בכנס השנתי של החידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה שנערך באוקטובר האחרון, הוקדש מושב שלם לנושא "ירושלים-בתי מרחץ סביב לה". כששלושה מההרצאות הוקדשו לחדרי מרחץ ובתי מרחץ מהתקופה הרומית בירושלים וסביבותיה- חדרי המרחץ בבתי המידות של ירושלים עד שנת 70 (הלל גבע), היבטים טכנולוגיים של בתי המרחץ בתקופה הרומית המאוחרת לאור בית היוצר של הלגיון הרומי בבנייני האומה (בנימין ארובס) אך אני אתמקד כאן בפרסום מפורט יותר של שני בתי מרחץ שהתגלו בחפירות ההצלה שנערכו בין 2003 ובין 2007 בשועפט על רקע העבודות לבניית תוואי הרכבת הקלה. ההרצאה בעברית "בתי המרחץ בשועפט והופעת תרבות הרחצה הציבורית ביהודה" מאת ארלטה קובלסקה (Arleta Kowalewska) ממכון זינמן לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה ורחל בר נתן (רשות העתיקות) שהייתה אחת מהחופרות באתר. בקובץ המאמר יצא באנגלית והוא עלה לפני כמה שבועות גם במרשתת.
1. יישוב יהודי מצפון לירושלים בין שתי המרידות: בחפירות ההצלה מתחת לכביש הראשי נחפרה רצועה צרה (8 מטר) באורך של כ-500 מטר בכיוון דרום-צפון שבו התגלו שרידי בתים, סימטאות מתוכננות ומתקנים שעל סמך הממצא הקרמי והנומיסמטי, תוארכו לתקופה שאחרי המרד הגדול (70 לספירה) ועד לפני פרוץ מרד בר כוכבא (132 לספירה). היישוב כלל חלק דרומי ובו מספר מבננים (אינסולות) שכללו בתי מגורים ומתקני מלאכה זעירה וחלק צפוני שבו התגלו מבנים ציבוריים כולל בתי מרחץ (להלן), לטרינה ושרידי מבנה גזית גדול. הזהות היהודית של יושבי האתר התבררה על סמך מקוואות טהרה, כלי אבן והיעדר עצמות חזירים. כאמור, מדובר היה על רצועה צרה בלבד של חפירות אך למרות זאת, החפירות חשפו את קיומו של יישוב מתוכנן היטב של תושבים יהודיים כנראה אמידים- החופרות באותן שנים (בהתחלה דבי סקלר-פרנס ובהמשך רחל בר נתן) הציעו שייתכן ומדובר בפליטי העילית הירושלמית שהובאו בצורה יזומה על ידי השלטון הרומי אחרי המרד או במהלכו ויושבו באתר שנבנה בזיקה (ממזרח) לכביש הרומי שבין ירושלים ובין ניאפוליס. לאור הממצא הארכאולוגי, מתברר שהיישוב נעזב/ננטש כנראה בצורה יזומה ערב מרד בר כוכבא ולא נהרס במסגרת דיכוי המרד השני. לתגלית הזו הייתה חשיבות עצומה בזמנו על רקע שאלת גורל היישוב היהודי באזור סביבות ירושלים (ה-ORINE בחלוקת המחוזות אצל פליניוס הזקן) בין שתי המרידות, סוגיה שהעסיקה לא מעט את חוקרי ארץ יהודה שלגביו הוצעו שחזורים שונים באשר למידת היקף הפגיעה בהתיישבות היהודית במרחב סביב ירושלים אחרי חורבנה של העיר הגדולה. התגלית הזו לימדה שגם אם העורף החקלאי הסמוך לירושלים נפגע בצורה דרמטית יותר מאשר שאר ארץ יהודה, עדיין הייתה נוכחות יהודית בכמה אתרים, כנראה בשירות הצבא הרומי ותחת פיקוחו (הדוגמא הטרייה ביותר הוא השלב שבין המרידות שהתגלה בחפירות בתי היוצר בסמוך לבנייני האומה, מלון VERT של היום). מאז סיום החפירות, ועוד לפני הפרסום המדעי המלא של תוצאות החפירה, התפרסמו מספר מחקרים של אלמנטים שונים מהאתר- מכלול כלי האבן, מטבעות, דגימות של קנקנים ונרות המעידים על חומרי הגלם של כלי החרס והעצמות של בעלי החיים המעידים גם על צריכת הבשר וזהותם הדתית-אתנית של התושבים ביישוב ששמו אינו ידוע. הפרסום של שני בתי המרחץ הוא המשך של אותם פרסומים נקודתיים של אלמנטים מוגדרים של תוצאות החפירה הנ"ל.
