בדף של אתמול (דף כ ע"א על פי המספור המסורתי של לומדי הדף היומי; פרק ז ג, נ ע"ג-ד על פי הציון המקובל של הירושלמי במהדורת ונציה) נזכרו שני מעשים שאירעו בגליל על מוצרי מאכל שנמצאו ושלגביהם היה ספק, הן לגבי הלכות מציאה והן לגבי הכשרות שלהם. אני כאן אתמקד במעשה השני שבו נזכר מקום בשם "פונדקא/פונדקה דלוי" (על השם המדויק להלן). לפני כמה שנים כתבתי פוסט על שמות הפונדקים בספרות התלמודית וגם הזכרתי בקצרה את המקרה שלנו. אני אחזור כאן על הדברים ההם וארחיב מעט יותר.
1. נזכיר בקצרה את המעשה הראשון (שגם בו דנתי בקצרה לפני כמה שנים בנוגע לקצבים של ציפורי) שכן המבנה שלו כמעט זהה למעשה השני:
"גדי צלי אישתכח באיסרטא דגופתא והתירוהו משם שני דברים משם מציאה ומשם רוב מהלכי דרכים משם מציאה דתני המציל מיד הארי מיד הגייס משונת הים ומשונת הנהר ומאיסרטיא גדולה ומפלטיא גדולה הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן משם רוב מהלכי דרכים משם שחיטת הגוי ואישתכח מן דבית רבי" (תרגום: גדי צלוי/שחוט נמצא בדרך/כביש של 'גופתא' והתירוהו משום שני דברים- משום 'מציאה' ומשום 'רוב מהלכי דרכים'. משום 'מציאה' שהרי שנוי '....ומאיסרטיא גדולה....הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם; משום "רוב מהלכי דרכים"- משום שחיטת הגוי. ונמצא (שהגדי השחוט/צלוי) היה של בית רבי". הגדי השחוט שהתגלה בדרך של "גופתא" (מקובל לזהות אותה בסמוך לציפורי, אולי ליד משהד) הותר לגבי שני עניינים- המוצא לא היה צריך להכריז על כך כדין אבדה שכן יש מקומות שונים שבהם ההנחה היא שהבעלים המקוריים מתייאשים מהם וגם אותה דרך/כביש שבה עוברים הרבים הייתה מהסוג של המקומות הללו ולפיכך היא שייכת למוצא. שנית, לגבי שאלת הכשרות, מאחר שבאזור זה "רוב הולכי דרכים" היו יהודים, הרי שאין חשש שהגדי נשחט על ידי לא-יהודי. ואכן, לבסוף התברר שהגדי השחוט היה שייך ל-"בית רבי", כך שההנחה שמדובר בבשר של יהודי לפי ההנחה של "רוב הולכי דרכים", אכן הייתה נכונה. מהמעשה והפסיקה, במיוחד זאת שנוגעת לשחיטה, עולה ההנחה שהיו אזורים שהיו בעלי רוב יהודי מוצק כזה שסביר להניח שרוב הולכי דרכים בכבישים האזוריים היו יהודים.
2. על רקע המעשה הזה, מובא המעשה השני הדומה מאד בתיאורו:
"עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא דלוי והתירוהו משם שני דברים משם מציאה ומשם רוב מהלכי דרכים משם מציאה דתני המציל מיד הגייס מיד הארי משונת הים משונת הנהר מאיסטרטיה גדולה ומפלטיא גדולה הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן משום רוב מהלכי דרכים משו' גבינת גוי ואישתכח מן דר' אלעזר בי ר' יוסי" (תרגום: עיגול של גבינה ['גבינה גדולה ועושין אותה כמין ככר לחם אחת', פני משה, שם] נמצא בפונדק "דלוי" והתירוהו משום שני דברים....ונמצא (שהעיגול היה) משל רבי אלעזר בנו של רבי יוסי). המעשה נמסר בלשון כמעט זהה לסיפור הראשון אלא שהפעם היה מדובר במוצר "חלבי" שהתגלה בפונדק "דלוי" וכמו הגדי השחוט בכביש של גופתא, גם העיגול של הגבינה ב-"פונדק דלוי" הותר למוצא בלא צורך להכריז על האבדה והן מבחינת כשרות שכן "רוב הולכי דרכים" הם יהודים ולכן אין לחשש שזאת גבינת גוי ואכן התברר שזה היה שייך לחכם, רבי אלעזר בנו של רבי יוסי, אמורא בן הדור החמישי.
