1. קרוב ל-900 ברכות מדורגות מטויחות המזוהות כמקוואות טהרה משלהי ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד התגלו או זוהו במחקר הארכאולוגי המודרני. הם התגלו בהקשרים שונים-ביתיים וציבוריים, בקרבת מתקנים חקלאיים, מערות קבורה ואף לאורך הדרכים. אחת השאלות שעניינן את חוקרי מקוואות הטהרה העתיקים מאז שאלו זוהו בתור שכאלו, הם סדרה של מקוואות טהרה שנחשפו בזיקה או בקרבה לבתי כנסת עתיקים- ממצדה, דרך גמלא (בתמונה למטה), הרודיון, אום אל עומדאן (בתמונה למטה). לא תמיד ניתן להוכיח באופן ודאי אם הם אכן קשורים במישרין או בעקיפין למבנה הציבורי ולטקסים הדתיים שנערכו בו. מעבר לעצם הזיקה המעשית, השאלה שהטרידה את החוקרים היא מה הסיבה ההלכתית או הדתית לכך שנבנו מקוואות טהרה בזיקה לבית כנסת- האם זה היה חלק מאמצעי טהרה מחויב לפני התפילה או קריאת התורה או אירוע חברתי אחר (רוני רייך למשל סבר שהם קשורים לסעודות מצווה ציבוריות בתוך בית הכנסת) או בכלל הסיבה היא פונקציונאלית: מכלול בנוי שמכיל מגוון שירותים דתיים כמו מקום תפילה, לימוד, פסיקה וגם מקווה טהרה "ציבורי". הבעיה היא שבמקורות חז"ל אין תיעוד מפורש וישיר לזיקה שבין מקווה טהרה ובין בית הכנסת ואף אם במקורות ספרותיים אחרים, הן מימי בית שני והן לאחריו, ישנן אמירות או רמיזות לקשר שבין הצורך להיטהר ובין תפילה או טקס דתי, לא דובר בהכרח על היטהרות במקווה בסמוך לבית הכנסת.
2. לפני קצת יותר מאחד-עשר שנים, הציע יונתן אדלר (קתדרה 128 תשס"ח, 2008) שישנו קשר בין הופעתם של מקוואות הטהרה בזיקה לבתי הכנסת הקדומים ובין מעמדה המורכב של תקנה המופיעה בספרות חז"ל על "טבילת בעל קרי" לתורה ולתפילה. הוא מצא קורלציה בין זמנם של המקוואות בסמוך לבתי הכנסת העתיקים והיעלמם בבתי הכנסת המאוחרים (מקוואות טהרה עוד היו אבל לא בזיקה לבתי הכנסת) ובין העדויות הספרותיות על התפשטותה של התקנה לטבילה אחרי יחסי אישות או פליטת זרע לצורך טקסים דתיים כמו קריאת שמע, התפילה, קריאת התורה או ברכת המזון והיוזמה לבטל אותה במהלך המאה השלישית ואילך ובכך ביקש להסביר את הנסיבות ההלכתיות שבגינם הופיעו אותם מקוואות טהרה בסמוך לבתי כנסת אך בהמשך נעלמו בכל מה שקשור לבתי הכנסת.
3. הדיון בדף היומי של אתמול (ברכות כב ע"א-ע"ב) והמקבילה בירושלמי עם עדויות אחרות, הם הרקע לדיון הארוך שלו בתולדות אותה תקנה שהעסיקה את חוקרי ההלכה מקדמת דנא ועד היום ויש לה גם השלכות פרשניות לגבי אופי ההקפדה על הטהרה בעת העתיקה והפרשנות למקוואות הטהרה "הביתיים" כמו אלו למשל שהתגלו ברובע המגורים בגבעה המערבית של ציפורי העתיקה או בחורבת סוסיה הקדומה. אני אנסה לשרטט בצורה תמציתית את השחזור המשוער של תולדות אותה "תקנה", גם מכיוון שהמקורות הספרותיים מציגים תמונה מורכבת ובין החוקרים קיימים שחזורים שונים לגבי השלבים השונים שלה- מה שיותר מעניין כאן הוא למעשה ה-"פינג-פונג" שקיים בין הדיון ההלכתי-פורמלי ובין הפרקטיקה העממית בעלת הדינמיקה הייחודית משלה ולכך יש השלכה גם על פרשנות הממצא החומרי של מקוואות הטהרה העתיקים.
