"על הקורפסה הזאת של אבנים עתיקות הריהו עומד כעל יסוד נפלא ומזהיר": מי זוכר את החפירה הארכיאולוגית הציונית הראשונה?

אני מניח שכמעט כולם ביקרו באתר של הגן הלאומי חמת טבריה וראו את בית הכנסת עם הפסיפס המרהיב (אך מעורר התהיות כמובן) של גלגל המזלות עם הליוס במרכזו. לפני מספר שנים חרדים קיצוניים השחיתו את בית הכנסת הזה עם כתובות גרפיטי כנקמה על חפירת קברים. בכתבה כאן למשל בהארץ (וחיפוש בגוגל יראה שהאזכור הזה חוזר בכמה מקומות) הוזכר ש-"את אתר חמת טבריה חשף בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הארכיאולוג נחום סלושץ. החפירה במקום נחשבה ל"חפירה הציונית הראשונה", וגילוי הרצפה ויתר הממצאים עורר אז התרגשות גדולה בישוב. הוא נפתח לציבור בשנות ה-60" או בגלובס "תחנה 1: הגן הלאומי חמת טבריה. בסמוך לפארק המים של טבריה בחוף גיא ולמרחצאות טבריה שוכן הגן הלאומי חמת טבריה. בשנת 1921, כשסללו את הכביש מטבריה לצמח, התגלה בית כנסת שרצפתו מהמאה הרביעית לספירה. בפסיפס הקדום מוצג גלגל המזלות ובמרכזו אל השמש הליוס. בשולי הפסיפס מוצגים דיוקנאות של נשים עם יבולים חקלאיים שונים המסמלים את עונות השנה". הכל כמעט נכון מלבד העובדה שבית הכנסת המוכר שנפגע מהוונדליזם הוא בית הכנסת שנחפר רק בשנות השישים ואילו בית הכנסת שנחפר בראשית שנות העשרים על ידי סלושץ הוא בית כנסת אחר הנמצא צפונית לבית הכנסת המפורסם ומדרום לשער הדרומי של העיר הרומית, אתר שכבר אינו גלוי ומעטים אם בכלל זוכרים שנחשף עוד בית כנסת בחמת טבריה ושזה לא בית הכנסת המוכר.

תכנית בית הכנסת ו "חמת טבריה צפון" הממצאים הבולטים לפי זאב וייס, "בתי כנסת עתיקים בטבריה ובחמת", טבריה מייסודה ועד הכיבוש המוסלמי, ירושלים תשמ"ח

אז מה זאת החפירה הארכיאולוגית ההיא? מי זה נחום סלושץ ומה קרה לבית הכנסת ההוא שאפילו במפה של "עמוד ענן" לא תמצאו זכר למיקומה? הסיפור הוא די מוכר ושיטוט קצר בגוגל ובויקיפדיה יעניק את התשובה אבל לפעמים אינפורמציה יבשה לא מספרת באמת את כל הסיפור. הנבירה בארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית באתר של הספרייה הלאומית הוא עונג צרוף וניעזר בו כדי לחזור כמעט מאה שנים לאחור.

נחום סלושץ 

באחת הפעמים הקודמות הזכרתי את מאמריו של אליעזר בן יהודה ב-1920 ב-"דאר היום" (היומן הירושלמי שערך בנו איתמר בן אב"י שהיה בעל אופי טבלואידי נוסח ה-"דיילי מייל" הבריטי) שלא היה יכול שלא לקנא בהיות עומד על חוף ים כנרת שבית כנסת יהודי בכפר נחום נחקר בידי נוצרים ("והקרדום של מי?") ועל כך שדווקא בעת הזאת, ליהודים "אין חוש לעתיקות" והם לא מעורבים במעשה החפירות החלוצי בארץ הקודש. אבל, בתוך זמן קצר התברר שגם יהודים ואפילו חלוצים מיתולוגיים כמו אנשי גדוד העבודה שעבדו באותה העת על כביש טבריה-צמח, יכולים לאחוז גם בקרדום כדי לחפור. בסקירה שלו לרגל 100 שנה להקמת ה-"חברה העברית לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה", תיאר רוני רייך כיצד החברה שקמה זה עתה מחדש (הנסיון הראשון ב-2013 לא הצליח להחזיק מעמד בשל מלחמת העולם הראשונה) מצאה אוזן קשבת אצל השלטון הבריטי הטרי שהקים את אגף העתיקות ולצידו את המועצה הארכיאולוגית המייעצת. הנציג של החברה העברית במועצה היה נחום סלושץ וזאת על אף שבחברה היו מעוניינים שארתור רופין יהיה הנציג. נחום סלושץ (יליד ליטא ב-1872) היה מלומד בוגר הסורבון שהתמחה בכתובות עתיקות אצל ארנסט רנן ואחרי כן גם הקדיש כמה מחקרים ספרותיים ותיעודיים על תושבי הלבנט. במקביל הוא פיתח קריירה לא פחות אינטנסיבית בתור עסקן ציוני נלהב שמרבה להתבטא על ענייני דיומא. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1919 הוא עלה לארץ ומייד השתלב בהקמה מחדש של החברה ביחד עם דמויות כמו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, אברהם ברור, יוסף קלאוזנר ואחרים.

הסיפור על גילוי העתיקות ידוע ומוכר: במהלך העבודות של אנשי גדוד העבודה על כביש טבריה-צמח, ממש בסמוך למחנה הגדוד ומצפון למרחצאות הישנות של חמי טבריה, התחילו להתגלות שרידים של קירות ופריטים עתיקים הצצים מעל פני השטח כולל מה שנראה כמו תבליט אבן שיש עם עיטור מנורה. מייד עלה "חשד" שאולי לפנינו ממצא יהודי קדום ואולי אפילו בית כנסת ולבסוף הוחלט להביא את אנשי החברה העברית לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה ולהיוועץ בהם. החברה מינתה את סלושץ שיהיה הממונה על החפירות למרות שהוא לא היה ארכיאולוג מומחה ובכך הוא הוכתר ל-"חופר העברי הראשון" כפי שאפשר לקרוא פה ושם. הבריטים העניקו את הרשיון לחפירה למשך חודשיים מתחילת נובמבר 1920 ועד תחילת 1921 אבל לאור הממצאים, החפירה נמשכה זמן רב יותר. החפירות אישרו שאכן מדובר בבית כנסת עתיק אותו סלושץ תיארך למאה השלישית לספירה ובו התגלה בין השאר גם מושב אבן הידוע גם בשמו כ-"קתדרא דמשה" המוכר עם מבתי כנסת עתיקים אחרים. במאי 1921 התגלה הממצא המפורסם ביותר של חפירות סלושץ- מנורת אבן בעל שבעה קנים עם שקעים שמעידים ששימשה להדלקה. כפי שנמסר בשם משה סלושץ ב-"דאר היום" הוא קיבל מכתב מאחיו (לא היה פייסבוק אז...) שהוא מצא חדר מלא בשרידים וכמובן את מנורת שבעת הקנים ושהחידוש הגדול הוא שעד עתה "מהמנורה הזאת היו רק ציורים וחקיקות".

הגילוי הזה הפך גם את המנורה ברת המזל לסלבריטאית שיושבת עד היום אחרי כבוד במוזיאון ישראל והיא גם נותרה הסמל של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה כפי שמופיע בכל פרסום שלה עד היום. לפי מה שסיפר סלושץ עצמו מספר שנים מאוחר יוותר, הוא הזמין את הנציב הבריטי העליון הוא הרברט סמואל להשתתף באופן סמלי בהוצאת המנורה מן החפירה אבל משום מה, הרברט סמואל ויתר על הנסיעה לטבריה רק בשביל התמונה (בכל זאת, חם בטבריה במאי...). הפרסום של החפירה בקובץ החברה הישראלית לארץ ישראל ועתיקותיה תחת השם "חפירות החברה בחמת של טבריה. חניה ראשונה, חניה שניה" עוד באותה שנה עשה רושם גם בעיתונות התקופה בתור "חוברת מיוחדה במינה במקצע זה של הספרות העברית ושנדפסה בהידור רב ובהשגחה מרובה ככל הדברים הנדפסים בבית דפוסם המשובח של האדונים א. איתן וס. שושני..." והסקירה מסתיימת עם קריאת העידוד האולטימטיבית של אותה העת: "לכל העוסקים במקצע החשוב הזה ולכל החכמים המלומדים המתעניינים בפיתוחו וביחוד להעובד החרוץ בחקירת ארצנו הפרופיסור נחום סלושץ אנו קוראים: תחזקנה ידיכם!".

