הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק ב')

בחלק הראשון עקבנו אחרי התמורה בשאלת תיארוך בתי הכנסת הגליליים וכיצד הגישה שדחקה את תיארוך כלל בתי הכנסת הגליליים לתקופה הביזנטית אחרי תקופת המשנה והתלמוד, הפכה מעמדת מיעוט חריגה לעמדה שביססה את עצמה כעמדה הדומיננטית. אם כן, בהנחה שהם היו היכן שהוא, להיכן "נעלמו" בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? השאלה הזו הטרידה את הארכיאולוגים משני הכיוונים- אלו שהתעקשו על הגישה האדריכלית-סגנונית לא היו יכולים להתעלם מהממצא הארכיאולוגי והנומיסמטי החד-משמעי ולהתעקש שבית הכנסת הנראה היום בכפר נחום או ברעם הוא מהמאה השנייה-שלישית ואילו בעלי הגישה המאחרת היו צריכים להסביר מדוע בונים בית כנסת בתקופה הביזנטית בסגנון אדריכלי שהיה אופייני למספר מאות שנים לפני כן וכאמור, איפה בתי הכנסת הקדם-ביזנטיים, אלו של ימי החכמים? 

שחזור משוער של מבנהו החיצוני של בית הכנסת בדורא אירופוס, אמצע מאה שלישית (Yale Gallery)

א. אפשרות אחת הייתה לטעון שבתי הכנסת הללו אכן היו אבל מפאת הבנייה הארכיאולוגית המסיבית בתקופה הביזנטית, היא "מחקה" כמעט לחלוטין את השרידים הקודמים מהתקופה הרומית והקושי לזהות את המבנים הקדומים הוא טכני ולא מהותי. והראיה, בית הכנסת המפורסם בדורא אירופוס שתוארך בצורה מדויקת לאמצע המאה השלישית לספירה "זכה" להיות מתועד בגלל החורבן האלים של העיר בידי התדמורים ובגלל הקרבה שלו לחומה שהתמוטטה וקברה אותו ובכך באופן אירוני "הצילה" אותו מבחינה ארכיאולוגית. במקומות אחרים שלא היו בנסיבות הללו, הבנייה המאוחרת פגעה בשרידים הקדומים לבלי הכר. האופציה הזאת שאכן עלתה פה ושם, כמעט לא מקובלת היום לנוכח המחקר הארכיאולוגי המפותח שהתגבר על הקושי הזה בצורה משכנעת כמעט בכל המקרים ואין סיבה להניח שדווקא בסוגיה הספיציפית הזאת לא יישארו אפילו שרידים מעטים לשכבה קודמת. מצד שני, כאן גם רמוז הפתרון שייושם בהמשך בואדי חמאם- אתר ארכיאולוגי שבו אין המשכיות לתקופה הביזנטית ואין את הבעיה הטכנית הזו.

ב. כמובן שאפשר לדחות את התיארוך המאוחר של מגנס ואפילו של החופרים הפרנציסקנים בכפר נחום ולדבוק בתיארוך המסורתי של קוהל וואנצינגר. מגנס לא רק עסקה בכפר נחום אלא בעיקר בבתי הכנסת האחרים שתוארכו לאותה תקופה. אריק מאיירס וג'יימס סטרנג' שעמדו בראש מפעל החפירות בבתי הכנסת בגליל העליון בשנות השבעים וראשית שנות השמונים, דחו לחלוטין את התיארוך הקרמי של מגנס  (לפחות בשטחי החפירה שלהם) וממשיכים עד היום לדבוק בתיארוך המוקדם שלהם (השלב הראשון של נברתין למשל מתוארך על ידי מאיירס לסוף המאה השנייה לספירה, כלומר לתקופת המשנה). גם האופציה הזאת, לפחות לגבי בתי הכנסת של כפר נחום או ברעם, נותרה כמעט ללא תומכים.

בית הכנסת בכורזים, גם אותו מאחרת מגנס עד המאה החמישית לפחות

ג. ג'ודי מגנס שהיא כאמור בעלת הגישה המאחרת (היא תיארכה את בית הכנסת של כפר נחום למאה השישית, מאוחר אפילו יותר מאלו של חופרי כפר נחום עצמם) טענה שבניגוד לביקורת על היעדר מקבילות כאלו מהתקופה הביזנטית, דווקא יש כמה דוגמאות להמשך סגנון הבנייה הרומי המונומנטלי גם בתקופה הביזנטית וזה לא כזה מוזר וחריג כפי שנטען נגד התיארוך המאוחר ובכל מקרה, היא שללה את עצם המתודה של תיארוך אדריכלי על חשבון החפירה הארכיאולוגית המדוקדקת כך שאפילו אם לא היו מקבילות, זה לא משנה כהוא זה לעצם שאלת התיארוך המאוחר. 

מגנס עצמה כמעט לא התייחסה לשאלת בתי הכנסת הקדם-ביזנטיים אבל בקובץ המחקרים שהוזכר בפוסט הקודם, דוד עמית ז"ל שאימץ את התיארוך המאוחר של מגנס כתיארוך המדויק יותר, כתב באותו קובץ מחקרים במסגרת מאמר על בתי הכנסת בדרום יהודה:

אם כן, לפי ההשערה הזאת, בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד היו מבנים צנועים ללא סממנים מוחצנים האופיינים לבתי הכנסת ה-"גליליים" כשהוא רומז גם לאפשרות שבאותה תקופה, המבנה הדומיננטי יותר היה בית המדרש (סוגיה שהיא עניין מורכב בפני עצמו שגם כאן הממצא הארכיאולוגי ובעיקר האפיגרפי [כתובת רבי אלעזר הקפר מדבורה] הציתה את הדיון מחדש) אבל הוא לא היה יכול להצביע בשלב הזה ולו על דוגמא אחת של בית כנסת "חז"לי" שתאשש את הפתרון האפשרי הזה.

וריאנט נוסף של הגישה הזאת היא גישת ה-"דומוס אקלסיה" ("כנסיות ביתיות"), כלומר שבתי הכנסת הקדם-ביזנטיים היו כמו בתי התפילה הנוצרים לפני ימי קונסטנטינוס. המקבילות המקובלות הן מדורא אירופוס או כפר נחום אבל מקבילה דומה אפשרית עדכנית היא אולם התפילה הנוצרי שהתגלה בכלא מגידו באתר שזוהה על ידי החופרים כ-"כפר עותנאי" התלמודית מהמאה השלישית לספירה. לפי הפתרון הזה, כמו בתי התפילה הנוצריים, גם בתי הכנסת שלפני התקופה הביזנטית לא היו מבנים ציבוריים במובן השגרתי אלא בתוך בתים פרטיים (אולי של דמויות אמידות שהיו יכולים ומוכנים לארח אצלם את הלומדים ו/או מתפללים) ולכן הארכיאולוגים לא הצליחו להבחין בינם ובין בתים פרטיים סטנדרטיים. חיים בן דוד העלה את האפשרות הזאת לנוכח הסקר בגולן שם הוא לא איתר אפילו בית כנסת אחד ביישובים שהתקיימו עד המאה הרביעית. זה כמובן אפשרי שחלק מפעילויות בתי הכנסת התקיימו במבנים פרטיים או עליות (כמו שמסופר על כינוסים של חכמים בעליות של בתים) אבל זה סותר את הנחת היסוד של רוב העדויות הספרותיות על בית הכנסת כמבנה ציבורי ומה עוד שלא הייתה שום סיבה או אילוץ (בניגוד כמובן לנצרות שהייתה דת אסורה) "להחביא" את בתי הכנסת בתוך בתים.

ד. כמה שנים לפני כן, צבי מעוז שהגן על הגישה המסורתית והתנגד בתקיפות לתיאוריה הכללית של מגנס, הציע פתרון אחר כדי לפצח את חידת בתי הכנסת של כפר ברעם או כפר נחום. הוא הפנה למה שמסופר בירושלמי מגילה ג ו עג ד: 

"ביישנאי (אנשי בית שאן) שאלון לרבי אימי: מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת ? אמר לון אסור. א"ר חלבו לא אסר ר' אימי אלא מפני עגמת נפש. רבי גוריון אמר מוגדלאיי (אנשי מגדל) שאלון לרבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת? אמר לון אסיר הורי ר' אימי אפילו ממזרחה למערבה אסור מפני חורבן אותו המקום". 

