בקנה אחד עם העדות הספרותית וממחישים אותה בצורה ריאלית. אלא שבשלב מסוים, הפרדיגמה ההרמונית הזאת התחילה להתערער בעקבות חפירות ארכיאולוגיות חדשות שמהם עלה שאת אותם שרידים צריך לתארך מאוחר יותר מאשר המקובל ולפיכך אין התאמה בין הכרונולוגיה הישנה המסורתית ובין המחקר הארכיאולוגי העדכני. הטענה "השערורייתית" הזאת גרמה לויכוח לוהט בין האסכולות הארכיאולוגיות השונות, הללו בכה והללו בכה- בעוד אלו מגינים על על הקונספט המוכר והטוב, הקולגות היו משוכנעים שבידיהם ראיות מוצקות כיצד הקונספט הזה אינו עומד בפני הביקורת. בעקבות חוסר ההתאמה בין הממצא הארכיאולוגי לעדות הספרותית, נכנסו לעסק גם ההיסטוריונים והגישה ההיסטורית המינימליסטית קיבלה חיזוק- מתוך היעדר הממצא הוסקו מסקנות מרחיקות לכת על התמונה ההיסטורית המקובלת עד אז. התיאוריה החדשה שבהתחלה הייתה חריגה הפכה ל-"בון טון" המחקרי אבל לאט לאט גם זה השתנה והמומנטום נהפך- חפירות ארכיאולוגיות חדשות ונתונים נוספים הפכו מחדש את הדינמיקה והכניסו את בעלי הכרונולוגיה המאוחרת למגננה מסוימת בהיפוך תפקידים ממה שהיה עד לפני שנים אחדות. הויכוח עדיין בעיצומו ובאופן "מקרי", חפירות חדשות שנערכו בידי ארכיאולוגים מהאסכולות השונות שביקשו לבסס את הויכוח על נתונים אמפיריים מוחלטים, "הוכיחו" את הטענה הבסיסית שלהם , זה לכאן וזה לכאן אף שהאתרים הללו לעתים סמוכים מאד אחד לרעהו. 

לא, אני לא מדבר על הארכיאולוגיה המקראית ובכלל לא עוסק בשאלה של ההתאמה בין התנ"ך ובין הממצא הארכיאולוגי. אני לא מדבר, לא על יריחו ולא על עיר דוד, לא על חצור או גזר ולא על מגידו או תל עזקה ואפילו לא על חרבת קיאפה או תל צפית. אני מדבר על בתי הכנסת העתיקים, בעיקר אלו המכונים בתי הכנסת "הגליליים" המוכרים היטב לכל מי שמבקר בגליל. מי שסבור שויכוחים לוהטים, אסכולות שונות, היסטוריונים מינימליסטיים ו/או מקסימליסטיים, כרונולוגיה מוקדמת או מאוחרת וחידושים ארכיאולוגים מאתרים בלתי צפויים המשנים את התמונה, זה אוצר מילים שמוכר רק בקשר לתקופת המקרא, עשוי לגלות להפתעתו שגם בכל מה שקשור לתיארוך בתי הכנסת העתיקים מול העדות הספרותית- זאת כמעט אותה הגברת בשינוי אדרת. 

היינריר קוהל וקארל ואצינגר בכפר נחום

אז, הנה "תרגום" לפסקה הראשונה או כיצד הקשר בין שרידי בתי הכנסת הקדומים (בעיקר בגליל) ובין בתי הכנסת "הספרותיים" של תקופת המשנה והתלמוד, בתי הכנסת של ספרות חז"ל, ידע עליות ומורדות וכיצד יותר ממאה שנים אחרי שהתפרסם המחקר החלוצי של היינריך קוהל וקארל ואצינגר  Antike Synagogen in Galilaea (לייפציג 1916), שלא היו הראשונים שזיהו את המבנים כבתי כנסת אבל היו הראשונים שחקרו את המבנים הללו מבחינה אדריכלית טיפולוגית,  הסוגיה הזאת עדיין עומדת על הפרק ומעסיקה את הארכיאולוגים וההיסטוריונים כאחד גם אחרי יותר ממאה שנה של מחקר. 

