"בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לוֹקְחִין תֵּבָה. תֵּבָה, לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לוֹקְחִין סְפָרִים. סְפָרִים, לוֹקְחִין תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ תוֹרָה, לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים, לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת, לֹא יִקְחוּ תֵבָה. תֵּבָה, לֹא יִקְחוּ בֵית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת, לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אֵין מוֹכְרִין אֶת שֶׁל רַבִּים לְיָחִיד, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתוֹ מִקְּדֻשָּׁתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אַף לֹא מֵעִיר גְּדוֹלָה לְעִיר קְטַנָּה:
ב
אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא עַל תְּנַאי שֶׁאִם יִרְצוּ יַחֲזִירוּהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִים אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים, לְמֶרְחָץ וּלְבֻרְסְקִי וְלִטְבִילָה וּלְבֵית הַמָּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה:
ג
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵרוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו), וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם, קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין. עָלוּ בוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נָפֶשׁ:" (משנה מגילה ג א-ג)
-
"בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת - אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ.לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַצִּנָּה מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן, וְאֵין יְשֵׁנִין בָּהֶן, וְאֵין מְטַיֵּלין בָּהֶן, וְאֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן, אֲבָל קוֹרִין וְשוֹנִין וְדוֹרְשִׁין בָּהֶן. הֶסְפֵּד שֶׁלָּרַבִּים יֻסְפַּד בָּהֶן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּיִשּׁוּבָן, אֲבָל בְּחָרְבָּנָן - מַנִּיחִין אוֹתָן, וּמְגַדְּלִין בָּהֶן עֲשָׂבִים מִפְּנֵי עַגְמוּת נֶפֶשׁ. (תוספתא מגילה ב יח)
"כֵּיצַד? - הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִין, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאַחֲרֵיהֶן כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ.
כְּשֶׁמַּנִּיחִין אֶת הַתֵּבָה - פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם וְאַחֲרֶיהָ כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ.
כְּשֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן - פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאַחֲרֵיהֶם כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ.
חַזַּן הַכְּנֶסֶת - פָּנָיו כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ, וְכָל הָעָם, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי קֹדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ח ד) "וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד."
אֵין פּוֹתְחִין פִּתְחִי בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֶלָּא לַמִּזְרָח, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בָּהֵיכָל, שֶׁהָיָה פָּתוּחַ לַמִּזְרָח, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג לח) "וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה".
אֵין בּוֹנִין אוֹתָן אֶלָּא בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבָּעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי א כא) "בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא". (שם, ג כא-כג)
-
1. הפרק השלישי במסכת מגילה הוא לפי סדר הבבלי הפרק הרביעי. שלושת המשניות הראשונות בפרק הזה ובמיוחד שני המשניות (ב-ג) עוסקות במעמדו ההלכתי של בית הכנסת אבל גם זה רק בקצרה- אופן מכירת בית הכנסת ועוד מסורת בשם רבי יהודה (דור אושא, אמצע המאה השנייה) לגבי היחס לבית כנסת חרב. וזהו. פה ושם במשנה נזכר בית הכנסת (או: הכנסת) בכמה הקשרים הלכתיים או משפטיים אבל ההתייחסות היא בעיקר לפעולות שנעשות בו או לבני העיר (עיירה) וכמעט ולא למבנה עצמו. הרחבה משמעותית יש בפרק התוספתא המקביל למשניות הללו וכאן כבר יש כמה הלכות מוכרות יותר כמו מקום הזקנים והעם; פתח בתי הכנסת במזרח; מקומו ב-"גובהה של עיר" וכדומה אך כאמור, אין להם זכר במשנה. ככל שמתקדמים יותר במקורות המאוחרים יותר, יש פיתוח נרחב יותר של הדיון במעמד המבנה, הריהוט שלו וקדושתו ושאלות נוספות כמו למשל מעמד בית הכנסת לעומת בית המדרש או האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת הרוס לטובת בית כנסת אחר וכדומה. אולם, כאמור לעיל, במשנה ההתייחסות ל-"בית הכנסת" היא צנועה בצורה קצת מפתיעה. מוסד דתי וחברתי שנחשב לאחד המרכזיים ביותר בחברה היהודית, במיוחד אחרי חורבן בית המקדש ושנחשב לאחד הבולטים ביותר של הארכאולוגיה ה-"יהודית" מהעת העתיקה, על פניו לא מקבל הד ספרותי-הלכתי בחיבור הרבני הבולט עד המאה השלישית לספירה (לפי המקובל, המשנה נערכה בסביבות שנת 220 לספירה).