מבלי להיכנס לרקע ההלכתי ולהנחיה המומלצת בפי החכמים המשיבים, מעוז למד מכאן על כך שכבר בתקופת התלמוד הייתה אופציה של בנייה מחדש של בתי כנסת או מבני ציבור חרבים מאותם חומרים או אבנים של בית הכנסת הישן ואת זה הוא כתב כמה שנים לפני שנחשף בית הכנסת הקדום במגדל של ימי בית שני. בעקבותיו הלך גם גדעון פרסטר, גם הוא מהאסכולה השמרנית שטען שהשימוש ב-"Spolia" (שרידים מבניין קדום) כדי למחזר מבנים קדומים היה נפוץ בתקופה הזאת גם בסביבה הלא-יהודית. לפי ההצעה הזו, מה שקרה היה שעל גבי (או לאו דווקא) שרידי בית הכנסת הגלילי המונומנטלי של המאה השלישית שחדל לתפקד מסיבות כאלו ואחרות (רעידת האדמה של 363 לספירה?), באו הבונים הבאים בתור וייסדו בית כנסת חדש שנבנה מאותם פריטים ומאותו דגם אדריכלי קדום. במילים אחרות- מי שבא היום לבית הכנסת בכפר נחום, רואה למעשה שני בתי כנסת "במכה אחת": בית הכנסת הביזנטי של המאה החמישית או השישית שנבנה מאותם שרידים ובאותו דגם של בית כנסת גלילי של המאה השלישית. במובנים רבים זה הרי בדיוק מה שעשו בשנים האחרונות באום אל קנאטיר גם אם בפער זמן "קצת" יותר גדול ובאמצעים "טיפה" יותר משוכללים: ארכיאולוגים (וישו אחד...) במאה ה-21 הקימו מחדש את בית הכנסת הביזנטי של המאה השישית ועכשיו עומד לפנינו בית הכנסת של...המאה השישית? המאה ה-21? גם וגם?...

כאן רק כדאי לציין שמעוז עצמו טען טענה שהוא עצמה כינה אותה "רדיקלית" והיא שבית הכנסת הביזנטי בכפר נחום נבנה בכלל בידי הנוצרים כדי להמחיש לצליינים את כפר נחום של ישו ולא שימש מעולם כבית כנסת יהודי. הצעה זו לא קיבלה תמיכה רבה ולאחרונה בני ארובס ורינה טלגם דנו שוב באריכות רבה בסוגיה וטענו שבית הכנסת הביזנטי בכפר נחום אכן היה בית כנסת יהודי שנבנה בדיוק על אותו מקום שבו נבנה לפני כן בית הכנסת הגלילי במאה השלישית (שהוא עצמו נבנה על גבי בית כנסת מהמאה הראשונה לספירה) אם כי להם הייתה השערה היסטורית לא פחות ספקולטיבית- בית הכנסת הביזנטי נבנה כחלק מהסכם בין הקהילה היהודית ובין השלטון הנוצרי שאפילו השתתף במימון הבנייה.... 

הצעת ה-"מחזור" כפתרון לסתירה בין המקורות הספרותיים לממצא הסטרטיגרפי שבהתחלה הייתה נשמעת כמו נסיון נואש ומאולץ להגן על התיארוך הישן, דווקא תפסה תאוצה והפכה להיות פופולרית. כך מוטי אביעם שטען שבית הכנסת בברעם כפי שהוא בימינו הוא לא לפני המאה החמישית, טען באותה נשימה שבדיקה מעמיקה של מבנה בית הכנסת והפריטים שלו מלמדת שאכן בית הכנסת הביזנטי נבנה באמצעות שימוש בשרידים של מבנה מונומנטלי ישן, קרוב לוודאי שרידים של בית הכנסת הקדום מתקופת התלמוד. אפילו דוד עמית עצמו שבקובץ בעריכת לוין (הכנס היה ב-1999, הספר יצא ב-2004) , לא הזכיר כלל את אופציית ה-"מחזור" כפתרון אפשרי לזיהוי בתי הכנסת הקדומים, טען כעבור כמה שנים (2007) במאמר שהתפרסם ב-"קתדרה" עם הכותרת הסמלית "מורה נבוכי הזמן: על תיארוך בתי הכנסת העתיקים" שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן שהפתרון לחידת בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד נעוץ בגישה הזאת שהוא כינה אותה "הגישה המגשרת" שכן כל פתרון אחר אינו סביר:

כל הפתרונות האפשריים הללו, היו בעיקרם מתוך שיקולים ארכיאולוגיים "טהורים" אבל המציאות הארכיאולוגית המורכבת אילצה גם הפעם את ההיסטוריונים וחוקרי עולם בית הכנסת, לחזור שוב למקורות הספרותיים ולבחון אותם מחדש לאור הנתונים החדשים על אופי בתי הכנסת. אפילו הפתרון השמרני או פתרון ה-"מחזור" החדש שפותר אולי את שאלת בתי הכנסת של תקופת התלמוד (אמצע מאה שלישית ואילך) עדיין הותיר לא מעט שאלות, בעיקר לגבי תקופת המשנה (מסוף המאה הראשונה ועד תחילת המאה השלישית) שלגביה "החור השחור" בכל מה שנוגע לתיעוד בתי כנסת ממשיים היה כמעט טוטאלי. אני מזכיר גם שבאותה התקופה (אני לא מדבר על לפני 100 שנה, אני מדבר על עשר-עשרים שנה לכל היותר) מספר בתי הכנסת של ימי בית שני היה עדיין מצומצם ובשלב ההוא כמעט היה "ברור" שהם נחרבו בשנת 70 לספירה (גמלא או מצדה לדוגמא) ורק לאט לאט התגלו בתי כנסת כפריים אחרים שהמשיכו לפעול עד ימי מרד בר כוכבא (כלומר כולל את דור יבנה).