לסקירה עדכנית של תקנת הטבילה של בעל קרי וניתוח הסוגיות התלמודיות סביב התקנה הזו, היוזמה לבטל אותה והסיפורים שנלוו לכך, אפשר לקרוא במאמר של ראובן קיפרוואסר מ-2012 באנגלית כאן: https://www.academia.edu/.../The_Immersion_of_Baallei...
4. באופן כללי, למרות שכבר התורה מציינת את טומאת "בעל קרי" (ויקרא טו, טז: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב; דברים כג יא: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה), שם, מדובר על טומאה הקשורה למקדש ואילו חז"ל בכל מה שקשור לטומאת "בעל קרי" עסקו בטבילה לצורך קריאת שמע, תפילה וקריאת התורה. זאת אפוא לא טומאה "שגרתית" ולא עוד אלא שלדעת כמה חכמים היא הוגדרה שהיא מגיעה רק כתוצאה מיחסי אישות ("תשמיש המיטה") ולא רק פליטת זרע בניגוד לפשט הכתובים. לפיכך, הדרישה הזו לא נתפסה כפרשנות של הפסוקים בתורה אלא בתור "תקנה" שיוחסה בחלק מן המקורות (ירושלמי מגילה, בבלי בבא קמא) לאחת מ-"תקנות עזרא" (ולכן היא גם מכונה בספרות ההלכתית לפעמים "טבילת עזרא") ובמקור אחר (ירושלמי שבת) היא יוחסה לאחת משמונה-עשר גזירות שגזרו תלמידי שמאי והלל בשלהי ימי בית שני. כך או כך, במקורות התנאיים, התקנה הזו הייתה מובנת מאליה אם כי, בניגוד לפרוצדורת הטהרה הרגילה, היו לה כמה פתרונות חלקיים לפי חלק מהחכמים (מים שאובים, תשעה קבים ולא ארבעים סאה, הרהור מותר).
5. מה שמעניין הוא שכאשר פונים למקורות התלמודיים, הן הירושלמי והן הבבלי, מתגלה תמונה מורכבת הרבה יותר- מספר סיפורים ועדויות מלמדות שהטבילה אחרי יחסי אישות הייתה נוהג עממי מאד פופולרי שחכמים "הגיבו" לו ולעתים אף ניסו לרסן ואף לצמצם אותו במידת האפשר. ישנם דיונים לגבי זמנה של התקנה והסיבות לה- אם בגלל לימוד תורה ואם בשל עידוד לדרך ארץ רצויה: "אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבּוּן: כָּל עַצְמָן לֹא הִתְקִינוּ אֶת הַטְּבִילָה הַזֹּאת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל כַּתַּרְנְגוֹלִין הַלָּלוּ,
מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְיוֹרֵד וְאוֹכֵל" (ירושלמי שם). על מידת הפופולריות של הפרקטיקה הזו מסופר למשל על חמר (מוביל חמור או שיירת חמורים) שהיה מוכן לסכן את עצמו בדרך בלילה בניגוד לאזהרת רבי יוסי בן חלפתא וסיפור דומה על אדם שסיכן את עצמו לטבול בים באמצעות חבל כאשר הוא היה בסירה. אנקדוטה משונה אחרת מספרת על אדם (שומר כרמים) שעמד לקיים יחסי מין עם אשת איש ורק בגלל שלא מצאו מקום לטבול אחרי כן, מעשה הניאוף נמנע ברגע האחרון "בזכות" אותה תקנת טבילה אחרי יחסי אישות. פקפוק ראשון לכורח שבטבילה זו מיוחס לר' יהודה בן בתירא מנציבין (ניסיביס בדרום-מזרח טורקיה של היום) שפסק למי שעמד לקרוא בתורה ולא הספיק לטבול שימשיך לקרוא שכן ""פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה!". יוזמה גלילית לביטול אותה טבילה "מִפְּנֵי נְשֵׁי הַגָּלִיל שֶׁהָיוּ נֶעֱקָרוֹת מִפְּנֵי הַצִּנָּה" (טבילה במים קרים) נתקלה בהתנגדות של ר' יהושע בן לוי (איש לוד) אך מאידך מסופר על רבי חנינא שפגש מוקדם בבוקר בשערי בית המרחץ הציבורי ("דימוסין") את אלו שהלכו לטבול וגער בהם שיילכו במקום ללמוד תוך שהוא מכנה אותם בלעג "טובלי שחרית" על שם אותה קבוצה קדומה שחלקה על הפרושים בתוספתא ידיים פרק ב. לפי הבבלי (ברכות כב), היוזמה הזו הגיעה לבבל ושם הוכרז שבטלה הטבילה ושהם אימצו את גישתו של ר' יהודה בן בתירא שדברי תורה לא מקבלים טומאה. אלא שגם שם, היו בקרב האמוראים גישות שונות, כאלו ש-"זלזלו" בטבילה ואחרים שהמשיכו לטבול או לנקות את עצמם במגוון אמצעים או מתקנים. על כך שבימי האמוראים היו גישות שונות לגבי אותה טבילה העיד ר' ינאי (דור האמוראים הראשון): "אָמַר רַבִּי יַנַּי שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקֵלִין וּמַחְמִירִין בָּהּ, וְכָל הַמַּחְמִיר בָּהּ, מַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה, מְקֵלִין בָּהּ, לִרְחֹץ בְּמַיִם שְׁאוּבִין;
מַחְמִירִין בָּהּ, לִטְבֹּל בְּמַיִם חַיִּים". פרשת "טבילת בעל קרי"/ "טבילת עזרא" המשיכה להעסיק את הספרות ההלכתית גם שנים רבות אחרי התקופה התלמודית ועד ימינו אך זה חורג מהתחום שלי.
6. כאמור, התמונה מתוך המקורות היא מורכבת אך הרושם הוא שהתהליך הכללי היה מקיום רווח ונפוץ של הנוהג לטבול לפני טקסים דתיים ליטורגיים ("טבילת בעל קרי") ליוזמה לביטול או צמצום או ריסון של אותה פרקטיקה במהלך התקופה האמוראית, לפחות מנקודת ראותם של החכמים. אדלר מצא כאן התאמה לממצא הארכאולוגי: מקוואות טהרה ליד בתי כנסת בשלב הקדום, לדעתו במטרה להיטהר מאותה טומאה על רקע התקנה הנ"ל והיעלמם של אותן מקוואות טהרה מבתי הכנסת המאוחרים בהתאם לביטול הפרקטיקה הזו כפי שבא לידי במקורות האמוראיים. אני מודה שההצעה המעניינת הזו לא שכנעה אותי לחלוטין- סוף סוף, המקורות עצמם מעידים על כך שאנשים טבלו בבתיהם, במרחצאות הציבוריים, בים אבל אף פעם אחת לא מוזכרת טבילה במתקן טהרה הקשור לבית הכנסת ונראה שאצל העם, הטבילה הזו לא הייתה קשורה דווקא לבית הכנסת או לטקסים שהיו נהוגים בו. זאת ועוד, אני עד היום לא בטוח שגם בבתי הכנסת הקדומים, מקוואות הטהרה הסמוכים להם, הם בעלי "זיקה ברורה" לבתי הכנסת ולטקסים שנערכו בו- זאת אפשרות די "מפתה" (כפי שגם נראה בתמונות מגמלא ואום אל עומדאן למטה) אבל אני לא בטוח שהיא הכרחית וממילא כל הדיון על הזיקה שבין מקוואות טהרה ובין בתי הכנסת ועל תמורה שהתרחשה בין בתי הכנסת הקדומים למאוחרים- אני לא בטוח לגמרי שהיה אמנם תהליך כזה.
7. אלא שהתמונה העולה מן המקורות לגבי אותה תקנה ו-"ביטולה" היא מאלפת בהיבט אחר: מן המקורות, בעיקר בתלמודים, עולה בבירור שהנוהג לטבול אחרי יחסי אישות היה פרקטיקה עממית על רקע אמונה רווחת בהכרח לטבול אחרי יחסי אישות בלי קשר לשום טקס דתי או אכילה במצב של טהרה "הלכתית". מסתבר שאין לנוהג הזה מקור מקראי ברור וניכר שהחכמים התלבטו במניע ובהצדקת הנוהג העממי הזה. ייתכן שהמקור לכך הוא בסלידה מעצם האפשרות של שהייה בטומאה ושקיום יחסי אישות נתפס בתור סיטואציה של טומאה או כזאת שזוקקת טבילה אחריה וייתכן, כפי שהציע קיפרוואסר, זה היה על רקע השקפה כללית רווחת מוכרת בעולם ההלניסטי-רומי ולאו דווקא בשל זיקה לצו המקראי. הייחוס של התקנה לעזרא או לגזירת י"ח דבר מתייחס, לפחות מנקודת ראותם של החכמים לטבילה לצורך אותם טקסים ליטורגיים בעוד מתוך הסיפורים השונים עולה שבעיני הטובלים, עצם יחסי המין הצריכו טבילה אחרי כן. נראה אפוא שהדיון בספרות חז"ל משקף את האופן שבו החכמים התמודדו עם אותו נוהג עממי שכלל לא ברור רקעו המקראי/הלכתי. במסגרת אותה התמודדות, הם העמידו את ההקשר ההלכתי של אותה טבילה, ייחסו אותה לקדמונים, העניקו לה פרמטרים הלכתיים שונים ומאידך גם נשמעו קולות של הסתייגות, אם באמצעות פסיקה מפורשת ואם באמצעות אנקדוטות שהבליטו את האבסורדיות של "קנאות" לטבילה כזו בהקשרים של ניאוף או סכנת חיים. מאידך, עלו קולות אחרים מתוך עולם החכמים שהגנו בתקיפות על ההלכה הזו וכך התהווה מנעד רחב של גישות ופרקטיקות הלכתיות חז"ליות המשקפים את הדרך שנקטו החכמים בבואם להתמודד מול טבילה שאינה מעוגנת על יסודות הלכתיים איתנים ומוצקים. זאת ועוד, לא מן הנמנע שהנוהג הזה הוא המשך לפרקטיקות דתיות חריגות של טבילות מרובות המתועדות במגילות קומראן (ואולי גם באתר הארכאולוגי, אם הוא קשור לעדה), ברסיסי מידע מהספרות היהודית ההלניסטית או על "טובלי שחרית" (תוספתא ידיים) וכמה עדויות מעורפלות על מנהגי טבילה של יהודים-נוצרים. יכול להיות אפוא שגם הפרקטיקות הללו גרמו לחכמים "לעצב" מחדש את הטבילה הזו בהתאם להלכה החז"לית, אולי כצעד מופגן להבחין בינה ובין נוהגי טבילה נוצריים או כאלו שמקורם בחוגים אנטי-פרושיים.
8. לכך יש גם השלכה על הפרשנות לממצא הארכאולוגי של מקוואות טהרה, הן בשלהי ימי בית שני והן אלו המאוחרים כולל אלו שנמצאו בזיקה לבתי הכנסת- אם אכן, "אובססיית הטהרה" משתקפת באותם מתקנים מדורגים, צריך לתהות עד כמה הם משקפים את הנורמה ההלכתית הפורמלית המתועדת בספרות חז"ל (או בספרות הלכתית אחרת) ועד כמה הם למעשה ביטוי ריאלי-חומרי לנוהג עממי שאינו תלוי או קשור בסוגיות הלכתיות "פורמליות" אותם אנו מכירים דרך הטקסטים ההלכתיים אלא משקפים פרשנות "עצמאית" למקרא או אמונה עממית מושפעת מהלך רוח רווח של העולם ההלניסטי-רומי. למעשה, זה ויכוח מהותי שקיים בספרות המחקר בדור האחרון בין כמה חוקרים שעסקו בממשק שבין הספרות ההלכתית ובין הממצא הארכאולוגי. אם חוקרים כמו אדלר, רייך פורסטנברג ואחרים רואים התאמה רחבה יחסית בין הממצא הארכאולוגי ובין מה שעולה מתוך המקורות הספרותיים-הלכתיים על ההקפדה בטהרה מעבר למקדש ולחוגים הכהניים, יש גישות הרבה יותר מינימליסטיות כמו למשל זה של סטיוארט מילר שמפקפק באופן עקרוני בזיקה שבין מנהגי הטהרה העולים בספרות חז"ל ובין אלו שמופיעים בממצא הארכאולוגי- אפשר לקרוא על כך במאמר של פורסטנברג מעל תחילת הסעיף הזה. המקרה של "תקנת טבילת בעל קרי" (או: טבילת עזרא) הוא מקרה מרתק שבו בתוך המקורות התלמודיים עצמם, מתברר שהיה "תחום אפור" די רחב שבו הפרקטיקה העממית והדיון ההלכתי השתלבו או התחככו אחד בשני עד כדי כך שכמו במקרים רבים אחרים, קשה להבחין מה קדם למה- הנוהג הציבורי הרווח או ההלכה הפורמלית- אם בכלל ניתן להבחין ביניהם, הן בעדויות הספרותיות-הלכתיות ועוד יותר בממצא הארכאולוגי.