לסיפור הזה היה דיון המשך בירושלמי שם. לפי המתואר, רבי מנא (אמורא ארץ ישראלי, דור חמישי, אמצע מאה רביעית לערך) תהה בפני רבי יוסי (האמורא, דור רביעי) על ההיתר לקחת את המאכל שכן אנחנו רואים שהחכמים (רבנן) כאשר היו מוצאים מציאה במקום שהרבים מצויים בה, כן מכריזים על כך כדין אבדה. רבי יוסי ענה לו בתמיהה- אתה לא היית לוקח? והרי אביך, רבי יונה (דור רביעי, ראש בית המדרש בטבריה והקולגה של רבי יוסי) אמר "הלוואי שכאשר נמצא (מציאה כלשהי), נמצא אותה מה-"פיוסרוס" (להלן) ופנימה, שכן זה נחשב מקום של רבים שהבעלים כבר מתייאשים מלמצוא את האבדה ולפיכך היא שייכת למוצא, ואם כן גם במקרה של הגדי בדרך הרבים או של עיגול הגבינה בפונדק, מקומות מובהקים של רבים (הולכי דרכים), המציאה שייכת למוצא והוא לא צריך להכריז על כך כדין אבדה רגילה. אולם, הירושלמי מסיים שבכל זאת, החכם (כנראה רבי יונה), כאשר מצא באותו מקום ("פיוסרוס") מציאה לא לקח את זה לעצמו.
3. "פונדק דלוי": האזכור אצלנו הוא אחד מתוך שניים שבהם נזכר ב-"פונדקא/ה דלוי" בירושלמי (הוא לא נזכר בבבלי). בירושלמי ברכות (ז ד, יא ע"ג) במסגרת דיון על הלכות זימון בדרך, נקבע שכאשר חבורה של בני אדם יושבים לאכול, אע"פ שכל אחד אוכל מהכיכר שלו, אחד יכול לברך בשביל כולם ומייד אחרי כן סופר על הזימון שעשה ר' ירמיה (מאה רביעית) לחבריו או לחמריו "בפונדקא דלוי". אם כן, בשני המקורות, אותו "פונדקא דלוי" נזכר בהקשר של חכמים מן המאה הרביעית לספירה בכלל וכאלו שגרו בטבריה בפרט. ברור שלא מדובר בפונדק בטבריה או בתוך יישוב אחר שכן ההיתר של הכשרות מתבסס על חזקת "רוב הולכי דרכים", כלומר שמדובר בפונדק שנמצא במהלך הדרך וזה בדיוק לב הדיון והשאלה אם חייב להכריז או שהמציאה (במקרה שלנו, כיכר הגבינה העגולה שנמצאה בפונדק) שייכת למוצא בר המזל. בכתבי היד השונים, יש נוסחים שבהם מופיע השם "לוי" (כך בעיקר בנוסח א' של שקלים) ובאחרים עם ב, "לביא", "לביה" או "לובאי" (בנוסח ב' ובעדי נוסח נוספים).
4. חורבת לוביא/לוביה ו-"אל חירבה" (לוביא מערב): לאור הנוסח "לביא"/"לובאי" ועל רקע ההקשר הגיאוגרפי של פונדק בדרך שבאזור בעל רוב יהודי, רוב החוקרים זיהו את "לוי/לביא" עם שרידי הכפר הגדול לוביה שנכבש ב-1948 (רוב שרידיו נהרסו ב-1965) ביער לביא של היום, דרומית-מזרחית לצומת גולני. במאה ה-19 תוארו שרידים עתיקים בכפר ובסביבתו- מדרום מערב לגבעת הכפר, על גבעה נוספת קיימת חורבה בשם "אל-חירבה" (או: "לוביה, מערב"). פריטים אדריכליים שונים שתועדו בסקרים הקודמים והן בסקרים של שנות השישים והשבעים אך נעלמו מאוחר יותר, הביאו את צבי אילן להניח שהם היו חלק מבית כנסת קדום ששרידיו לא אותרו עד היום. בשנות השבעים והשמונים תועדו מערכת מסתור בלוביה ועוד שתי מערכות מסתור באתר "אל חירבה" בידי יגאל טפר ויובל שחר, והם נסקרו מחדש בידי ינון שבטיאל (מקלטי מצוקים בגליל, 2016, עמ' 175-170, מס' 38-36) כשנלקטו שברי חרסים שתוארכו למאה הראשונה והשנייה לספירה, המצטרפים לריכוז חריג של מערכות מסתור בזיקה לדרך הראשית בגליל התחתון המזרחי. חפירות הצלה שנערכו ב-1999 בידי ירדנה אלכסנדר באל חירבה (לוביה, מערב) גילו שרידי בתים וחדרים של מבנה (בית חווה?) מהתקופה הרומית ותועדו מתקנים שונים- מחצבות, בתי בד, גיתות ובורות מים (חדשות ארכאולוגיות 115, 2003). לאור הסקר הגליל המזרחי של ליבנר (2009, עמ' 305-298, אתרים מס' 48 ו-49), הוא הציע שהיישוב הרומי הקדום היה באל-חירבה (אתר מס' 49 בסקר שלו, 30 דונם), הגבעה ממערב לח' לוביה (אתר מס' 48), כאשר אפשר שהיישוב הקדום התפשט לאוכף שבין הגבעות ולחלקיו המערביים של חורבת לוביה (עד למחצית המאה הרביעית, אז הוא שוב הצטמצם בגבעה המערבית) וזאת לפני שהיישוב התחדש בימי הביניים בגבעת לוביה (המזרחית), והאזכורים מימי הביניים ועד ימינו מתייחסים מאז לאתר הזה. סביר להניח שהפריטים האדריכליים שתועדו בלוביה מקורם ביישוב הקדום על הגבעה המערבית ונלקחו לשימוש משני בכפר המיושב כמו במקרים רבים אחרים. ליבנר הציע אפוא שהסימנים לקיומו של בית כנסת קדום בלוביה שאותם ציין צבי אילן, מקורם במבנה מונומנטלי שהיה בגבעה המערבית ולא בתחום הכפר הערבי.
על חורבת לוביה באתר שביל הסנהדרין: https://shvila.co.il/mobile.html#m/63/index
5. "חאן לוביה" ו-"פונדק דלוי": אם אכן, "פונדק דלוי" או "פונדק דלביא/לובאי" הכוונה היא לתחנת דרכים/אכסניה של לוביה הקדומה (יש גם הצעות אחרות אבל זאת נראית ההצעה הסבירה ביותר), סביר להניח שאותו "פונדק" לא עמד בתוככי היישוב אלא בסמוך לדרך או לכביש הרומי בין צפורי לטבריה. מצפון לחורבת לוביה (הכפר והחורבה ממערב) מצפון-מזרח למוזיאון גולני של היום, עמדה חורבת משכנה שגם היא נזכרה במקורות (ירושלמי ברכות) כנקודה שעמדה ממש על אמצע הדרך בין טבריה לצפורי. סביר להניח שהפונדק "דלוי/לביא" לא עמד שם אלא בהמשך הדרך/כביש לכיוון טבריה (שרידי הכביש הרומי ליד חורבת משכנה נעלמו בהמשך הדרך לכיוון טבריה) ובזיקה ליישוב עצמו. מזרחית ללוביה ולכניסה של היום לגבעת אבני, נמצא האתר של "חאן לוביה". ליבנר (304, הערה 164) ציין כי הכינוי היום "חאן לוביה" אינו מוכר במקורות מן התקופה הממלוכית או העות'מאנית אלא הוא מופיע רק בשלהי המאה ה-19 על ידי המקומיים או המבקרים שהשרידים הזכירו להם "חאן". בסקר קצר שנערך בשרידי האתר החרב, התגלו כמה שברי חרס מהתקופה הרומית הקדומה והתיכונה וגם מאוחר יותר ולפיכך, ליבנר העלה את האפשרות (שרק חפירות עשויות לאושש או לדחות אותה) שכאן היו אכן שרידי ה-"פונדק דלוי/לביא" שעמד בסמוך לדרך הראשית אך קיבל את הכינוי על שם היישוב הגדול הסמוך לו מדרום-מערב לכביש הרומי.
6. נספח: "פסוירוס/פרוסדורוס"- בהמשך למעשה שנזכר בירושלמי, סופר כיצד רבי יוסי אמר לרבי מנא שאביו, רבי יונה, הכריז שהלוואי והוא היה מוצא מציאה ב-"פסוירוס ולגו (ובפנים)". לפני שנים רבות, שאול ליברמן (ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תשרי תרצ"ד, 1933), הציע שהשם המקורי הוא לא פיוסרוס אלא פרוסודוס PROSODOS. הכינוי הזה מופיע גם במקומות אחרים בירושלמי והלשונאים התקשו לזהות את השורש היווני ואת הפירוש המדויק. הוא בחן את הגרסאות ולבסוף טען כי כולם הם קלקולים ושיבושים מהנוסח המקורי- פרוסודוס והכוונה היא לשביל גישה/כניסה או מעבר. ולא עוד אלא שמתוך ההקשר של האזכורים הנוספים של המקום הזה, "כגון ההן פופסדס" או "ההן פיוסרוס" (שלדעתו כולם הם שיבוש מאותו שם PROSODOS), הכוונה היא לשביל כניסה או מעבר מסוים בטבריה או לידה שקיבל את הכינוי הזה והוא אותו אחד שמתועד במופעים השונים המשובשים בירושלמי. לאור המקורות האחרים, ליברמן אף הוסיף וטען כי לא מדובר בשביל גישה או מעבר סתם אלא שהכוונה בכינוי היא למסעף הכניסה לטבריה מהכביש הראשי- "ובכן, פיוסדוס אינו אלא פרוסדוס PROSODOS, הפונה מהסטרטיא הגדולה לשער העיר טבריא" (שם, עמ' 25). מעתה, ליברמן הסביר מחדש את הדיון בירושלמי אצלנו- עיגול הגבינה שנמצא בפונדק הותר למוצא כאילו מדובר במרחב של הרבים (איסרטיא ופלטיא גדולה). רבי מנא טען שבמקרים כאלו הוא ראה כיצד החכמים בכל זאת מכריזים על המציאה ולא לוקחים לעצמם. על כך, הגיב רבי יוסי בציטוט מאביו של רבי מנא, רבי יונה שעמד בראש בית המדרש של טבריה באמצע המאה הרביעית לספירה- "הלוואי ואמצא מציאה מן הפרוסדוס ולפנים ואקח אותה לעצמי"- כלומר לא רק בדרך ראשית אלא גם בדרך גישה או כניסה בטבריה שהוכר בשם הזה ("ההן פרוסדוס") ואם כן, כמו במקרה של ה-"פרוסודוס" של טבריה (מסעף הכניסה לעיר לפי ליברמן), גם ה-"פונדק דלוי" הסמוכה לכביש הראשי (ואולי ההשוואה היא ממש לכך שכמו במקרה של הפרוסדורוס של טבריה, גם הפונדק על אף שאינו ממש חלק מהכביש, הוא עדיין סוג של דרך הרבים כמו המסעף הפנימי לטבריה), היא מקום שבו המוצא מציאה, אינו חייב להכריז והיא שייכת למוצא.
וכך, הדיון ההלכתי באותה חתיכת גבינה עגולה פותח לנו צוהר הן לגבי ה-"פונדק דלוי/לביא/לוביא" שעל הדרך מציפורי לטבריה והן לגבי אותה דרך מעבר או שביל גישה/כניסה לטבריה שכונה "פרוסדורוס" בידי אנשי טבריה.