מפעל החפירות החלוצי הזה אפילו תועד בידי יעקב בן דב, "אבי הסרט העברי" שבסרטו השלישי "שיבת ציון" גם תיעד את החפירה עצמה של סלושץ ושל גדוד אנשי העבודה על רקע טבריה של ראשית שנות העשרים. הסרט היה הראשון שקק"ל רכשה ממנו והקרינה אותו בקונגרס הציוני של אותה שנה בקרלסבאד כמו בקרב קהילות יהודיות שונות בעולם. הסרט הלך לאיבוד עד שהתגלה מחדש בפראג ב-1989 ועוד לפני תהליך הדיגיטציה שהוא עבר ב-2015, קיים התיעוד הנדיר הזה של חפירות חמת טבריה.

כפי שכבר נראה, לא רק המנורה זכתה לכבוד וגדולה אלא גם מגלה, נחום סלושץ, הפך לדמות נערצת. הנה למשל, ב-12/8/1921 ב-"דואר היום" הוא כבר מתואר כ-"איש סודן של האבנים". הכתבה הזאת (אני לא יודע מי זה הכותב ל. שומו?) מלאה פנינים עם נימה "קלה" של הערצה ונופך קל של פאתוס חסר גבולות כמו בפסקה הזו: "מהו מפעלו אם נשוונו לחלוצי ארץ ישראל המחודשת? אחדים חיים את השפה, אחרים מחזירים את הכח לפוריות האדמה, אלה מקימים קירות בתי ספר ואקידימיות לתחיה-שכלית....נחום סלושץ הוא הבנאי הגדול והסבלן של העבר...נחום סלושץ יושב על בסיסה המוצק של כל עבודת התחייה, של תחייה-יהודית ועל הבסיס הזה, על הקורפסה הזאת של אבנים עתיקות הריהו עומד כעל על יסוד נפלא ומזהיר".

שנתיים אחרי כן לרגל חגיגות שנת החמישים לסלושץ, שוב ב-"עיתון הבית" שלו "דאר היום" מופיעה כתבה על האירוע רב הרושם שהתקיים בניו יורק בד' שבט תרפ"ג (1923) באולם ה"סנטרל ג'ואיש אינסטיטוט שהיה צר מלהכיל את כל הנאספים". הברכות של מכובדי ההסתדרות הציונית נסקרים כולל של הרב מאיר ברלין נציג ישיבת רבינו יצחק אלחנן שבה סלושץ היה מורה בעבר. את הקטע המוסיקלי הנעים החזן מר ש. שולזינגר ששר גם מזמורי תהילים (וגם שירי עם...) לפני נאומו המצוין של פרופ' זליקוביץ על "ערכו של סלושץ בתור מלומד, בתור נוסע ותיר והעיקר בתור ארכיולוג". ראוי לציין גם את ברכתו החמה של מר דניאל פרסקי בשם ההסתדרות העברית אשר כינה אותו בשם "סופר-כופר-חופר-תופר". ובסוף אחרי שגם ה"ה בובליק, קויפמן ומאסליאנסקי לא נמנעו מלישא דברי ברכה חגיגיים בטקס הברכות "הקצר" הגיע רגע השיא- נאומו של חתן היובל בו הוא תיאר את "קורות החפירה בארץ ישראל ואת כל המאורעות וההרפתקאות שעברו עליו בימי חפירתו בארץ ישראל" אך לא התאפק מלגעור על "היחס האדישי של מנדבי ישראל אל עניין חקרת קדמוניות היהודים". השיא היה כמובן הקרנת "תמונות-אור" של הממצאים בליווי הסבר קפדני של כל תמונה ותמונה אך הוא ידע שהקהל לא בא רק לראות שרידים עתיקים אלא את "תמונות גיבורי העתיד חלוצי ישראל בארצנו שלא נזקקו לשום ביאורים ופירושים" וזה אך מתבקש ש-"בשעה שהעבירו על גבי הבד את תמונת החלוצים בשעת עבודתם ובשעת מנוחתם (!), לא היה קץ וגבול להתפעלותם של הנאספים". האירוע החגיגי הסתיים (אולי בגלל מסכת הברכות שלפני כן) "בשעה הראשונה אחרי חצות הלילה ננעל הנשף עם צלילי מנגינת התקווה".