2. השאלה הזו משתלבת בסוגיה אחרת שמעסיקה את חוקרי בית הכנסת העתיק: אנחנו מכירים את בתי הכנסת הקדומים שהיו קיימים כבר בימי בית שני ומספרם הולך וגדל בשנים האחרונות (כזכור, מבנה נוסף זוהה לאחרונה כבית כנסת שני במגדלה). מרבית בתי הכנסת העתיקים המוכרים לנו הם משלהי התקופה הרומית והתקופה הביזנטית, מן המאה השלישית ואילך ועד שלהי התקופה הביזנטית ואף מעבר לכך (לא ניכנס כאן לויכוח סביב תיארוך בתי הכנסת ה-"גליליים"). אולם בין לבין, בתי הכנסת מן המאה השנייה או בעצם בתי כנסת של תקופה המשנה (220-70 לספירה), דווקא הם "נעלמו" וקיים קושי לזהות או לתארך אותם לתקופה הזו מבחינה ארכאולוגית. והרי מדובר בתקופת המשנה הקלאסית של ימי החכמים בעיקר בדור אושא ובדור רבי. זאת כמובן סוגיה ארכאולוגית אולם לנוכח מה שנראה כעיסוק "שולי" במעמדו של מבנה בית הכנסת במקורות התנאיים בכלל ובתקופת המשנה בפרט, הממצא או יותר נכון היעדר הממצא הארכאולוגי של בתי הכנסת מתקופת המשנה, הפך להיות חלק מסוגיה היסטורית "טעונה" ששנויה עד היום בויכוח מחקרי יסודי.
בקיצור נמרץ, הנה כמה גישות שקיימות עד היום, הן לגבי העדות הספרותית-הלכתית התנאית ה-"דלילה" והן לגבי "היעלמם" של בתי הכנסת מהמאה השנייה לספירה:
א. לא מדובר ב-"צירוף מקרים"- ההתייחסות המעטה יחסית של החכמים בימי המשנה למעמדו של בית הכנסת משקפת את מעמדו השולי גם בפועל כפי שהתברר מהמחקר הארכאולוגי או בעיקר מהיעדרו של הממצא ה-"יהודי" במאה השנייה וגם במאה השלישית. כך טען למשל לפני 20 שנה סת' שוורץ, שעם חורבן הבית ודיכוי מרד בר כוכבא למעט קבוצה קטנה ושולית יחסית (חז"ל וסביבתם), שאר החברה היהודית נטשה את היהדות ואימצה את התרבות הרומית כולל הפן הפגאני-אלילי. רק מאוחר הרבה יותר, בתי הכנסת "חזרו לתמונה" וגם זה באופן שלא ממש תאם את העולם ההלכתי של החכמים ורק מאוחר יותר יש תהליך "רביניזציה". בתי הכנסת של החכמים (שהם אלו שמוזכרים במקורות חז"ל) היו קטנים, שירתו קהל לא גדול ולא היו נפוצים עד שהתרחש שינוי משמעותי שעיקרו הוא בתקופה הביזנטית.
