אחת מהמלצות הקריאה שלי לקראת תשעה באב הוא הכרך השני של "בין יוספוס לחז"ל" שיצא בשנה שעברה (2017) בהוצאת יד בן צבי בעריכת טל אילן וורד נעם המוקדש כולו להשוואה בין טקסטים מיוספוס ובין מסורות ואנקדוטות המובאות במקורות חז"ל בהקשר לחורבן בית המקדש וירושלים. אני בחרתי דוגמא זעירה שכמעט ולא מוכרת שכן היא לא "אגדת חורבן" קלאסית אלא אנקדוטה קצרה המוזכרת אצל יוספוס מחד ואולי גם נרמזת בדיון בהקשר שונה לגמרי ש-"זורק" אותנו בכלל לגליל אך מחזיר אותנו גם לירושלים- התייבשות השילוח (עמ' 697-694) שעליו כתבה טל אילן.
באחד מהנאומים של יוסף בן מתתיהו מול ירושלים הנצורה לקראת סוף המצור הוא ביקש להוכיח כיצד האל מאיר פניו דווקא לטיטוס ולא ליושבי העיר- "ואשר לטיטוס- למענו שופעים המעיינות אשר יבשו קודם למענכם. הרי יודעים אתם שלפני בואו אזלו מי השילוח ושאר המעיינות שלפני העיר עד כי נקנו מים במשורה. ואילו עתה נובעים מעיינות אלה לטובת אויבכם בשפע כה רב עד כי הם מספיקים לא רק לצרכי האנשים והבהמות אלא אף להשקיית הגינות" (מלחמת היהודים ה 410-409).
כפי שטל אילן שדנה בקטע הזה מזכירה, הידיעה הזו על התייבשות מקורות המים בירושלים עם דגש על השילוח לפני בואו של טיטוס אינה מוכרת ממקורות אחרים אצל יוספוס (לא נאמר בשום מקום במלחמת היהודים שאנשי ירושלים סבלו דווקא מצמא) ולפיכך החוקרים חלוקים אם יש כאן ידיעה אותנטית או שמא זאת עוד "המצאה" אפולוגטית של יוספוס. אלא שהד לדבר הזה כולל הפרט על השילוח מופיע אגב דיון הלכתי בתוספתא פרה ט (א-ב):
"כל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת...
וכן היה ר' יהודה אומר: יורדת הצלמין אסורין מפני שכיזבה בשעת פולמוס.
אמרו לו: והלא כל מימי בראשית כוזבו בשעת פולמוס, שילוח הייתה נמלה מהלכת בו!...".
הרקע לדיון ההלכתי הוא איזה מקור מים כשר לשמש כמי חטאת לטהרה- כל הנהרות פסולים אך מעיין איתן הוא כשר. רבי יהודה (בר אילעאי) מוסר בהמשך התוספתא מספר הלכות בנוגע לכשרות מי מעיינות אך לגבי "יורדת הצלמין" (להלן) הוא אוסר לקחת ממנה למי חטאת שכן היא "כיזבה" כלומר התייבשה "בשעת פולמוס". פולמוס ביוונית πόλεμος זה מלחמה והכוונה כפי שגם מוכר במקורות אחרים (משנה סוטה ט טו) לאחת מן המרידות של היהודים ברומאים, כלומר המעיין הזה המכונה "יורדת הצלמין" (להלן) התייבש ופסק לנבוע בזמן ה-"פולמוס" ולפיכך הוא אסור מלשמש למי חטאת. על כך מגיעה התשובה: "והלא כל מימי בראשית כוזבו בשעת פולמוס", כלומר זה לא היה רק ב-"יורדת הצלמין" אלא מדובר ב-"אסון אלוהי אוניברסלי" ולשם חיזוק הטיעון מובאת הדוגמא מהמעיין האולטימטיבי של מי חטאת- השילוח כמובן ואפילו שם "הייתה נמלה מהלכת בו" באותו זמן, מה שכמובן מעיד על היובש הטוטאלי שהיה באותה העת. ואם כן, ההתייבשות הזמנית של המעיין ב-"יורדת הצלמין" בשעת הפולמוס לא פוסלת אותו מלשמש למי חטאת שאם לא כן, גם השילוח היה נפסל!. הדיאלוג עצמו מעניין אם כי אשר להבין אותו בכמה דרכים. נראה שרבי יהודה התבסס על זכרון ריאלי מסוים הקשור למעיין המכונה "יורדת הצלמין" (להלן) בזמן המרד ברומאים. לעומת זאת, התשובה של החכמים לרבי יהודה חורגת מויכוח עובדתי על מעיין ספציפי שהתייבש או לא ומפקיעה את "שעת הפולמוס" מהתנאים הרגילים לטובת המימד הקטסטרופאלי האלוהי כשהדוגמא הקיצונית היא מהמעיין המפורסם ביותר הוא מעיין השילוח. כאמור, הציון של השילוח היבש מזכירה את העדות של יוספוס על השילוח היבש לפני בואו של טיטוס וכפי שטל אילן עוסקת שם, סביב המקבילה האפשרית הזאת יש הצעות שונות להבין את הזיקה בין האנקדוטה של חז"ל לנאום של יוספוס.
