בימים האחרונים, מסגרת הדף היומי סיימה את מסכת פסחים ימים בודדים לפני תחילת חג הפסח. אולם, מאחר שלא מפסיקים אף ליום אחד, גם אם העיתוי הוא מפתה, מייד התחילה המסכת הבאה- מסכת שקלים. הייחוד שבמסכת זו היא שלמרות שמסגרת הדף היומי היא רק לפי התלמוד הבבלי, למסכת זו שאין לה תלמוד בבלי אלא ירושלמי בלבד, היא כן נכנסה למעגל הלימוד של הדף היומי. הסיבות לכך הן מגוונות ומעניינות אך לא מענייננו כאן למעט העובדה שבפועל לומדים את התלמוד הירושלמי (אם כי בגרסה "בבלית" ניכרת שלו לאור הגהות ושינויים שנכנסו לגרסת הדפוס בניגוד למהדורת הירושלמי של כתב יד ליידן).
כך או כך, המסכת הזו כשמה, עוסקת בעיקרה במצוות תרומת מחצית השקל בזמן שבית המקדש היה קיים- המס השנתי של נתינת מטבע/ות לרשות המקדש ולמימון העבודה וצרכי המקדש. על כך ישנן עדויות ספרותיות רבות מימי בית שני ואף עדויות ארכאולוגיות מוכרות של מטבעות "שקל" (השקל הצורי והשקל הירושלמי בימי המרד הגדול) ושל מטמוני מטבעות שקל שהתגלו באתרים שונים. גם נסיבות התחלת מצוות מס מחצית השקל כתרומה שנתית קבועה כנורמה מחייבת אוניברסלית היא סוגיה היסטורית מרתקת והמשמעות הכלכלית, החברתית והדתית של הפרקטיקה הזו במסגרת ניהול המקדש ועל שיתוף חלקי החברה היהודית במימון הפולחן ואולי בעתיד הקרוב אני אקדיש לכך פוסט אחד או יותר.
בכל אופן, בפוסט הזה אני אתמקד במשנה הראשונה של המסכת המציגה תיאור של ההכנות לקראת הבאת מס מחצית השקל לפני חודש ניסן (מה שיקרה בהמשך יוצג במפורט במשניות ובפרקים הבאים). בעוד אצלנו התקבע חודש אדר כחודש שבמרכזו עומד חג הפורים ("משנכנס אדר מרבין בשמחה"), הרי שבמשנת שקלים האירוע הזה הוא "זניח" (ויש אף אפשרות שהעדות היחידה לכך במשנה היא תוספת משלב מאוחר יותר כאשר פורים כבר היה חג קבוע ויציב יותר בלוח השנה) ולמעשה החודש הזה במתכונתו הקדומה היה החודש האחרון של החורף וכולו הוא הכנה לקראת העלייה לרגל וקרבן הפסח בניסן בראשית האביב.
"באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים.
ובחמשה-עשר בו קורין את המגילה בכרכים
ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צורכי הרבים ומציינים על הקברות ויוצאין אף על הכילאים."
אם כן, בחמישה בעשר באדר אמנם "קורים את המגילה בכרכין" אולם העיקר הוא מה שנזכר לאחר מכן: "מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינים על הקברות ויוצאיםן אף על הכלאיים". עוד לפני שדנים במהות הצעדים הרשומים כאן המיוחסים לחמישה עשר באדר, השאלה היא מי אלו ש-"משמיעים...מתקנים...עושין...ומציינים....ויוצאים"- המשנה מציינת את הפעולות הללו באופן אנונימי אולם על מי מוטלת המשימות הללו, היא אינה מפרשת. לשם כך יש לקרוא את התוספתא המקבילה בתחילת מסכת שקלים (א, א):
"בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין
ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות שחולחלו בימות הגשמים פרק למועד
סמוך לעולי רגלים, כדי שיהו מתוקנין בשלשה רגלים אלו.
בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין וחופרין בורות שיחין ומערות
ומתקנין את המקואות ואת אמת המים....
בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים...
בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומציינין את מקום הטומאה
כדי שלא יהו הרבים נתקלין בו...."
מעבר לפירוט של הצעדים השונים וההסבר להם, ניכר שהתוספתא מדגישה את העובדה שמדובר ב-"שלוחי בית דין"- הם אלו שמתקנים את הדרכים, הרחובות (רחבות העיירה, במובן של Square ולא Streets), המקוואות וציון הקברות. מדובר אפוא בצעדים יזומים של רשות שלטונית/שיפוטית- "בית דין"- שנערכים לפי התוספתא בזיקה מפורשת לעולי הרגל או לצרכי הרבים. על איזו רשות מדובר? מאחר ומדובר כמובן על העלייה לרגל לירושלים, הרי שמדובר מן הסתם ברשות שיפוטית/שלטונית בירושלים בימי בית שני. הדגש על כך שמדובר ב-"בית דין", באה להדגיש שמדובר בגוף סמכותי של חכמים ולא בגוף שלטוני "חילוני" של רשות פוליטית אחרת. מאחר והעדות הזו נתקבלה במשך שנים רבות כעדות היסטורית מהימנה בבסיסה, החוקרים השונים ביקשו לזהות את אותו "בית דין" עם אחד מגופי או מוסדות השלטון או הסמכות המשפטית המקומית או לאומית של ירושלים בשלהי ימי בית שני שהיו אחראים על ההכנות וההתארגנות הלוגיסטית לקראת העלייה לרגל, אם בתקופות קדומות של בית שני או בשלהי ימי הבית בתקופה החשמונאית, ההרודיאנית או אפילו בעשרות השנים האחרונות לקיומו.
לעומת זאת, בשנים האחרונות, יש חוקרים המטילים ספק במהימנות התיאור ה-"היסטורי" הזה וסבורים שמדובר על נראטיב אוטופי אידיאולוגי המרומם את מעמדם של החכמים באמצעות ייחוס פעולות שונות של "שליחי בית הדין" כזרוע המבצעת של הרשות המחוקקת והשופטת שבראשו עמדו כביכול החכמים הקדמונים. הדיון הזה קשור גם לכך שלמשנה שלנו יש מקבילה קרובה מאד בתחילת מסכת מועד קטן העוסקת בדברים שמותר לעשות בחול המועד (משנה מועד קטן א,ב):
"וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחוֹטְטִין אוֹתָם. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת, וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם,
וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִים עַל הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאַיִם...".
כבר התלמוד אצלנו תהה מדוע צריך למשל בחול המועד פסח לתקן את הדרכים ושאר הדברים שלפי המשנה במסכת שקלים כבר נעשו במהלך חודש אדר והציע פתרונות שונים נקודתיים לצורך לבצע שוב את אותם פעולות. אולם, סביר להניח שהרשימה הזו היא "העתק-הדבק" מרשימה אחרת ולא פעולה כפולה זהה שנעשתה. לפי ספראי (משנת ארץ ישראל, שקלים עמ' 64-63), המקור הוא במשנת שקלים המשקפת את הצעדים שנעשו לטובת הכשרת הדרכים ואחסון עולי הרגל והמשנה במועד קטן השתמשה באותה רשימה לטובת העניינים שהיו רלוונטיים לתקופה שאחרי חורבן בית המקדש (תחזוקה עירונית או כפרית של היישובים במהלך חול המועד), אם כי כמובן שניתן לטעון שהתהליך היה הפוך- ההיתרים של התחזוקה העירונית והכפרית בתקופת המשנה והתלמוד בתוך חול המועד "הושלכו" אל העבר של ירושלים בימי בית שני. אפשרות נוספת היא שאותם "שלוחי בית דין" הנזכרים בתוספתא משקפים את העוצמה המעשית שהייתה לנשיאות בשלהי ימי המשנה והיא זאת שיוחסה גם לתקופות עתיקות יותר. אפשרות חלופית רדיקלית יותר טוענת שמעולם, לא בתקופת בית שני ולא בתקופת המשנה, לא היה גוף שלטוני שסמכותו קשורה ל-"בית דין" של חכמים ושהמשנה והתוספתא תיארה מציאות אידיאלית שמעולם לא הייתה בפועל לפיה יש גוף מרכזי בשליטת החכמים שתפקידו לפקח על צרכי הרבים ואולי דווקא בשל כך, יוחסה מציאות זו לתקופות קדומות כמו בימי בית שני.
אלא שמן ההיבט הארכאולוגי דווקא ישנם רמזים לכך שאכן נעשו פעולות ועבודות תשתית נרחבות הן בירושלים והן בדרך אליה בזיקה כנראה ברורה לתופעת העלייה לרגל במועדים שונים במהלך השנה. לפני כמה שנים כתבתי על כך בפוסט אחר ואני אציין כאן בקצרה כמה רמזים לכך:
1. מקוואות טהרה ציבוריים בירושלים ולאורך הדרכים: מספר מקוואות גדולים שנחשפו לאורך הדרך מחברון לירושלים (ביר איג'דה; אלון שבות) הביאו את דוד עמית לשער שהמקוואות הללו היו לצורך עולי הרגל. מקוואות טהרה אחרים שלא היה להם זיקה ליישוב או למתקני חקלאות ובמיוחד כאלו שהיו על אם הדרך (דוגמת זה שליד אלון שבות, בתמונה למטה), יוחסו אף הם לטהרה של עולי הרגל בדרכם לירושלים. דביר רביב ואחרים גילו מקווה טהרה גדול במיוחד (מס' 36) שנחשף בעמק מדרום לתל תמנה בסמוך לדרך העתיקה מאנטיפטריס לגופנא. להשערתם, הסמיכות לתמנה שהייתה בירת פלך בשלהי ימי בית שני מעלה את האפשרות שהתיאור של העולים לרגל הלנים ברחובה של עיר (של מעמד) ומקפידים על טהרה משתקפת גם בתמנה ובמקווה הסמוך לה הצמוד לדרך שממנה אפשר היה להגיע לירושלים. הצעה דומה במקצת הוצעה גם לפונקציה האפשרית של המקוואות הגדולים שנחשפו בשנים האחרונות בתל חברון. אפשר להתווכח לגבי כל אחד מהמקוואות הנ"ל אם זה היה השימוש הייעודי שלו אולם העדויות לכך מתרבות והולכות בשנים האחרונות.
2. יגאל ויותם טפר טענו במספר מחקרים ובספר שכינס את המחקרים הללו- "דרכים נושאות עם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2013) שהמעלות המדורגות שנחשפו בהרי ירושלים וגם באזורים אחרים בארץ ישראל בזיקה לאזורי היישוב היהודיים אינם חלק ממערכת הכבישים הרומיים אלא הם קדומים להם המתבססים על נתיבים מסורתיים של הולכי רגל. להצעתם, אותן מעלות מדורגות היו חלק מדרכי עולי הרגל שנחצבו בידי העיירות שהיו בסמוך לדרך ולדידם גם את המקוואות ואת כלי האבן יש להבין על רקע תופעת העלייה לרגל והרצון להיטהר בדרך למקדש. מעבר לתפקיד הפונקציונאלי שלהם, היה בהם נופך רעיוני של עלייה מקודשת לרגל והם שירתו את אותם שיירות של עולים לרגל, אלו המתוארות בין השאר במשנת ביכורים. כדאי לציין שלא כולם מסכימים עם ההצעה הזו, בוודאי כאשר מדובר באזורים שמחוץ ליהודה.