ישראל לוין מהאוניברסיטה העברית שבדיוק באותם שנים פרסם את הספר העבה והשלם על בית הכנסת הקדום והיה בעל רקע ארכיאולוגי מפותח (הוא חפר את בית הכנסת בחורבת עמודים בשנות השבעים) כבר עסק לפני כן בכמה היבטים של הממשק בין המקורות ובין הממצא הארכיאולוגי ושל התהליך של מה שהוא כינה במאמר מפורסם "ממרכז קהילתי למקדש מעט". לאור הנתונים הארכיאולוגים, הוא בחן את המקורות של חז"ל והגיע למסקנה שיש הבדל של ממש בין הטקסטים הנוגעים לבית הכנסת בתקופת התנאים ובין אופי הדיונים בתקופת האמוראים. לדידו, על אף הדיונים השונים בטקסטים התנאיים הקשורים לפעילות הדתית והרוחנית בבית הכנסת, יש מעט מאד התייחסות אם בכלל להיבט האדריכלי או הפיזי של בית הכנסת בעוד במקורות האמוראיים כבר רואים התייחסות יותר אינטנסיבית למימד הפיזי של בית הכנסת ואפשר לזהות גם תהליכי התקדשות הולכים וגוברים כלפי בית הכנסת באותה תקופה כפי שעמד על כך בזמנו בהרחבה סטיבן פיין. לא מדובר על "מחלוקת" בין התנאים ובין האמוראים והתהליך הזה גם לא הסתיים עם סיום עידן האמוראים בסוף המאה הרביעית אלא על תהליך ממושך ועקבי שהתחיל כבר בשלהי התקופה התנאית והמשיך באופן טבעי גם לתקופה האמוראית במהלך המאה השלישית לספירה. לדעתו, התמורה הספרותית הזאת אינה מקרית וכאמור, המונומנטליזציה והטרנספורמציה בחשיבותו הדתית של בית הכנסת כרוכה בעדויות הארכיאולוגיות על אופי בית הכנסת התלמודי (והכוונה כאן היא רק לתקופת התלמוד). האם ההבחנה הזאת הייתה יכולה להתקיים או להיות מפותחת ללא המחקר הארכיאולוגי המתפתח של בתי הכנסת הקדומים? אין כמעט ספק שלא- מה שנראה היום כתהליך ברור, כמעט לא הוזכר אצל החוקרים הדגולים הראשונים של בית הכנסת במחצית הראשונה של המאה העשרים.

שחזור של השלב המוקדם בבית הכנסת בגוש חלב, גם על התיארוך שלו התווכחו מאיירס ומגנס

היסטוריון נוסף שעסק באותם שנים בסתירה בין הממצא הארכיאולוגי ובין הטקסטים היה סטיוארט מילר  מאוניברסיטת קונטיקט שניסה לגשר בין העדות הארכיאולוגית ובין העדות הספרותית שמזכירה הרבה יותר מבית כנסת אחד בכל יישוב, במיוחד בערים כמו ציפורי או טבריה. הוא שאל את עצמו- הרי אפילו אם נקבל את התיארוך הסטנדרטי, עדיין "חסרים" בתי כנסת שמוזכרים גם במקורות (למשל על 13 בתי כנסת בטבריה או 18 בצפורי) וגם כאלו שמספרים על בתי כנסת ספציפיים מכל הסוגים כמו של העולים מבבל או של בעלי מקצוע או של חכם וחוגו. אחרי ניתוח מדוקדק של אותם מקורות שמהם הוא טען שאין להבין את הטקסטים במובן המילולי אבל מעבר לכך- הוא טען שלפעמים בגלל הכמות העצומה של בתי כנסת ארכיאולוגיים שהתגלו בגליל, נוצרה טעות אופטית כאילו רק המבנה הפיזי כפי שאנחנו רואים הוא "בית הכנסת" של המקורות הספרותיים. הוא שיער שבהתחלה בית הכנסת היה אכן מבנה בעל אופי ביתי (מזכיר את גישת הדומוס אקלסיה) או לפחות בראשיתו הוא התחיל בתור שכזה (ולכן המונחים "בית X" לגווניו) וכשהתחילו להופיע בתי הכנסת "הארכיאולוגיים" המוחצנים ובעלי אופי מונומנטלי זה לא אומר שהמתכונת הישנה נעלמה לחלוטין וכמו שבימינו יש בתי כנסת גדולים ומפוארים ובצידם גם שטיבלעך קטנים נטולי הוד והדר, סביר להניח שזה גם מה שהיה אז- הארכיאולוגים יכולים לחשוף את בתי הכנסת המפוארים אבל הם החריגים. אבל כפי שטען עמית, הגילויים ההולכים וגוברים של בתי הכנסת מימי בית שני בשנים האחרונות די מערערים על תיאוריית "בהתחלה בתי הכנסת היו מצ'וקמקים".

