מראש השנה ביבנה ועד ראש השנה באושא

בפרק הרביעי של מסכת ראש השנה מצויות שתי עדויות על חידוש או שינוי בעל משמעות בנוגע לפרקטיקה דתית שמאחוריה ככל הנראה עומדים סוגיות שהן רחבות יותר מאשר עצם הפרקטיקות. לא מדובר במקרים זהים לחלוטין אבל אי אפשר שלא לקשור ביניהן, אפילו אם למרבה האירוניה, אפשר לזהות דינמיקה הפוכה בכל אחד מהמקרים בקשר ליבנה- חדשני במקרה הראשון ומסורתי במקרה השני. אני מלכתחילה לא טוען שמשתקפים כאן אירועים היסטוריים מדויקים ולכל היותר זאת אילוסטרציה ויזואלית-מוחשית לדרך שבה האירועים הללו נתפסו בידי מי ששימר את הסיפורים (וכאן יש הבדלים מעניינים כפי שנראה להלן). בהקשר ההיסטורי, בחינת התיאורים הנ"ל גרמה לי לחשוב בכיוון קצת שונה על התהליך הזה שנקרא "מיהודה לגליל" שנתפס כאירוע דרמטי של מעבר הסנהדרין מיבנה לאושא. אני לא אומר שזה לא קרה, אבל אולי כדאי להסתכל עליו בדרך קצת שונה ממה שאנחנו רגילים להניח.

  יבנה, תחילת שנות השבעים של המאה הראשונה לספירה

משנה מסכת ראש השנה פרק ד משנה א-ב

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.

אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה (כ"י קויפמן: יוונה) בלבד.

 אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין: 

ועוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד:

(שם ד): אמר רבי יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד:-

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כט עמוד ב כתב יד הספריה הבריטית 400

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו'. תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. - אמרו לו: נדון. - אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! - אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.

הסיפור הוא מפורסם שכן זאת הפתיחה לסדרה של תקנות המיוחסות לרבן יוחנן בן זכאי עם חורבן הבית, אירוע שאי אפשר להפריז בחשיבותו אם כי כמובן אפשר להתווכח על מידת ההעזה של רבן יוחנן בן זכאי (כמו הויכוח שהיה בין גדליהו אלון לתלמידו שמואל ספראי באשר לחשיבות של התקנות הללו). השאלה שעלתה בראש השנה שחל בשבת הראשון שאחרי חורבן הבית הייתה אם ההגבלה על תקיעת השופר בשבת "במדינה" מזמן הבית למעשה גורמת למניעתה של קיום המצווה בכל מקום מחוץ למקדש (או ירושלים) אחרי חורבן הבית. רבן יוחנן בן זכאי התקין שיהו תוקעים בכל מקום שבו יש "בית דין". המשנה לא מוסרת על התגובה לתקנה הזו אלא על ויכוח שהיה קיים בין החכמים מדור אושא אם תקנת רבן יוחנן בן זכאי הייתה דווקנית ליבנה או שמא הכוונה היא לכל מקום שבו יש בית דין. אם היינו מסתפקים במשנה אז דיינו שכן אפשר היה להניח שהתקנה של רבן יוחנן בן זכאי הייתה מוסכמת לנוכח הנסיבות. מדוע אם כן, חלקו חכמים ורבי אלעזר בן שמוע על תחולת התקנה מעבר ליבנה? אין זאת אלא שבדורות מאוחרים היו שהבינו שתקנת רבן יוחנן בן זכאי לא נועדה להעניק רק פתרון טכני לשאלת התקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת אלא להעמיד את יבנה כממלאת מקומה הלגיטימית של ירושלים, לפחות בכל מה שקשור בסמכות ואוטוריטה של בית הדין/בית ועד. לעומתם חכמים אחרים טענו שתקנת רבן יוחנן בן זכאי לא נועדה להעצים את יבנה אלא את חשיבותו של בית הדין וזה נכון גם ביבנה אבל גם במקומות אחרים כפי שאכן יקרה בפועל. על כך שתקנת רבן יוחנן בן זכאי נועדה להעצים את מקום בית הדין/ועד אפשר לראות בניסוח שמובא בסוף משנה ד בשם רבי יהושע בן קרחה: " אמר רבי יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד".

מה שמעניין הוא שהתוספתא מתעלמת כמעט לחלוטין מהתקנה הזאת למעט סיום מעורפל הזהה למשנה ב על כך שירושלים יתירה מיבנה. הניגוד מודגש במקבילה לדברי רבי יהושע בן קרחה במשנה שכן בתוספתא הנימה של דבריו היא שונה לחלוטין: "אמ' ר' יהושע בן קרחא דברים אילו התקין רבן יוחנן בן זכיי משחרב בית המקדש לכשיבנה הבית במהרה (בימינו) יחזרו דברים אילו ליושנן". גם בירושלמי אין שום פרט נוסף למה שנאמר כאן אבל דווקא בתלמוד הבבלי מופיעה אינפורמציה שמשנה את הסיפור ומכניסה אותו למסגרת הרבה יותר פולמוסית בזמן הווה: לפי המקור הזה, כל הערים (עיירות וכפרים) התכנסו ליבנה בשבת כדי לשמוע את תקיעת השופר אבל דווקא אז קמה קבוצה של חכמים "בני בתירא" המוכרים כבר מימי הלל הזקן כחוג או משפחה של חכמים שמהם גם הגיע רבי יהודה בן בתירא (או שניים) שהגיע בסופו של דבר לנציבין (ניסיביס). בעוד רבן יוחנן בן זכאי צידד ומן הסתם גם יזם תקיעה לאלתר, הם הציעו לדחות את ההכרעה ("נדון") ואז הוא עושה להם תרגיל שבו הוא מציע לדון אחרי התקיעה וכשהם באו לדון הוא הכריז "כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין אחר מעשה". לא מעט פרשנים התמודדו מול הדיאלוג הקצת מוזר הזה ובמיוחד על המשפט האחרון של רבן יוחנן בן זכאי אבל גם בלי להכנס לשאלת המהימנות ההיסטורית של המקור הזה שמתועד רק בבבלי, ניתן לראות כיצד תקנת השופר בראש השנה שחל בשבת לא הייתה אירוע טכני של בעיה קונקרטית בנוגע לתקיעת השופר אלא שמה שעמד מאחוריה הייתה שאלת מעמדה של יבנה ועד כמה היא "רשאית" לכרסם בבלעדיותה של ירושלים (על כך אפשר לעיין בהרחבה בדיסרטציה של אברהם וולפיש) כאשר מעתה ואילך, תקיעת השופר בשבת קשורה לבית הדין ולא למעמד הקרבנות כפי שהיה לפנים. 

                                                 אושא, 140 לספירה בערך

משנה מסכת ראש השנה פרק ד משנה ה

סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים:

תוספתא מסכת ראש השנה (ליברמן) פרק ב הלכה יא

מקום שנהגו לומ' כדברי ר' עקיבא, אומ' כדברי ר' עקיבא;  כדברי ר' יוחנן בן נורי אומ' כדברי ר' יוחנן בן נורי. ר' שמעון בן גמליאל אומ' קדושת היום [עם הזכרונות] אמ' רבן שמעון בן גמליאל מה מצינו בכל מקום אומרה רביעית אף כאן אומרה רביעית ר' אומ' מה מצינו בכל מקום אומרה אמצעית אף כאן אומרה אמצעית וכשקדשו את השנה באושה ביום הראשון עבר ר' יוחנן בן ברוקה ואמ' כדברי ר' יוחנן בן נורי אמ' רבן שמעון בן גמליאל "לא היינו נוהגין כן ביבנה". ביום השני עבר ר' חנינא בנו של ר' יוסה הגלילי ואמ' כדברי ר' עקיבא ואמ' רבן שמעון בן גמליאל "כך היינו נוהגין ביבנה".

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת ראש השנה פרק ד [המתחיל בדף נט טור א]

ביהודה נהגו כר' עקיבה ובגליל כר' יוחנן בן נורי. עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא. וכשקידשו את השנה באושא ביום הראשון עבר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי ר' יוחנן בן נורי אמר רשב"ג לא היינו נוהגין כן ביבנה ביום השני עבר רבי חנניה בנו של ר' יוסי הגלילי ואמ' כדברי ר' עקיבה אמ' רשב"ג כך היינו נוהגין ביבנה.

כמעט שבעים שנה אחרי כן ושוב אנחנו אחרי מרד צבאי שהסתיים בחורבן ובטרגדיה לאומית לא פחות ואף קשה יותר מזו של שנת 70. בפעם השנייה בתוך שבעים שנה, החכמים נאלצים למצוא אתר חלופי לזה שכבר לא קיים או לא רלבנטי ובפעם השנייה המקום שנבחר הוא לא בהכרח המקום הכי חשוב באזור- יבנה לא הייתה חשובה כמו לוד בידי יבנה ואושא של אמצע המאה השנייה לספירה לא הייתה קרובה בכלל להוות תחרות לצפורי ואפילו לא לבית שערים. ושוב מגיע ראש השנה ושוב מתרחש בעיצומו של ראש השנה "הראשון" (?) שאחרי סוף המרד והרדיפות של גזירות אדריאנוס כאשר רבן שמעון בן גמליאל שלא היה נוכח בכינוסים הראשוניים האחרים המפורסמים של אותם ימים (בקעת רימון, כינוס אושא) שהיו בעיקרם של קבוצת תלמידי רבי עקיבא ששרדו את התופת ואת הרדיפות הדתיות שאחריהם.

עוד לפני שאנחנו עוסקים בתוכן עצמו, אי אפשר שלא להעיר שוב בנוגע למקור הסיפור- במשנה גופה מובאת המחלוקת בין רבי עקיבא ובין רבי יוחנן בן נורי ותו לא! אין שום רמז לאירועים שהיו באושא על רקע אותה מחלוקת. אם היינו קוראים את המשנה עצמה, היינו למעשה נותרים עדיין במחלוקת של דור יבנה- מה שהתחיל בתקנת רבן יוחנן בן זכאי, המשיך בדיון של תלמידי התלמידים בשנים האחרונות שלפני המרד בנוגע לסידור הברכות ושיבוץ התקיעה בסדר תפילת ראש השנה, לא משהו חריג או יוצא דופן. רק בתוספתא מסופר על כך שלמעשה אין הכרעה לכאן או לכאן ומקום שנהגו לעשות כרבי עקיבא עושים ואלו שנוהגים כרבי יוחנן בן נורי עושים. בהמשך אחרי עוד שתי דעות (של רבן שמעון גמליאל ורבי) מובא הסיפור המוכר (אך לא במשנה) על מה שקרה בראש השנה באושא כאשר ביום הראשון נהגו כרבי יוחנן בן נורי וביום השני כרבי עקיבא. רבן שמעון בן גמליאל מעיר פעם ש-"כך לא היינו נוהגים ביבנה" ובפעם השנייה "כך היינו נוהגים כיבנה". אפשר היה לתהות שמא הפרקטיקה המתוארת כאן של שילוב המנהגים היתה קיימת עוד לפני הגעתו של רבן שמעון בן גמליאל או שמא ההערה של רשב"ג הייתה זאת שגרמה לשינוי הנוסח ביום השני.  ואז מגיעה עוד פיסת מידע מתוך הירושלמי- שם כבר מתברר שמחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי לבשה אופי אזורי: ביהודה נהגו כמו רבי עקיבהאואילו בגליל הלכו אחרי רבי יוחנן בן נורי. עכשיו כבר אפשר להבין בצורה בהירה יותר את הרקע לאירועים באותו ראש השנה: כשהגיע רבן שמעון בן גמליאל לאושא (וכנראה זה לא היה מייד אחרי המרד והגזירות אלא זמן מסוים אחרי כן), הוא היה צריך להתמודד מול המנהג המקומי ובאופן טבעי, ביום הראשון נהגו כמנהג המקום ובכל זאת הוא לא הסתפק והעיר ש-"כך לא נהגנו  ביבנה". רק ביום השני המנהג המקומי "תוקן" בהתאם למנהג של יבנה. היו גם שהציעו שמחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי לא הייתה מחלוקת תיאורטית שיצרה מנהגים שונים בהתאם לדעות השונות אלא שהמנהג הלוקאלי היה קיים ל-פ-נ-י הויכוח ביניהם שבעצם הוא ויכוח על פרקטיקה דתית אזורית כמו מנהגים והלכות אחרות שונים בין יהודה והגליל. אפשר לתהות מדוע עורך המשנה "התעלם" מהקשר של המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי ובין מה שקרה באושא.

תכנית שימור של חורבת אושא, 2008

כך או כך, בדרך כלל רגילים לקרוא את הסיפור הזה כעדות להתחזקות הראשונית של מוסד הנשיאות בגליל אחרי מרד בר כוכבא והתבססות הסנהדרין באושא- הסיפור הזה גם מופיע כמתבקש בשלטים הניצבים באתר אושא העתיקה. גם אני הבנתי את המקור הזה כך עד שבמקרה, כאשר קראתי לאחרונה שוב את מאמרו של שמואל ספראי על בית שערים בספרות התלמודית, חזרתי שוב לסיפור הזה ופתאום הבנתי שאולי קצת "שכחנו" את הדמות הנוספת כאן- רבי יוחנן בן נורי וכשקראתי שוב את התוספתא והירושלמי, את הדמויות המתוארות כאן, ההבנה שלי של אותו ראש השנה השתנתה וזה הסתדר לי עם עוד כמה "תהיות" לגבי המעבר מיהודה לגליל או של "נדודי הסנהדרין".

קצת על הרקע לאותו מאמר של שמואל ספראי- זה היה בכרך "ארץ ישראל" שיצא בתשי"ט (1958) לכבודו של בנימין מזר ועל רקע החפירות המחודשות בבית שערים עם הגילויים המסעירים שלהם. על המאמר המפורסם של אורבך על הלכות עבודה זרה כבר כתבתי לפני כמה שבועות אבל באותו כרך גם שמואל ספראי התייחס כהיסטוריון של חז"ל לנוכח הממצאים הארכיאולוגיים החדשים (וכדאי להזכיר שהבן זאב כתב מאמר נוסף ארוך על תולדות בית שערים שיצא גם בתוך הספר על בית שערים של טפר ושחר לפני מספר שנים). הוא סקר את הידיעות הספרותיות על בית שערים בספרות חז"ל ובמקורות סמוכים לה. בהתחלת המאמר הוא התייחס למקור שממנו עולה מציאות של מי חטאת בבית שערים ואגב כך, הוא ערך דיון חלוצי לגבי המשך קיום דיני טהרה אחרי חורבן הבית בעקבות מי חטאת שעדיין היו נגישים- דיון ש-"המתין בצד" עד שהתגלו מקוואות הטהרה ובמיוחד לאור המחקרים האחרונים של יונתן אדלר על שמירת הטהרה גם בתקופה שאחרי החורבן. 

החלק הבא של המאמר עסק בהרחבה בדמותו של רבי יוחנן בן נורי, החכם שפעל בבית שערים לפני ימי רבי יהודה הנשיא ושאותו לא כולם זוכרים בקשר לבית שערים. הנה סיכום קצר על קווי המתאר הכלליים שעולה מתוך ספרות חז"ל על בית שערים וכיצד המידע הזה הוא בעל חשיבות לא מבוטלת גם לאירועי ראש השנה באושא אחרי תום המרד-

רבי יוחנן בן נורי הוא חכם שמשתייך לרובד המאוחר של דור יבנה ביחד עם דמויות כמו רבי עקיבא, רבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יוסי הגלילי (מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יח  וכנגדן היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים של רבי טרפון של רבי עקיבא ושל רבי אלעזר בן עזריה ושל רבי יוחנן בן נורי ושל רבי יוסי הגלילי). על אף הקשרים שלו עם חכמי דור יבנה ובמיוחד עם רבן גמליאל, הוא חכם גלילי מובהק שפעל בעיקר בבית שערים וגם בגניגר. 

ספרי דברים פרשת דברים פיסקא טז 

מעשה ברבי יוחנן בן נורי וברבי אלעזר חסמא שהושיבם רבן גמליאל בישיבה ולא הרגישו בהם התלמידים לעתותי ערב הלכו וישבו להם אצל התלמידים וכך היתה מדתו של רבן גמליאל כשהיה נכנס ואומר שאלו בידוע שאין שם קנתור כשהיה נכנס ולא היה אומר שאלו בידוע שיש שם קנתור נכנס ומצא את רבי יוחנן בן נורי ואת רבי אלעזר חסמא שישבו להם אצל התלמידים אמר להם יוחנן בן נורי ואלעזר חסמא הרעתם לצבור שאי אתם מבקשים לעשות שררה על הצבור לשעבר הייתם ברשות עצמכם מכאן ואילך הרי אתם עבדים משועבדים לצבור.

מן המקורות עולה גם הקשר שלו לחלפתא, אביו של רבי יוסי, איש צפורי ונראה שאחרי פטירת חלפתא ולפני שרבי יוסי ירש אותו, אנשי צפורי נזקקו אליו בכמה הלכות ואכן רבי יוסי בן חלפתא מוסר לא מעט מימרות והלכות משמו של רבי יוחנן בן נורי. 

תוספתא מסכת בבא בתרא (ליברמן) פרק ב

אמ' ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתה אמ' לו הרי שהחזיק בפני שנים שנה ראשונה ובפני שנים שנה שניה ובפני שנים שנה שלישית מהוא אמ' לו הרי זו חזקה אמ' לו אני או' כן אלא שעקיבא אומ' אינה חזקה 

תוספתא מסכת אהלות (צוקרמאנדל) פרק ה הלכה ח

אמר ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל ר' חלפתא אמר לו מה אתה אומר בעין של תנור אמר לו טמאה אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר

המחלוקת שלו עם רבי עקיבא היא לא המחלוקת היחידה שלו עם רבי עקיבא ובמקורות שניהם מופיעים במספר לא מבוטל של מקורות כעומדים האחד מול רעהו. על אופי המחלוקות ביניהן מוסר רבי יוחנן בן נורי עצמו כיצד לא פעם ולא פעמיים, רבי עקיבא "נתקנתר" בגללו בידי רבן גמליאל ובכל זאת רבי עקיבא לא נטר לו טינה. 

ספרי דברים פרשת דברים פיסקא א

דבר אחר אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות. אמר רבי טרפון העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות אמר רבי עקיבה העבודה אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחים אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי עקיבה לפני רבן גמליאל ביבנה שהייתי קובל עליו והיה מקנתרו וכל כך יודע אני בו שהיה מוסיף בי אהבה על כל אחת ואחת לקיים מה שנאמר +משלי ט ח+ אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך

מצד שני, בהחלט אפשר לשמוע על תרעומות פנימיות ביניהם- בתוספתא בכורות ביחד עם המסורת בבבלי, רבי יוחנן בן נורי מלין על פסיקתו של רבי עקיבא "האכילכם עקיבא נבלות" ואילו רבי עקיבא טוען כנגדו לפי המקבילה הבבלית "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל". 

תוספתא מסכת בכורות (צוקרמאנדל) פרק ד הלכה ח

אמר ר' יוסי מעשה בפרה של בית מנחם שהושיבוה על עכזו ומיעכוהו בביצים ולא יצאת אלא אחת ונשחטה ונמצאת שניה דבקה על הכסל ובא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר וכשנאמרו דברים לפני ר' יוחנן בן נורי אמר האכילכם עקיבא נבלות

תלמוד בבלי מסכת בכורות דף מ עמוד א

תניא, א"ר יוסי: מעשה בפירן של בית מנחם שמיעך ולא יצאת, ונשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר ר"ע ואסר רבי יוחנן בן נורי. אמר לו ר"ע לר' יוחנן בן נורי: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל? אמר לו רבי יוחנן בן נורי לר"ע: עד מתי אתה מאכיל ישראל נבילות?

מקורות אחרים מספרים כיצד רבי יוחנן בן נורי מספר לרבי חלפתא על הלכות ששניהם מסכימים "אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר". הקשר שלו לרבן גמליאל מודגם בסיפור המפורסם על כך שרבי יהושע רצה לפסוק כנגד רבן גמליאל אחרי שהוא נפטר ואז רבי יוחנן בן נורי עמד על רגליו והכריז " יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל" (זוכרים את "כבר נשמעה קרן ביבנה?", מקרי?).

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מא עמוד א

 לאחר פטירתו של (רבן שמעון בן גמליאל) +מסורת הש"ס: [ר' גמליאל]+ נכנס רבי יהושע להפר את דבריו. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל, כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו? יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל. ולא היה אדם שערער בדבר כלום. - בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל, בדורו של רבי יוסי - עבוד כרבי יוסי.

 איננו יודעים מה עלה בגורלו של רבי יוחנן בן נורי בעקבות מרד בר כוכבא- מצד אחד, אין שום רמז שהוא נרדף וזה די הגיוני שכן הוא חי בגליל ולא היה שייך לחוגו של רבי עקיבא. מצד שני, הוא לא מופיע בכל העדויות על כינוס החכמים בגליל אחרי המרד אבל גם זה לא צריך לעורר השתאות יתירה שכן אותם כינוסים "מיתולוגיים" היו בעיקרם כינוסים של תלמידי רבי עקיבא. שמואל ספראי באותו מאמר על בית שערים, העריך שרבי יוחנן בן נורי האריך לחיות עד שנות השישים של המאה השנייה לספירה.

אם כן, כאשר מתכנסים "לקדש את השנה באושא", רבי יוחנן בן נורי חי וקיים ואם מתעקשים, אפשר למצוא אותו לא רחוק מאושא- בבית שערים או אולי בגניגר. עכשיו, אפשר להתחיל להבין גם מה קורה בראש השנה באושא ואולי לקבל תמונה ריאלית יותר של יחסי הכוחות בין החכמים בגליל בתקופה שאחרי מרד בר כוכבא : ההלכה של רבי יוחנן בן נורי והמנהג הגלילי אחד הם וזה לא משנה אם רבי יוחנן בן נורי שיקף את הפרקטיקה הגלילית או זה שיצר אותה ואולי בכלל הוא הלך כאן בהתאם לרבן גמליאל של יבנה כנ"ל. לעומת זאת, מנהג יהודה, לפחות לקראת סוף דור יבנה (במיוחד לפי ההצעה שרבי עקיבא אחראי להטמעת ברכת המלכויות בראש השנה) אימץ את הפרקטיקה של רבי עקיבא שהייתה כה דומיננטית עד כדי כך שאפילו רבן שמעון בן גמליאל היה מחוייב לה (וראו להלן). כאשר הגיעו תלמידי רבי עקיבא לגליל, הם התמודדו מול מערכת חברתית והלכתית שבה הפסיקה והמנהג אינה מחוייבת ליבנה או מנהג יהודה ואפילו לא לזה של רבי עקיבא אלא לכל היותר לחכמים גליליים כמו רבי יוחנן בן נורי או רבי חלפתא. המפגש בין חוג דומיננטי כמו זה של רבי עקיבא ובין מערכת הלכתית-לוקאלית ותיקה שכמעט לא נפגעה פיזית היה מלכתחילה מועד לחיכוכים וחריקות והדוגמאות לחיכוים כאלו בהיסטוריה היהודית הן רבות עד מאד. נחזור אפוא לראש השנה ההוא- בהנחה שרבי יוחנן בן נורי היה חי באותה העת בבית שערים, אין בכלל שאלה כיצד התפללו בבית הכנסת במקומו ויש להניח שלאור ההשפעה שלו ואולי גם העובדה שהוא היה כנראה האחרון מהנהגת חכמי סוף דור יבנה שנותר בחיים, סביר להניח שנוהג התפילה המקובל בגליל כולו היה לפי פסיקת ההלכה שלו.

חוץ ממקום אחד- אושא. לשם, לפי המסורת הגיעו קבוצת החכמים המייסדת של דור אושא. כידוע, לא מעט דיונים יש במחקר סביב השאלה מדוע ה-"סנהדרין" או בית הדין הגיע קודם כל לאושא ולא לצפורי או אפילו בית שערים. מתוך המסורת הארץ ישראלית על הכינוס החלוצי באושא, עולה שהם התכנסו במקומו של רבי יהודה בר אלעאי על אף שרבי יהודה גופו ובוודאי אביו רבי אלעאי היו קרובים יותר לרבי טרפון ועוד לפני כן לרבי אליעזר בן הורקנוס. לא הייתה כאן אפוא סיבה אסטרטגית או רשיון של השלטון הרומי אלא באופן טבעי, תושבי אושא ובראשם משפחת רבי אילעאי ובנו רבי יהודה, בעלי הקשרים העמוקים ביותר עם יבנה (ובעצם, לוד) לפני כן, היו המקום שבו יכלו אותה קבוצת פליטים של תלמידי רבי עקיבא להרגיש הכי בנוח להמשיך את המפעל של מורם ורבם. בית שערים הייתה המעוז של רבי יוחנן בן נורי, אחד היריבים הנוקשים והאיתנים לרבי עקיבא- שם לא היה להם שום סיכוי ליישם את ההלכה לאור משנת רבי עקיבא ולכן בית שערים לא באה בחשבון. צפורי? גם שם הרי הייתה סמכותו של רבי חלפתא ורבי יוחנן בן נורי מספיק חזקה וזאת גם בלי לייחס את הסיבה להתנגדות של האריסטוקרטיה העירונית העשירה שמאז מחקריו של ביכלר, זה ההסבר הנפוץ ביותר לשאלה מדוע הסנהדרין לא הגיעה בהתחלה לצפורי אלא רק בימי רבי יהודה הנשיא. לא היה שום קשר גם להרשאה או לא של השלטון הרומי אם כי כמובן החבורה של תלמידי רבי עקיבא לא הייתה בדיוק החבורה שהשלטון היה מגלה אמפתיה כלפיה. אושא ותושביה שהיו קשורים כבר מקדמת דנא ליבנה ולוד, נטולת ההגמוניה הגלילית כמו של בית שערים או צפורי, הייתה האופציה הנוחה ביותר מבחינתם להתאקלם מחדש- להם וגם לרבן שמעון בן גמליאל שהיה צריך להתחיל לבנות מחדש את שושלת הנשיאות (איך שלא נקרא לה) בגליל ולא ביהודה או יותר נכון ביבנה.

כדאי לשים לב לדמות נוספת שמופיעה בסיפור- רבי חנניה/חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי שעבר לפני התיבה ביום השני כהלכתו של רבי עקיבא. רבי יוסי הגלילי היה דמות גלילית נוספת שעלתה לגדולה לקראת סוף ימי יבנה אבל בניגוד קטגורי לרבי יוחנן בן נורי, כפי שהראה בזמנו בן ציון רוזנפלד, מאז המעבר שלו מהגליל ליהודה, הוא פעל כמעט אך ורק ביהודה והשם "הגלילי" נותר רק ככינוי תואר. אמנם פה ושם הוא מוזכר בהקשר לרבי יוחנן בן נורי אבל הוא היה ממקורבי רבי עקיבא ובנו רבי אליעזר מוזכר ברשימת החכמים בכינוסי החירום של "שלפי השמד" ובטקס העיבור בבקעת רימון. במילים אחרות, בנוסף לרבי יוחנן בן נורי איש בית שערים, רבי חלפתא איש ציפורי ורבי אילעאי ובנו (הקשורים בעיקר לרבי אליעזר דרך רבי טרפון), רבי יוסי הגלילי ובניו הם הדוגמא המובהקת ביותר של חכמים מהגליל שדבקו ברבי עקיבא וחוגו. אפשר לשער שלא סתם הוזכר בנו של רבי יוסי הגלילי כמי שעבר לפני התיבה באושא כמנהג דור יבנה.

ולבסוף כאן עוד היבט אירוני למדיי- בראש השנה ההוא ביבנה בימי רבן יוחנן בן זכאי, מעמדה של יבנה היה שנוי במחלוקת ומול יוזמתו של רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, קמו מתנגדים בדמותם של בני בתירא ש-"הזדעזעו" מהרעיון להעניק ליבנה מעמד שאפילו מתקרב לזה של ירושלים והמקדש. שבעים שנה אחרי כן ופליטי דור יבנה הם אלו שהגיעו לאזור חדש "גלתה לאושא". יכול להיות אפילו שאם זה היה תלוי בתלמידי רבי עקיבא, הם היו הולכים לפי מנהג המקום ומתפללים כדרכו של רבי יוחנן בן נורי בראש השנה (וכנראה שזה בדיוק מה שקרה) אבל רבן שמעון בן גמליאל "זיהה" את ההזדמנות שניקרתה לפניו לעצב מחדש את סמכות בית גמליאל באמצעות "שימור וקידוש" של המנהג ביבנה- ערש השושלת הגמליאלית. יוצא אפוא ש-"יבנה" של ראש השנה בימיו של רבן יוחנן בן זכאי שהייתה סמל חידוש החיים הדתיים נטולי המקדש, הפכה כעבור שבעים שנה לסמל של מסורת ומנהג קדום שמתוך כבוד לנשיאות גוברת אף על הנוהג המקומי הרווח.

בין אם מה שכתבתי כאן הוא נכון ובין אם זה עוד "חבילת ספקולציות", בפעם הבאה שמבקרים באושא ובבית שערים (והרבה פעמים עושים את זה ביחד ובצדק), כדאי לזכור שהמעבר מיבנה לאושא (ואני לא מדבר על ההיבט הארכיאולוגי-היסטורי: האם בכלל אפשר לזהות את תוצאות ההגירה [אם זה המונח הנכון] בממצא הארכיאולוגי? זה נושא לדיון אחר) אפילו בתוך עולם החכמים היה הרבה יותר מורכב, רב-פנים והטרוגני מאשר סתם מעתק של מוסד הסנהדרין (יהיה מה שהוא יהיה) מכאן לשם כאילו מדובר על "העתק-הדבק" בלחיצה אחת. ואולי חפירות ארכיאולוגיות יסודיות שלא התקיימו עד היום  בחורבת אושה יתרמו לסוגיה הזו ויעזרו לפתור את שאלת החשיבות הממשית של המקום כמו שחפירות במקומות אחרים בגליל ניפקו אינפורמציה משמעותית בנוגע לתולדות החברה היהודית בעת העתיקה.