קודם כל, מילון כרונולוגי בסיסי שיעזור להבין את השאלות ההיסטוריות והארכאולוגיות הקשורים בבתי הכנסת העתיקים. המקור הספרותי שבו אנחנו עוסקים הוא ספרות חז"ל שבה בית הכנסת (וגם בית המדרש) הוא מוסד/מבנה מרכזי של הקהילה היהודית בארץ ישראל ולגביו ישנם דיונים הלכתיים, סיפורים, תיאור אובייקטים וכמובן של הפעילות שנערכה בו, דתית וקהילתית כאחד. באופן כללי אנחנו מדברים על תקופת המשנה (220-70 לספירה) ותקופת התלמוד הירושלמי (220 לספירה- עד המחצית השנייה של המאה הרביעית), כלומר על שלהי המאה הראשונה ועד סוף המאה הרביעית לספירה. בטרמינולוגיה ההיסטורית-ארכיאולוגית הכללית התקופה הזאת מכונה "התקופה הרומית המאוחרת" (בפועל, זה קצת לפני וקצת אחרי). התקופה שאחרי כן כבר אינה קרויה על שם היצירה הספרותית הרוחנית ומוכרת כידוע כתקופה הביזנטית (מהשליש השני של המאה הרביעית ועד המאה השביעית) שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהדת הנוצרית שהייתה דת אסורה עד תחילת המאה הרביעית, הפכה במהירות לדת הדומיננטית והשלטת.

חפירות בית הכנסת בבית אלפא, 1928 או 1929

במחקר בתי הכנסת העתיקים, החל מימיהם של הייניריך קוהל וקארל ואצינגר שתיארכו את בתי הכנסת הגליליים על סמך השוואה למקדשים הרומיים בסוריה ובחורן, דרך החפירות של סוקניק ואחרים בבתי הכנסת בבית אלפא וחמת גדר, התגבשה הטיפולוגיה המוכרת של בתי הכנסת הקדומים לשלוש קטגוריות, בעיקר על סמך סגנון אדריכלי: בתי הכנסת הקדומים (מאות שנייה-שלישית), בתי הכנסת המאוחרים (התקופה הביזנטית המאוחרת, מאות חמישית-שישית) ודגם המעבר (סוף רומית- תחילת ביזנטית, מאה רביעית). בתי הכנסת אפוא של תקופת המשנה והתלמוד היו בעיקר אלו של הדגם הקדום המונומנטלי עם ההדגשה של המבנה החיצוני. עדכון למיון הזה הגיע בעקבות סדרת חפירות של בתי כנסת בשנות השבעים בידי אריק מאיירס ואחרים באתרים כמו גוש חלב, מירון, נברתין וחורבת שמע שלא חלקה בהכרח על התיארוך הכללי אבל בעקבות החפירות הללו הוצעה טיפולוגיה שאינה כרונולוגית אלא רגיוניאלית-אזורית, כלומר שאת בתי הכנסת הקדומים צריך לבחון על רקע הסגנון שהיה מקובל באזור באותה העת. 