עשר שנים מאוחר יותר, לרגל הגיעו לגיל שישים, בחוברת של ידיעות החברה לעתיקות מתשרי תרצ"ד (1934), נזכר יצחק בן צבי בהיכרותו המוקדמת עם סלושץ ואת העניין הרב שעוררו בו הקריאה על "רשמי קרתגו" כשהוא מדמה אותו כעין גלגול מודרני של רבי בנימין מטודלה או רבה בר בר חנה. הוא מודה שאינו מסכים עם דעותיו הפוליטיות אבל "עבריותו- יש לה היקף היסטורי והיקף גיאוגרפי כאשר לא הייתה לשום חוקר שקדמוהו". ישעיהו פרס לא היסס לקבוע שבחפירות של חמת של טבריה "שם הצליח לגלות את שרידי ה-"כנישתא דביני עמודי" הידועה מן התלמוד. עתיקות בית הכנסת הזה המוצגות בבית הנכאת הארכיאולוגי של החברה, עדות הן לאמנות העילאית של קישוטי בית הכנסת מזמן התלמוד".

כאמור בהתחלה, אין להתבלבל בין החפירות של תחילת שנות העשרים של סלושץ ובין בית הכנסת המוכר יותר כבית הכנסת של חמת טבריה שנחפר רק בראשית שנות השישים והוא דרומי יותר לבית הכנסת של חפירות סלושץ שמוכר יותר גם כ-"חמת טבריה צפון". התיארוך המקובל של שרידי בית הכנסת הזה הם לסוף התקופה הרומית או תחילת הביזנטית אך יש כיום ארכיאולוגים הסבורים שיש לתארך את בית הכנסת הזה לתקופה הערבית הקדומה ואולי אפילו למאה ה-10 או 11 לספירה (!), מה שלא בטוח יסב קורת רוח עצומה לסלושץ (שהלך לעולמו בשיבה טובה ב-1966 בגיל 95)  שמן הסתם הוא היה משוכנע שהוא חופר בית כנסת מתקופת המשנה והתלמוד, אולי אחד מאלו המוזכרים בתלמוד כפי שכבר נזכר לעיל.  על אף ההתרגשות בזמנו, "בית הכנסת של סלושץ" לא הפך למוקד טיול או גן לאומי- בית הכנסת ההוא כוסה אם כי נחפר שוב בתחילת שנות השבעים כשהוא ניצב בליבו של מלון גני חמת המוכר (שהפך להולידיי אין והיום לרימונים מינרל). החפירות שנערכו במקום ב-1983 מערבית לשרידים הקדומים של בית הכנסת וגילו קברים קדומים, גרמו למאבק חריף במיוחד של החרדים שעד היום ידוע כפרשת "גני חמת". וכך, החפירה המכוננת שנתפסה כאירוע לאומי מן המדרגה הראשונה ותוארה בנמלצות וברגשנות בעיתונות התקופה, קבורה לה היום מתחת לגבעת דשא ברחבה של מלון ספא- חבל על דאבדין ולא משתכחין אבל אין עושין נפשות לצדיקים- דבריהם הן הן זכרונן....