בסוף השבוע האחרון במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה של יפעת ארליך על "מלחמת העצמות" בעקבות הגילוי של עצמות שבע נשים ונער אחד בתוך מערה עם מתקן בית בד בחורבת אל מקטיר שתוארכו לשנת 69 לסה"נ כלומר לזמן המרד הגדול ברומאים. החפירות באל מקטיר נערכות מאז 1995 מטעם ה-Asocciates for Biblical research במטרה לזהות במקום את עי המקראית ובשנים האחרונות גם על התקופות המאוחרות יותר כשהם מציעים לזהות אותם עם העיר "אפרים" שמוזכרת בברית החדשה. על הממצאים משלהי ימי הבית השני כבר נמסר במספר פרסומים שלהם אך לא נאמר שם דבר על עצמות עד הפרסום בסוף השבוע האחרון. על אף שהחוק קובע שמעבר לקו הירוק, עצמות נחשבים כממצא ארכיאולוגי, העצמות לא הגיעו לידי קמ"ט ארכיאולוגיה הממונים על המחקר הארכיאולוגי ביו"ש אלא לאנשי עפרה ובראשם יהודה עציון, איש החברה קדישא בעפרה. על רקע הויכוח שהתפתח סביב גורלם של העצמות, אנשי עפרה קברו את העצמות בטקס חשאי בפברואר ובתשעה באב נחנכה בטקס של תושבי עפרה מצבה לזכר הנקברים.
עציון (המוכר יותר כאיש המחתרת היהודית בעבר ופעיל בתנועות המקדש עד היום) סיפר שבמקור הוא רצה לערוך טקס קבורה ממלכתי בהשתתפות שרים ודמויות ציבוריות אך לנוכח הנסיבות, הוא הסתפק בטקס פנימי שבו נקרא גם פרק חזון עצמות היבשות בספר יחזקאל המספרת כיצד העצמות יחיו מחדש ובכך לגשר בין העצמות של הרוגי המרד ובין התחייה הלאומית בכלל וביהודה ושומרון בפרט. בתשעה באב בטקס בעופרה נחנכה מצבה בשם "קבר האחיות" והנוסח שמופיע על האנדרטה הוא "לכאן הובאו עצמות שבע נשים ונער, יהודים שראו את הבית השני בתפארתו ונספו יחדיו בידי קלגסי רומא בימי המרד הגדול לחירות ירושלים, בהיותם במסתור בכפר מגוריהם בארץ בנימין. חורף תשע"ז, יובל שנים לשחרור הר הבית". לעומת זאת, קמ"ט ארכיאולוגיה חנניה היזמי הסתייג מהנופך האידיאולוגי ולדבריו "אני מתחבר פחות אל האתוס שמנסים כעת ליצור סביב השלדים שנמצאו", אומר היזמי. "אני ארכיאולוג, לא אידיאולוג, ולכן מסתכל על הממצאים בצורה מקצועית".
חיים וייס במאמר שיצא בשנה שעברה ""לפתע הוקם גשר אל מעבר לאלפיים שנה": מארכיאולוגיה מחולנת לארכיאולוגיה דתית — המקרה של בר־כוסבה, יגאל ידין ושלמה גורן', (תיאוריה וביקורת 46 [2016]) טען שמאחורי הויכוח ההוא בין הרב גורן ובין גישתו של ידין לא רק עמדה השאלה הטכנית לגבי זהות הנקברים אלא שאלה הרבה יותר רחבה- תהליך חברתי ואידיאולוגי יסודי שבו הארכיאולוגיה ששימשה כאמצעי להנחלת מורשת לאומית מחולנת לחלק מהשיח הדתי-לאומי עם המימד המשיחי-גאולי המודגש שלו: "טקס הקבורה בנחל חבר היה מעין גילום בזעיר אנפין של מאבק בין שתי עלילות–על היסטוריות מתחרות: זו הוותיקה של הציונות המחולנת שמייצגה הדומיננטי הוא ידין, וזו החדשה של הציונות הדתית–המשיחית שהרב גורן היה ממכונניה ומדובריה הבולטים. מנקודה זו ואילך שוב לא השתייכה הארכיאולוגיה אך ורק לאותה אליטה אקדמית ציונית ומחולנת שידין שאף לייצגה, אלא הפכה לכלי שרת בידי גורמים בעלי אינטרסים וצרכים אחרים לחלוטין, דתיים ומשיחיים באופיים".
זה יהיה פשטני מדיי לפטור את אופני ההנצחה והתיעוד הללו כ-"גיוס" מוטה של הממצא הארכיאולוגי לטובת אג'נדה אידאולוגית מובחנת ומגמתית. בסופו של דבר, על אף שעברו ימים רבים מאז ימי "הארכיאולוגיה הציונית" (במרכאות) וברור לכולם שבראש סדר העדיפויות עומד המחקר לכשעצמו, זה כמעט בלתי אפשרי לנתק לחלוטין בין מחקר מדעי ארכיאולוגי ובין ההקשר הלאומי-חברתי ומנעד האתוסים שקיים בחברה שבה חי ופועל הארכיאולוג או החוקר. על אחת כמה וכמה כאשר עוסקים באתרים או באירועים שיש להם תפקיד משמעותי באתוס החברתי או הלאומי- הדוגמאות מארץ ישראל הן רבות מספור, לא רק בהקשר של תקופת המקרא (סוגיית עיר דוד והתלים המקראיים הגדולים) או תקופת בית שני ומרד בר כוכבא (מצדה, גמלא או ביתר). אפילו באשר לתקופת המשנה והתלמוד (שבה אני מתמקד) כמו בית שערים, צפורי ועוד, יש לא מעט מקומות וסוגיות שבהם המחקר הארכיאולוגי משיק לשאלות של זהות לאומית ויהודית. זה לא סוד שהנושא הזה הוא נושא רגיש בחברה הישראלית וסביבו עדיין לא פעם ישנם חילופי האשמות סמויים וגלויים מצד זה או אחר. לפני כמה שנים יצא ספר מחקרים שלם שעסק בממשק שבין הארכיאולוגיה והלאומיות בישראל- לא כל מקרה הוא זהה לרעהו וזה תלוי לא מעט בדמויות, בנסיבות התקופה ובקונטקסט החברתי והלאומי ולפעמים גם אזורי-רגיונאלי שמעצבים את הזיקה בין תוצאות הממצא הארכיאולוגי ובין האתוס הרעיוני שעולה לנוכח התגליות השונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה