השימוש בכלי אבן מגיר קירטון בחברה היהודית בשלהי ימי בית שני היא אחת התופעות הארכאולוגיות הייחודיות שהתבררה בדור האחרון. כבר התייחסתי לכך כמה פעמים בעבר- לפני שנה, הפניתי למאמר סיכום של תמונת המצב המעודכנת של חקר כלי האבן של יונתן אדלר (קדמוניות 157, 2019). כידוע, ההסבר הרווח הוא שתעשיית כלי האבן והשימוש בה בחברה היהודית נבע על רקע ההקפדה על דיני טהרה שהייתה נפוצה באותה העת ועל רקע ההלכה שקובעת שכלי אבן אינם מקבלים טומאה בניגוד לכלי חרס (שאין אפשרות לטהר אותם אלא אם כן שוברים אותם) או כלי עץ ומתכת (שזקוקים לטבילה). זה לא ההסבר היחיד ויש חוקרים שהציעו גם הסברים אחרים אך זהו ההסבר הרווח כיום.
באותו פוסט, גם הצגתי את חילוקי הדעות בין החוקרים המייחסים את התופעה הזו מנימוקים הלכתיים: אסכולה אחת (בעיקר של יצחק מגן) סברה שמדובר בתופעה שראשיתה בירושלים אצל כהנים וכרוכה בדרישות הטהרה של המקדש וירושלים ולפיכך אחרי שנת 70 לספירה, עם חורבן בין המקדש, התופעה של השימוש בכלי אבן ירדה באופן דרמטי גם אם פה ושם עוד היה שימוש של שרידי כהנים או אלו שייחלו לבניית המקדש. לעומת זאת, אסכולה אחרת (המייצג העיקרי שלה הוא יונתן אדלר) טוענת שתופעת כלי האבן לא הייתה פרקטיקה כהנית והיא לא הייתה תלויה או כרוכה בקיומו של המקדש אלא היא הייתה תופעה רחבה שהקיפה את כלל החברה היהודית. ניתוח מחודש של הממצא ותגליות חדשות, העלו שהשימוש בכלי אבן לא פסק עם חורבן הבית והמשיך באופן רצוף עד מרד בר כוכבא, במקביל להמשך השימוש במתקני המים המדורגים, הם מקוואות הטהרה.
עד מתי? כידוע, היישוב היהודי בארץ יהודה נפגע בצורה אנושה עם דיכוי מרד בר כוכבא ולכן ברור שזה היה גם הזמן שבו חדלו להופיע גם כלי האבן שם בדיוק כמו שבירושלים הכל הסתיים בשנת 70 לספירה. אולם, מה עם הגליל, שם באופן כללי היישוב היהודי המשיך להתקיים באופן רצוף גם אחרי המרד למעט כמה חריגים (למשל, הכפר בואדי חמאם שנהרס בעקבות המרד והיה נטוש במשך עשרות שנים לפני שהיישוב בו חודש)? בעבר, מספר האתרים בגליל עם כלי אבן היה מועט למדיי ולכן התופעה הזאת נתפסה כתופעה "יהודאית" בזיקה לירושלים. אולם, בדור האחרון, מספר האתרים היהודיים בגליל שבהם התגלו שרידי כלי אבן הוא הרבה יותר נרחב כמו באזורים אחרים גם אם לא באותו היקף של ארץ יהודה. בעוד, מקוואות טהרה מאוחרים יותר מהתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית מוכרים גם בגליל (בעיקר בגבעה המערבית של ציפורי אך גם בבית שערים, אושה ועוד) וגם במקומות אחרים (כמו מקבץ המקוואות בסוסיה אבל לא רק שם), הסיפור של כלי האבן הוא מורכב יותר. אדלר הגיע בסופו של דבר למסקנה כי כמו ביהודה גם בגליל, תופעת השימוש בכלי אבן, למעשה נעלמה כמעט לחלוטין במחצית המאה השנייה לספירה ושניתוח ממצאי כלי האבן בגליל מלמד כי גם אם פה ושם עוד היו כלי אבן משכבות מאוחרות יותר, מדובר בהופעה ספוראדית אך באופן כללי, השימוש בכלי אבן חדל להתקיים אחרי דיכוי מרד בר כוכבא, לא רק ביהודה אלא גם בגליל. מאחר וברוב המקרים, זה לא קשור לחורבן היישובים (כמו ביהודה), הוא נזקק להסביר מדוע דווקא אז חדלו יהודים להשתמש בכלי אבן. הוא הציע מספר הסברים- שינוי תודעתי בכל מה שקשור לתפוצת ההקפדה על טהרה מתופעה ציבורית רחבה להקפדה וולונטרית של יחידים ביחד עם מיעוט מתמשך של מאגר אפר הפרה האדומה (מי חטאת). זאת גם הסיבה שכמה עשרות שנים אחרי כן, רבי שמעון בן אלעזר, תנא בדור של רבי יהודה הנשיא, נזכר בערגה בתקופה שבה "פרצה טהרה בישראל" (תוספתא שבת א יד) שכן היקף השמירה על דיני הטהרה כבר הייתה הרבה פחות נפוצה לקראת סוף תקופת המשנה במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה.
במאמר שיצא לאחרונה (BASOR 383, 2020, pp. 79-95) על מכלול כלי האבן בציפורי של חפירות משלחת האוניברסיטה העברית, נטען כי השימוש בכלי האבן בציפורי המשיך גם אחרי המאה השנייה עד למאה הרביעית. המפרסמים, מאיה שרמן וזאב וייס (המכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית), תמי זילברמן וגל יסעור (המכון הגיאולוגי לישראל), בחנו כ-100 שברים של עשרות כלי אבן שהתגלו בחפירות המשלחת, גם על הגבעה ובעיקר בעיר התחתונה שהייתה המוקד העירוני של העיר מתחילת המאה השנייה לספירה ואילך. כלי אבן אחרים מציפורי, אלו שהתגלו בחפירות משלחת אוניברסיטת דיוק ברובע המגורים בגבעה המערבית, בגרעין הקדום של ציפורי, פורסמו אף הם אך לאחרונה (2018) בידי ג'ונתן ריד שתיארך אותם בעיקר למאה הראשונה לספירה ולא מאוחר יותר. מרבית כלי האבן שהתגלו בחפירות משלחת האוניברסיטה העברית היו באזורים שאליהם העיר התרחבה רק מאוחר יותר ולפיכך הם עשויים לשקף שימוש מאוחר יותר בכלי אבן ולכל המוקדם בתחילת המאה השנייה לספירה. יתירה מזאת, במספר מקרים, כלי האבן התגלו בלוקוסים הומוגניים או חתומים מן המאה השלישית או הרביעית לספירה, כך שניתן להוכיח כי הם המשיכו להיות בשימוש גם אז. בחינה מדוקדקת של הטיפוסים השונים, העלתה כי אמנם רוב הכלים מוכרים מרפרטואר כלי האבן שהתגלו ביהודה אך יש כמה חריגים- טיפוס מסוים של כוס, ספל ושל קנקן/קרטר (JAR 1)- שאינו זהה לטיפוס כלי האבן היהודאיים ולפיכך הם הציעו שמדובר בטיפוסים ייחודיים של "כלי אבן גליליים" שהתגלו במכלולים המתוארכים לכל המוקדם למאה השנייה ועד המאה הרביעית לספירה.
בסמוך לציפורי, באזור א-ריינה ומערות אמיתי למרגלות הר יונה, התגלו ותועדו שני בתי ייצור של תעשיית כלי אבן בגליל שבהם יוצרו כלי אבן ביד ובמחרטה קטנה וישנה עדות גם לבית ייצור נוסף באזור בית לחם הגלילית של היום. דא עקא, אחד הטיפוסים הייחודיים של כלי האבן מציפורי הוא אותו קרטר ("כלי קלל") שלא יוצר שם. כדי לברר היכן יוצרו כלי האבן של תושבי ציפורי, החופרים הסתייעו במחקר של אנליזה גיאו-כימית ייחודית (OCI) בשיתוף המכון לגיאולוגיה בישראל שבו נלקחו דגימות של הכלים ושל אזור המחצבים בגליל מחד ומירושלים מאידך (שם התגלו בתי ייצור בחיזמא ובמדרון המזרחי של הר הצופים) כדי לבחון, האם כלי האבן מציפורי היו תוצר של תעשייה מקומית או יובאו ממקום אחר, כמו ירושלים. תוצאות המחקר הגיאו-כימי, הראו כי רוב מוחלט של הדגימות של הכלים תאמו את המחצבות בגליל ולא את אלו שבירושלים אם כי, לא ברור אם מדובר בבתי הייצור שכבר התגלו או שהיה עוד בית ייצור של כלי אבן בסמיכות לציפורי שעדיין לא התגלה. המסקנה שלהם היא אפוא שמכלול כלי האבן בחפירות ציפורי, בעיקר בעיר התחתונה, מגלה שבצד דמיון והמשכיות של רפרטואר כלי האבן ביהודה, היו גם טיפוסים גליליים ייחודיים שבהם השתמשו תושבי העיר למעשה גם אחרי 135 לספירה ועד המאה הרביעית (בשלהי תקופת המשנה ולאורך תקופת התלמוד).
כאמור, לא מדובר על כמות גדולה של כלי אבן ולכן קשה לדבר על שימוש נרחב, בוודאי לא יחסית למה שהתגלה באזור יהודה או בתקופה הרומית הקדומה. זאת ועוד, השאלה היא אם זאת תופעה חריגה דווקא בציפורי או שמא גם במקומות אחרים בגליל יש עדויות לשימוש בכלי אבן בהמשך התקופה הרומית. הם השאירו את השאלה הזו פתוחה כמו סדרת שאלות הנגזרות מכך אך רמזו שזאת לא תופעה ייחודית דווקא לציפורי. אדלר, שכאמור לעיל, סבור כי תופעת כלי האבן בכללותה, באה לקיצה בגליל באזור מחצית המאה השנייה לספירה, דן לאחרונה (במאמר שיצא ב-2017) בעדויות אפשריות לכלי אבן בגליל מהתקופה הרומית המאוחרת. יש מקומות שבהם אפשר לראות בבירור כי אין כלי אבן במכלולים שאחרי מרד בר כוכבא, דוגמת ואדי חמאם או בכלי האבן מרובע המגורים בגבעה המערבית של ציפורי. במספר אתרים התגלו כלי אבן במכלולים שאולי הם מהתקופה הרומית המאוחרת- בכפר נחום ובנברתין- אך שם כלי האבן התגלו במכלולים שאינם הומוגניים והתערבבו גם ממצאים מתקופות קדומות יותר. באותו מאמר, הוא גם התייחס לממצאי כלי האבן בחפירות האוניברסיטה העברית בציפורי שפורסמו בעבודת מאסטר של אחת מכותבות המאמר, מאיה שרמן (2012) וציין שגם אם אכן מדובר בכלי אבן ממכלולים מאוחרים יותר, לא ניתן ללמוד מכאן כי מדובר בתופעה רחבת היקף בגליל. המסקנה שלו הייתה כי רוב העדויות הארכאולוגיות מוכיחות שהשימוש בכלי אבן פסק כמעט לחלוטין בסביבות מרד בר כוכבא ואילו העדויות המאוחרות יותר, כולל זו שבציפורי, הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל ושמדובר על תופעה חריגה וספוראדית. השאלה היא אפוא עניין של פרשנות: האם העדויות להמשך השימוש בכלי אבן בציפורי עד המאה הרביעית והאפשרות שמדובר על טיפוסי כלי אבן גליליים מעידה על כך שזאת לא הייתה תופעה כל כך ספוראדית ושיש לבחון מחדש את ממצאי כלי האבן גם במקומות אחרים בגליל בכל מה שקשור להיקף זמן השימוש או שמדובר אכן בתופעה חריגה ואם כן, מדוע היו מבין תושבי ציפורי (כהנים?) בשלהי תקופת המשנה והתלמוד שחשבו שיש מקום להמשיך להשתמש בכלי אבן גם כאשר מסביב הפרקטיקה הזו נעלמה כמעט לחלוטין.