ב. תיאוריה "רדיקלית" נוספת בכיוון הזה הוצעה לאחרונה בידי חוקר מאוניברסיטת הלסינקי בשם ריק בוני. לפי הטענה שלו למעשה בתי הכנסת, לפחות בגליל כמעט ולא היו קיימים בימי בית שני למעט מקומות מסוימים שקשורים למורשת חשמונאית. התיזה הכללית שלו שאותה הוא פרסם גם בספר שיצא לפני שנים אחדות הוא שבמאה השנייה לספירה ובעיקר אחרי מרד בר כוכבא אירע שינוי חברתי דרמטי- יהודי הגליל היו נטועים עמוק בתרבות הפרוביניקיאלית הרומית כולל בכל מה שקשור לתרבות חומרית ואורח חיים אורבני ומיעטו אם בכלל "להפגין" את יהדותם כלפי חוץ. לפי התיאוריה הזו, גם אם הם התפללו בבתי כנסת באותה תקופה, הם היו מבנים פשוטים וצנועים ולא ציבוריים או מונומנטליים- המעבר לבתי כנסת מפוארים התרחש רק אחרי תקופת המשנה לקראת אמצע המאה השלישית ומאוחר יותר.
ג. ישראל לוין (בספר שלו באנגלית על בית הכנסת העתיק, 2000, עמ' 183-179) במידה רבה הפריד בין השאלה הספרותית-הלכתית ובין השאלה הארכאולוגית. לגבי מיעוט ההתייחסות בספרות חז"ל התנאית, הוא הדגיש שצריך להיזהר במסקנות היסטוריות לנוכח האופי המיוחד של ספרות חז"ל, במיוחד זו התנאית. עיקר העניין שלה הוא בדינים והלכות ובפרשנות החוקים המקראיים בהתאם לאמות המידה והפרשנות של החכמים. המשנה היא לא חיבור או מדריך הלכתי אלא היא יצירה בעלת אופי דידקטי-למדני ייחודי ולכן היו לה שיקולים פנימיים משלה. בהחלט ייתכן שהמוסד היה מרכזי בעל חשיבות ציבורית גבוהה אולם מבחינת חומר הלימוד ההלכתי הכלול במשנה, היו נושאים חשובים יותר מאשר מעמדו ההלכתי של המבנה ושל הריהוט שלו. מאידך, התרחבות הדיון במעמד בית הכנסת וביחס אליו ולמרכיביו השונים, בתוספתא ובתלמודים, לדעתו של לוין, אכן משקפת תהליך משמעותי של התעניינות גוברת והולכת של החכמים במוסד הזה ובמעורבות בניהולו כחלק מתהליך כללי של יומרה של החכמים להיות מעורבים יותר בהנהגת הקהילה אם כי לדעתו, מעולם הם לא היו בעלי הסמכות העיקרית בכלל ובניהול בתי הכנסת בפרט. כך למשל, במקור הנ"ל שבו יש תביעה לא לנהוג בבית הכנסת בקלות ראש ולא לעשות בו פעולות שאינן מכבדות את המקום מלבד קריאת התורה ולימודה או הספד ציבורי, הוא טען שזה הגיע על רקע העובדה שבית הכנסת שימש בפועל לפעילויות ציבוריות מגוונות ולא רק לליטורגיה או לימוד התורה, כלומר שזאת דווקא עדות לכך שבפועל בתי הכנסת הקהילתיים לא התנהלו בהתאם להנחיות ההלכתיות.
ד. סטיבן פיין שעסק בהרחבה בתהליך התפתחותו של בית הכנסת ממבנה ציבורי קהילתי לאתר קדוש (This Holy Place: On the Sanctity of the Synagogue During the Greco-Roman Period, 1997) הציע בפרק שהוקדש למקורות מהתקופה התנאית כי העדויות התנאיות הנ"ל הן המופעים הראשונים של יציקת מעמד הלכתי ורעיוני למבנה בית הכנסת אולם מדובר בתהליך הדרגתי. מההתייחסות במשנה עולה שמעמדו ההלכתי של בית הכנסת נגזר בהתחלה מזיקתו לספר התורה, האובייקט המקודש ביותר או להיותו שייך לציבור (רבים מול יחיד). אמנם היו הגבלות מסוימות לגבי אופן המכירה ועל כך חכמי דור אושא נחלקו אולם עצם המכירה של המבנה הייתה אפשרית, מה שלא סביר אם אכן היה במבנה מקודש. לבסוף, ההנחיה של רבי יהודה (דור אושא) להותיר את בתי הכנסת החרבים ולא לעשות בהם שימוש מתוך זיקה למדרש המתייחס למקדש, מהווה תקדים לייחוס סטטוס דומה לזה של המקדש אולם גם כאן זה יותר קשור לזכרון היסטורי ("עגמת נפש"). בשלב הזה, בית הכנסת עדיין לא היה "מקדש מעט" אלא עדיין שמר על אופיו הציבורי-קהילתי אך התחילה מגמה שתתעצם ביתר שאת מן המאה השלישית ואילך עד שתגיע לשיאה בתקופה הביזנטית.
ה. זאב ספראי הקדיש לסוגיית בתי הכנסת מתקופת המשנה והבעיה של "היעדרם" במחקר הארכאולוגי נספח ארוך בפירוש משנת ארץ ישראל על מסכת מגילה (ירושלים תש"ע, עמ' 447-417). בהתחלה הוא ריכז את העדויות הספרותיות בספרות חז"ל ומחוצה לה שמכוחם עולה שבית הכנסת היה מוסד מרכזי ורווח כבר בשלהי ימי בית שני ושימש גם לצרכים קהילתיים מגוונים. אמנם היו גם בתי כנסת "פרטיים" של יחידים או של בתי אחוזה/חוות אבל בעיקרו מדובר על מוסד ציבורי של הקהילה היהודית בערים ובכפרים. הוא המשיך להיות כזה גם במאה השנייה והשלישית ואין לפקפק בקיומו ולחשוב שהוא פתאום "נעלם" למשך 150 שנה. לפיכך, הוא הגיע למסקנה שהבעיה היא בעיקרה ארכאולוגית שכן באופן כללי, קשה לזהות שכבות ברורות מהמאה השנייה בגליל ולא רק בבתי כנסת שכן היישובים ברובם המוחלט המשיכו להתקיים ברציפות גם במאות הבאות. ישראל לוין בספרו הנ"ל, אף הוא תמך בכיוון הזה שמדובר בעיקר על קושי ארכאולוגי לזהות את בתי הכנסת הקדומים מתחת לבתי הכנסת המאוחרים יותר ש-"כיסו" כמעט לחלוטין את השרידים של מבני הציבור/בתי הכנסת בהנחה שהיו כאלו באותו מקום.
ו. אחת ההצעות המוכרות היא שייתכן והייתה תקופה שבהם בית הכנסת היה מבנה צנוע יותר מאשר בתי הכנסת המונומנטליים המוכרים יותר ולכן קשה לזהות אותו בתור שכזה (כך הציע בעבר יורם צפריר) אבל השאלה היא מה הכוונה "צנועים יותר"? האם הכוונה היא שהם לא היו מבנים מונומנטליים כמו בתי הכנסת "הגליליים" או שמדובר במבנים נטולי מאפיינים ציבוריים? ישראל לוין בספר הנ"ל הסתייג לחלוטין מתיזת ה-"Domus Ecclesiae"', כלומר שבדומה לנצרות, גם בתי הכנסת היהודיים היו מבנים ביתיים פשוטים ולכן אי אפשר לזהות אותם שכן הם היו דומים לבתים רגילים. הוא הציג כמה נימוקים נגד הכיוון הזה- היהדות לא הייתה דת אסורה באותה העת ולכן לא הייתה סיבה "להתחבא" בבתים פרטיים; הייתה מסורת של בתי כנסת כמבני ציבור כבר מימי בית שני ואין סיבה מתבקשת "לוותר" על המימד הציבורי של בית הכנסת; אין ממש הד למציאות כזאת בספרות חז"ל בתקופת המשנה שבו בית הכנסת הוא מבנה ביתי. ספראי חשב שזאת דווקא כן אפשרות סבירה, אולי מסיבות כלכליות או מסיבות אידיאולוגיות של העדפת הצניעות והפשטות על ההדר החיצוני אך זה עדיין לא אומר שמדובר על מבנים "ביתיים" אלא שייתכן והם היו פחות מפוארים מהמבנים הקדומים מימי בית שני או מהמאוחרים שנבנו על גביהם שכבר היו בעלי אופי מונומנטלי וזה קרה ככל הנראה החל מימי רבי יהודה הנשיא ואילך.