שחזור בית הכנסת ברעם לפי קוהל וואצינגר, 1916

אלא שממש באותה העת, בעקבות החפירות של החוקרים הפרנציסקנים החל בסוף שנות השישים בכפר נחום, אולי בית הכנסת הגלילי המונומנטלי המפואר ביותר מהסוג הזה, נוצר סדק מתרחב והולך בקונספט הזה שכן על סמך החפירות והמטבעות תחת רצפות בית הכנסת עלה שבית הכנסת הזה, על אף הסגנון האדריכלי הרומי, נבנה רק בתקופה הביזנטית. כבר אז, התחיל פולמוס בין האסכולה "הסגנונית" שתיארכה את בתי הכנסת על פי הסגנון האדריכלי שלהם ובין האסכולה "הסטרטיגרפית" שהתבססו על הממצא הסטרטיגרפי מתחת לרצפות בית הכנסת ולא על הסגנון האדריכלי. במשך שנים, הגישה הרווחת הייתה עדיין זאת של המקדימים על אף הממצא הארכיאולוגי המעודכן. מי שחתומה במידה רבה על שינוי הכיוון וביסוס התיארוך המאוחר של בתי הכנסת הגליליים היא ג'ודי מגנס מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל שבסדרת מאמרים בסוף שנות ה-90 ותחילת המאה הנוכחית, טענה שהתיארוך המאוחר הוא נכון לא רק בכפר נחום אלא גם בבתי הכנסת הגליליים האחרים שתוארכו בידי מאיירס וצוותו לתקופה הרומית הקדומה ושהם מאוחרים לפחות במאתיים שנה מההצעה של החופרים. גם מוטי אביעם שבדק מחדש את בית הכנסת בברעם הגיע למסקנה דומה כמו זו של מגנס והיא שבתי הכנסת (הוא מדבר על שני בתי כנסת של שני יישובים בברעם) בברעם, על אף הסגנון האדריכלי הרומאי המובהק, לא נבנו לפני המאה החמישית או סוף הרביעית לכל המוקדם. זאת ועוד, גם הסקרים הארכיאולוגיים החדשים בגולן הביאו את חיים בן דוד למסקנה שאת בתי הכנסת המונומנטליים (וזאת מילת מפתח כפי שיתברר בהמשך...) בגולן אי אפשר לתארך לפני המאה הרביעית לספירה לכל המוקדם. לא כולם אימצו או השתכנעו מהטיעונים הללו, החל מהחוקרים הוותיקים כמו יורם צפריר וגדעון פרסטר שכבר התווכחו בעבר עם חופרי כפר נחום, דרך צבי אורי מעוז (שהציע טיפולוגיה מורכבת יותר אך דומה בבסיסה לזו של אבי יונה) ועד מאיירס וסטרנג' שהתעמתו עם הטענות של מגנס על בתי הכנסת "שלהם" והתעקשו שבתי הכנסת הללו נבנו כבר בתקופה הרומית ולא הביזנטית. לקראת סוף שנות התשעים ותחילת המאה ה-21 , דומה היה שכובד המשקל נוטה אל הגישה המאחרת שהפכה לעמדה מקובלת יותר ויותר והציבה את המקדימים בעמדת התגוננות. 

עכשיו, ממש "בשיא המתח", נעשה פסק זמן מהדיונים הארכיאולוגיים לטובת ההשלכות ההיסטוריות של התיארוך של בתי הכנסת הגליליים לתקופה הביזנטית. היו לכך שתי השלכות מרכזיות שהם בעצם שני צדדים של אותו מטבע- התיארוך של בתי הכנסת "הגליליים" מהטיפוס הקדום לכאורה לתקופה הביזנטית ביחד עם בתי הכנסת האחרים שממילא תוארכו לאותה תקופה, הפכה את התקופה הביזנטית תחת השלטון הנוצרי לתקופה שבה בניגוד לדימוי ההיסטוריוגרפי (שראשיתו כבר אצל גאוני בבל), לא רק שהיישוב היהודי לא היה במצוקה (לפחות לא באופן קבוע) אלא שזאת הייתה תקופת פריחה של עשייה ויצירה ספרותית ותרבותית והעדות הארכיאולוגית המעודכנת באשר לתיארוך בתי הכנסת הייתה נדבך מרכזי בשדרוג ההערכה המחודשת לעוצמת היישוב היהודי בגליל ובגולן. בעקבות כנס בינלאומי ב-1999, יצא לאור מספר שנים אחרי כן קובץ מחקרים בהוצאת יד בן צבי בשם "רצף ותמורה- יהודים ויהדות בארץ ישראל בתקופה הביזנטית-נוצרית", שבו סוגיית התיארוך המאוחר של בתי הכנסת היוותה נדבך יסודי בחשיבה מחדש על מצב היישוב היהודי בתקופה הביזנטית כלומר אחרי תקופת המשנה והתלמוד הקלאסית שעמדה באופן טבעי במרכז חקר החברה היהודית בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה.

בית הכנסת בנברתין לפני תחילת החפירות בראשית שנות השמונים

אבל היה כמובן גם את הצד השני: אם אכן הכרונולוגיה המאוחרת היא הצודקת והמדויקת, אז היכן אפוא בתי הכנסת הקדומים של המאות השנייה-שלישית לספירה, אותם בתי כנסת של תקופת המשנה והתלמוד? איפה בדיוק התפללו או התכנסו התושבים היהודים בתקופה הזו? כיצד מבינים את הטקסטים של חז"ל כאשר "פתאום" אין כמעט בית כנסת ממשי שאפשר לייחס לתקופת הפעילות של החכמים? זאת כמובן סוגיה שהעסיקה מאד את הארכיאולוגים ואת ההיסטוריונים שהיו מודעים להתפתחות החדשה במחקר הארכיאולוגי. התשובות הן מגוונות וכפי שנראה בחלק השני, יש חידושים בשנים האחרונות שמשנים את התמונה "הבעייתית", אבל לפני כן, כדאי להציג כאן עמדה היסטורית רדיקלית שהשתמשה בחידושים הארכיאולוגיים בתיארוך בתי הכנסת כדי להוכיח את התיזה מרחיקת הלכת שעמדה בבסיסה.  