גם זאב ספראי שמכיר היטב הן את הממצא הארכיאולוגי והן את המקורות הספרותיים הקדיש דיון נחרב לשאלת בתי הכנסת התנאיים במקורות לעומת הממצא הארכיאולוגי בנספח  ארוך (30 עמודים) לפירוש "משנת ארץ ישראל" על מסכת מגילה (תש"ע). הנחת העבודה הבסיסית שלו היא שבתי הכנסת הגליליים נבנו בתחילת המאה השלישית והוא קשר זאת במפורש (כמו מעוז) לימי רבי יהודה הנשיא וזאת על אף שאין לנו עדות מפורשת שכורכת את רבי יהודה הנשיא לבניית בתי כנסת (אפילו אהרן אופנהיימר במונוגרפיה שלו על רבי יהודה הנשיא, לא מזכיר את נושא בית הכנסת ככזה שקשור למפעלו של רבי יהודה הנשיא). אם מעוז שיער שבניית בתי הכנסת הגליליים המונומנטלים בימי רבי יהודה הנשיא קשורה לעוצמה הכלכלית המחודשת של היישוב היהודי והיחסים הנאותים עם השלטון הרומי, ספראי טען שזה היה חלק מתהליך "מיסוד החיים הדתיים" שאותו יזם וקידם רבי יהודה הנשיא כמו האיסור ללמד בשוק או אפילו עצם עריכת המשנה. בהמשך הוא דן בפרוטרוט בדמותו הפיזית והפונקציונאלית האפשרית של בתי הכנסת בתקופת המשנה ודן במספר נושאים שבהם עסק כבר לוין לפניו: עד כמה נפוצה התופעה של "בתי כנסת פרטיים"; ההנחיות לגבי פתחי בית הכנסת וכיוון התפילה כמו חדרים ושימושים נוספים במבנה; ריהוט בית הכנסת; התפקודים השונים של בית הכנסת בימי התנאים (שירותים קהילתיים, לימוד תורה, חינוך עממי, בית דין ותפילה). אחרי דיון ארוך באפשרויות השונות לגשר בין הטקסט ובין הממצא הוא סיכם את התמונה לגבי בתי הכנסת "העלומים" של תקופת המשנה כך: 

על רקע ההתמודדויות השונות עם שאלת נוכחותם או היעדרם של בתי הכנסת של תקופת המשנה (וגם התלמוד), אם מהכיוון הארכיאולוגי ואם מהכיוון הספרותי או היסטורי, שאלת זיהוי בתי הכנסת הקדומים  של תקופת המשנה והתלמוד המתינה לפריצת דרך לכאן או לכאן. בדיוק בעיתוי הזה ובקשר ישיר לויכוח שהתעצם בעקבות מחקריה של מגנס, יזמו מספר ארכיאולוגים, כל אחד מהאסכולה שלו, חפירות ארכיאולוגיות חדשות באתרים שונים מבתי הכנסת "הקלאסיים", כאלו שעדיין אינם במסלול הטיולים המוכר מתוך מטרה מוצהרת "לפצח" סוף סוף את הפלונטר הנוכחי של "נבוכי הזמן" בשאלת בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד. התוצאות של החפירות הללו היו דרמטית והניבו מספר גילויים וממצאים מפתיעים  ביותר אפילו מעבר למה שחלמו הארכיאולוגים כשהם ניגשו אליהם. אבל על מה שחיכה לחופרים בשטח A בואדי חמאם ובשטח 3000 בחוקוק, בחלק השלישי והנועל...