3. לפני שנה עסקתי בקצרה בהצעה של בועז זיסו ועמרי עבאדי (מחקרי יהודה ושומרון, כח (2), 2019, עמ' 185-165), שניתן לשחזר לפחות חלקית מספר דרכים ונתיבים של עולי הרגל באזור ירושלים לאור מקבץ מערות הקבורה המונומנטליות שעטף את ירושלים. לקראת שלהי ימי בית שני, המרחב שסביב ירושלים היה עטוף ברצועת קברים ובחלקם במערות קבורה מפוארות ומבנים מונומנטליים והם ניתחו את הקשר האפשרי בין מיקומם של כמה מקבצים של מערות הקבורה ובין נתיבי עולי הרגל שעלו לעיר בין אותם מונומנטים בולטים בנוף שבסביבות ירושלים. המציאות הזו עשויה לשפוך אור גם על הצורך בציון מקום הקברות בגלל חשש טומאה (כמובן מדובר במערות או מקבצי קבורה שלא ניכרים בשטח) דווקא לפני זמן העלייה לרגל כאשר העולים הרבים שחלקם כנראה היו טהורים במידה כזו או אחרת, ביקשו להגיע לחומות העיר מבלי להיתקל באזור עם חשש טומאת מתים במיוחד לאור אזורי הקבורה שעטפו את ירושלים כמעט מכל צדדיה.
התופעות הארכאולוגיות הללו (המקוואות הציבוריים, המעלות המדורגות, מערות הקבורה בזיקה לדרכים) בנוסף לעדויות הרבות בתוך ירושלים גופה על הבנייה המואצת שהתרחשה בה מימי הורדוס ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות של קיומה, בין השאר עם קשר ישיר להתרחבות של מימדי העלייה לרגל לעיר, משקפים את המאמץ הארגוני ואת ההשקעה הלוגיסטית הנרחבת הקשורים במישרין לתופעת העלייה לרגל (על כך אפשר לראות בקצרה במאמר של ספראי על העלייה לרגל בספר החדש של ירושלים בימי בית שני, כרך א, ובמיוחד עמ' 218 שם). התגליות הללו הביאה את המחקר כיום לראות את תופעת העלייה לרגל לא רק כפעילות דתית טקסית מסורתית הקשורה למקדש אלא כתופעה חברתית, כלכלית, תיירותית, תרבותית ואף פוליטית רחבה הרבה יותר, הן מבחינת הבאים והן מבחינת המארחים. מאחורי הפעולות הללו עמדה קרוב לודאי רשות ארגונית מקומית או לאומית בעלת אמצעים שהשקיעה בכך לא מעט משאבים כדי לאפשר לעיר לקבל את המספרים הגדולים של המבקרים ואף להרחיב את מספרם באופן משמעותי יותר. קשה לדעת בדיוק מי עמד מאחורי זה- השלטון המרכזי (החשמונאים, הורדוס ויורשיו או אף הנציבים הרומאיים), הרשות העירונית של ירושלים או רשויות המקדש. כמו במקרים אחרים, בזכרון התנאי, הסמכות הזו "הוסבה" לעבר גוף מחוקק או שופט בעל סמכות אכיפה מעשית שבראשו עמדו החכמים והשליחים היו הזרוע המבצעת שלו. המשנה ומקבילותיה, למרות שהם אינן תיאורים היסטוריים מפורטים, משקפים אפוא נופך ריאלי של המאמץ הארגוני המקיף שהיה כרוך בהכנות לקראת העלייה לרגל ותופעות הלוואי שלה. אולם, ההתארגנות הזאת "הוצגה" מחדש כחלק ממכלול פעולות של רשות שבראשה עומדים חכמים, "בית דין" והם אלו שדאגו לכל צרכי הרבים, הן החומריים והן הרוחניים מחד ומאידך הם אלו שפיקחו וניהלו את תפקוד המקדש או לפחות ככה הם הציגו את זאת כפי שעוד נראה בהמשך המסכת הזו בהרחבה ובפירוט יוצא דופן.