ממש באותם שנים שבהם סוגיית תיארוך בתי הכנסת הגליליים נטתה לטובת האסכולה המאחרת, פרסם סת' שוורץ מאוניברסיטת קולומביה ספר עב כרס בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון בשם Imperialism and Jewish Society, 200 BCE to 640 CE, שעורר הדים רבים בגלל התיזה שלו באשר למה שקרה ליהודים וליהדות בין 135 לספירה ובין 350, כלומר בתקופת המשנה ותלמוד או הרומית המאוחרת. הטענה הבסיסית שלו הייתה שאחרי מרד בר כוכבא היהדות בארץ ישראל למעשה נעלמה כמעט לחלוטין ושרוב היהודים חדלו לקיים את אורח החיים היהודי ואימצו את התרבות הרומית השלטת כמעט לחלוטין כולל את ההיבטים הפגאניים שלה. הייתה קבוצה קטנה, שולית, כמעט חסרת השפעה שהמשיכה לשמר את אורח החיים היהודי- אלו היו החכמים והחוגים שלהם אבל זאת הייתה קבוצה קטנה שרק מעטים תמכו בה. חלק מרכזי בטיעון הזה היה קשור לממצא הארכיאולוגי או ליתר דיוק, להיעדר של הממצא הארכיאולוגי "היהודי" בתקופה הרומית המאוחרת היא תקופת המשנה והתלמוד. הוא הקדיש חלק מרכזי לשאלת בתי הכנסת ולדידו התשובה לשאלה היכן היו בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד, הייתה שאכן היו מעט מאד ושהיעדר הממצא הוא לא מקרי. החכמים והמקורבים שלהם אולי המשיכו להתפלל בבית הכנסת (או בתי מדרש) אבל רוב היהודים לא מצאו סיבה להגיע לבית הכנסת או בכלל לבנות מבנה ייעודי כזה. רק בתקופה הביזנטית, החל מאמצע המאה הרביעית ואילך, בדיוק בזמן שבו אחרוני האמוראים הארץ ישראליים כמעט כבר לא קיימים, דווקא אז החברה היהודית "גילתה מחדש" את בית הכנסת  כחלק מהפולמוס ומאבק הזהות מול "המלכות שהפכה למינות". במובן הזה, הוא פיתח גישה רדיקלית אפילו יותר מזו של גודינף בשנות החמישים והשישים שכן לדידו הייתה תקופה משמעותית שבה רוב היהודים כלל לא נזקקו לבית הכנסת- לא פחות ולא יותר מאשר בלב תקופת המשנה והתלמוד!המיתולוגית. גם כאן ראוי לציין שחוקרים רבים (כולל כאלו שסקפטיים כמוהו לגבי מידת השפעתם של החכמים) שללו את המסקנה הרדיקלית של שוורץ לגבי אופי החברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, אבל זה כבר נושא אחר. הבאתי את גישתו כדי להראות כיצד השאלה של תיארוך בתי הכנסת העתיקים "גלשה" מויכוח פנימי בין אסכולות ארכיאולוגיות או אדריכליות לכדי סוגיה היסטורית בעלת השלכות מרחיקות לכת, בדיוק כמו ששאלת הכרונולוגיה הארכיאולוגיות בתקופת המקרא/ברזל השפיעה עמוקות על המחקר ההיסטורי הכללי של אותה תקופה הרבה מעבר לשאלת זיהוי החרסים או הקנקנים הישראליים או הפלישתיים. 

גם אם העמדה הזאת על כך שדווקא בתקופת הליבה של חז"ל, כמעט לא היו בתי כנסת  נשמעת קיצונית מדיי, עדיין נותר להתמודד עם השאלה: להיכן נעלמו להם בתי הכנסת שלפני התקופה הביזנטית, בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? על כך ועל התפנית במחקר בשנים האחרונות, בחלק השני.