"יורדת הצלמין" (מבוסס על הספר של ליבנר על הגליל המזרחי, עמ' 164-158):
מקום בשם "צלמין" (או: צלמון) מוכר בעוד שני מקורות תנאיים (משנה כלאיים ד ט בשם אותו רבי יהודה; משנה יבמות טז ו) ואולי גם "חרובי צלמונה" (ספרי דברים קה; ירושלמי מעשרות א א מח ע"ג) קשורים למקום זה. ברשימת מקומות משמרות כהונה בגליל, משמר דליה (ה-23) נזכר צלמין ובפיוט הקינות לתשעה באב המפורסם של הקליר "איכה ישבה חבצלת השרון" מוזכר שם המקום "וּבַעֲוֹן צְלָמִין נָעָה גִּנְּתוֹן צַלְמִין" או על פי נוסח הגניזה "ובעון צלמים נלכדה צלמין". המקום ZELAMON מוזכר ברשימת ביצורי יוסף בן מתתיהו בגליל (מלחמת היהודים ב 574-573; חיי יוסף 188) והזיהוי המקובל שלו הוא בח' סלאמה, בגדתו המזרחית של נחל צלמון של היום, הסמוכה ליישוב הבדואי סלאמה. במקום התגלו שרידי מצודה מלבנית במרכזו של התל כשבעבר, חוקרים כמו גרן וברסלבסקי זיהו את הביצורים כשייכים לאלו של יוסף בן מתתיהו אך מסתבר שזוהי אחת ממצודותיו של דהאר אל עומר במאה ה-18. יחד עם זאת, בסקר שנערך במקום בידי מ' אביעם התגלו חרסים מתקופות שונות כולל התקופה הרומית. בראשית שנות השמונים התגלתה כתובת יוונית במקום שפוענחה כמי ששייכת למפקד יחידה צבאית רומית שהיה שייך לצבאו של אספיאנוס. בסקרים מאוחרים יותר התגלו גם מטבעות, מערות קבורה ובורות מים מהתקופה הרומית והביזנטית.
בזמנו (במאמר בגרמנית ב-1927 ובהמשך בספר שלו על ארץ הגליל) שמואל קליין ביקש לקשור בין צלמון של מקורות חז"ל וביצורי יוספוס ובין הר שמעון (ASAMON שלדעתו השם המקורי היה ASALMON ) וכך הוא גם הבין את "יורדת הצלמין/צלמון" של התוספתא כמקור מים היורד מההר (הוא הר "שמעון" אם כי הוא לא זיהה אותו בג'בל דידבה ליד יודפת כמקובל היום) אולם כבר ברסלבסקי דחה את ההשערה הזו ולפיכך סביר להניח שהכוונה היא למעיין (או לאמה שהוליכה מים מהמעיין) בסמוך ליישוב צלמון/צלמין (ולא לנחל- התוספתא מדברת על מעיין ולא על נהר או נחל). מהקשר הדיאלוג בתוספתא, נראה ש-"שעת הפולמוס" האמורה היא המרד הראשון (מרד החורבן) בשל האזכור של השילוח הרלבנטי רק למרד הזה, מה שגם מתאים לידיעה על ביצור המקום בידי יוסף בן מתתיהו וגם לכתובת ביוונית על מפקד מצבאו של אספסיאנוס. אפשר רק לשער שבזכרון התלמודי (לפחות זה של רבי יהודה בר אילעאי במחצית המאה השנייה לסה"נ, מי שמוסר גם על צלמין במקור אחר), נותר רושם או הד עמום לאירוע אלים באותו מקום שקשור למרד החורבן, אולי בזיקה למצור על יודפת הסמוכה בקיץ של שנת 67.
ומה באשר להתייבשות מעיין השילוח בזמן המרד? כאמור, המידע המקביל לכך נמצא דווקא בנאום הפולמוסי (...) של יוספוס וכאמור, היו שראו בכך בדותה גמורה ואחרים (כולל טל אילן) הציעו שאין לשלול את האפשרות שיש כאן גרעין ריאלי למצוקת מים זמנית בירושלים במהלך המרד, אולי בשל בצורת חמורה, ידיעה שנשמרה בלי תלות הדדית הן אצל יוספוס והן בספרות חז"ל. בשני המקומות, התייבשות השילוח בירושלים במהלך שנות המרד, בין אם מדובר באירוע היסטורי ובין אם לאו, נתפסה כאירוע נדיר וחריג עם כוונה אלוהית מאחוריו: אם כביטוי להפניית העורף כלפי המורדים (יוספוס) ואם כביטוי לצער ולאסון האוניברסלי שהיה בעולם בשעת הפולמוס (חז"ל).