ז. הפער הארכאולוגי מצטמצם בהדרגה. חלק מההשערות וההצעות הנ"ל אמנם אינן ישנות כל כך אך חידושים בשדה המחקר הארכאולוגי של בתי הכנסת הקדומים בשנים האחרונות משנים גם את התמונה. ראשית, התברר שבתי הכנסת הקדומים מימי בית שני המשיכו בחלקם (אם היישוב היה קיים אחרי כן) גם עד מרד בר כוכבא (135 לספירה), כלומר גם ב-"דור יבנה" על פי הכרונולוגיה התלמודית המקובלת. ה-"בעיה" היא בעיקרה של במחצית השנייה של המאה השנייה ותחילת המאה השלישית. בחלק מן האתרים בגליל, התגלו שרידים של מבני ציבור שככל הנראה היו בתי כנסת בשלהי המאה הראשונה או תחילת המאה השנייה (למשל בשיחין או בחורבת קנה או במבנה שזוהה כבית כנסת "פרטי" בתל רכש). בחפירות נוספות בשנים האחרונות בבתי כנסת מוכרים כמו בארבל או בכורזים זוהו שלבים קדומים אך בשל הבנייה המאוחרת יותר, העדויות הארכאולוגיות הן מקוטעות ולא ניתן לשחזר את צורתם המלאה, לפחות לעת עתה. חפירות מחודשות בכמה בתי כנסת בגולן מהתקופה הביזנטייים, העלו שהיו להם שלבים קדם-ביזנטיים מהתקופה הרומית (למשל בחורבת כנף, דיר עזיז ואולי גם באום אל קנאטיר). לבסוף, שרידי מבנה הציבור בחורבת מג'דוליה בגולן שזוהה כבית כנסת שראשיתו מן המאה הראשונה והוא המשיך עד המאה השלישית הוא עדות ארכאולוגית ראשונה לקיום רצוף ובלתי מופרע של אותו מבנה עם שינויים מסוימים מהתקופה הרומית הקדומה אל התקופה הרומית המאוחרת. גם אם עדיין מדובר בשרידים מקוטעים וחלקיים ולא תמיד קל לתארך (או שיש ויכוח על כך) את השלבים השונים. לכאן שייכת גם תיזת ה-"מיחזור" (SPOLIA) של פריטים ואבנים מבתי כנסת קדומים ששימשו לבנייה מחודשת בתקופה הביזנטית בטיפוס בית הכנסת הגלילי (הצעה שבהתחלה נראתה די רדיקלית אבל הפכה בשנים האחרונות לתיזה מובילה, ראו בקצרה במאמר של דוד עמית המנוח בקתדרה 124), כך שהם לכאורה מעידים על דמותו המונומנטלית של בית הכנסת שקדם לזה שנבנה בסופו של דבר. זה לא נותן בהכרח תשובה ודאית לגבי אופיים ודמותם של בתי הכנסת מימי המשנה אולם זה מחזק את ההשערה שבתי הכנסת הקדומים "מסתתרים" מתחת לבתי הכנסת המאוחרים גם אם עדיין לא ניתן לזהות אותם בצורה ודאית מבחינה ארכאולוגית.
לפני כמה שנים כתבתי כמה רשומות בבלוג על הסוגיה הזו. מאז היו עוד כמה חידושים וקצתם ציינתי כאן. אפשר לקרוא שם: https://talmudandarchaelogy.blogspot.com/.../blog-post_11...