2. בתי המרחץ: בחפירות ההצלה שנערכו, התגלו שני בתי מרחץ סמוכים במרחק של 40 מטר אחד מהשני. לא מדובר בחדרי מרחץ פרטיים אלא במבנים עצמאיים הסמוכים לסמטאות ונפתחו אליהם, כלומר אלו היו בתי מרחץ ציבוריים במובן שאינם חלק מוילה או בית פרטי והם היו פתוחים לכל. האופי החלקי של החפירה לא מאפשר לקבוע אם היו עוד בתי מרחץ באתר או שמא מדובר על שני בתי מרחץ בלבד ששירתו את תושבי המקום ואולי גם מבקרים אחרים (גברים? נשים?). בית המרחץ 'הצפוני' עבר כמה שינויים בעשרות שנות קיומו וכלל שני חללים שחוממו בשיטת ההיפוקאוסט, שני חדרים נוספים וחצר כניסה כאשר בתחומו היו מספר בריכות וכנראה גם מקווה טהרה (יש כמה דוגמאות לתופעה זו, גם במקורות חז"ל). את בית המרחץ 'הדרומי' קל יותר לשחזר על החלקים השונים שלו- חדרי המרחץ השונים, הרצפה (suspensura) שעל גבי העמודונים (pilae) שנעשו מגלילי חרס או אריחי חרס מרובעים וכן צינורות החרס (tubuli) להזרמת האוויר החם. במאמר ישנו דיון מפורט לגבי חומרי הבנייה של בתי המרחץ- ה-Ceramic Building Materials (CBM) ובמיוחד הגלילים הצילנדריים ששימשו כעמודונים שנשאו את רצפת החדר החם וצינורות החרס , זאת גם על רקע חומרי בנייה דומים שהתגלו בחפירות אחרות באזור ירושלים ובעיקר בחפירות בתי היוצר והכבשנים של כפר הקדרים ומאוחר יותר של בית היוצר של הלגיון הרומי באזור בנייני האומה ומרכז הקונגרסים.
3. הופעתם של בתי המרחץ ביהודה וסביבתה: שני בתי המרחץ משועפט שתוארכו באופן כללי לתקופה שאחרי שנת 70 לספירה הם לא בתי המרחץ הראשונים ביהודה. באופן כללי, הדעה הרווחת במחקר שלאזור יהודה וסביבותיה, הגיעו בתי המרחץ בסגנון הרומי בימי הורדוס (מאה ראשונה לפני הספירה) כאשר במאה השנייה לספירה הפכו בתי המרחץ הציבוריים והפרטיים לחלק אינטגרלי כמעט בכל עיר אך גם בעיירות או בוילות רומיות בארץ ישראל וסביבתה. בארמונות הורדוס השונים נחשפו עדויות לכאחד-עשר בתי מרחץ או חדרי מרחץ בסגנון הרומי. בחפירות שנערכו בבתי המידות בירושלים, התגלו גם חדרי או מתקני מרחץ פרטיים ששימשו את תושבי העילית הירושלמית. בתי מרחץ פרטיים התגלו גם במספר בתי אחוזה ('ארמון חלקיה' וכן בח' דוואימה/אמציה). במסגרת המאמר, סומנו בטבלה עדויות ארכאולוגיות ודאיות או משוערות של כ-30 בתי מרחץ או חדרי מרחץ בסגנון הרומי שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות משלהי המאה הראשונה לפני הספירה ועד ראשית המאה השנייה לספירה במרחב של יהודה, הגליל ומישור החוף. בחלק מן המקרים, מדובר בחדרים פרטיים או סימנים חלקיים לקיומו של בית מרחץ ציבורי משוער ובחלק אחר, התיארוך הארכאולוגי אינו ודאי. ישנה גם טבלה נפרדת לבתי מרחץ רומיים מאותה תקופה במרחב הנבטי עוד לפני סיפוח האזור לפרובינקיית ערביה ב-106 לספירה. התמונה הכללית המתקבלת היא שאחרי ה-"יבוא" של בתי המרחץ הרומיים בשיטת ההיפוקאוסט בימי הורדוס, בעיקר לארמונותיו, התושבים המקומיים במאה הראשונה לספירה ואילך התחילו להשתמש באותה שיטה של רחצה על בסיס שיטת ההיפוקאוסט בבתים פרטיים או בוילות ולבסוף, גם הופיעו בתי מרחץ *ציבוריים* דוגמת אלו שהתגלו בשועפט בתקופה שבין המרידות.
4. בתי מרחץ ציבוריים בירושלים בשלהי ימי בית שני?: המאמר עצמו עוסק בשאלת הכרונולוגיה של הופעת בתי המרחץ הציבוריים ביהודה וסביבתה ומי היו הגורמים שאחראים לכך, אולם כאן רצוי להזכיר ויכוח שפרץ זה מכבר לגבי היחס של החברה היהודית לבתי המרחץ. רוני רייך טען בכמה מקומות (במאמר על מתקני המים בירושלים בימי בית שני, ספר ירושלים, כרך שני עמ' 485-483; ובספר החדש שלו שיצא לאחרונה על חיי היום-יום של החברה היהודית- יום ביומו, עמ' 93-91) כי החברה היהודית או לפחות זאת בירושלים ויהודה בשלהי ימי בית שני הייתה מסויגת מתרבות בתי המרחץ. החפירות הארכאולוגיות הנרחבות בירושלים לא איתרו עד כה בית מרחץ ציבורי מימי בית שני ולדעתו זה לא מקרי שכן תרבות בתי המרחץ הציבה אתגרים הלכתיים- אם בהלכות עבודה זרה (פסלים), אם בהלכות שבת ושמיטה ואם בהלכות צניעות (עירום בבית המרחץ). אמנם נמצאו חדרים חמים עם היפוקאוסט בבתים הפרטיים בעיר העליונה אולם אותם בעלי אמצעים (כהנים או אליטות אמידות) יכלו לפקח על ההתנהלות בו אך לא במרחב הציבורי ולפיכך הוא טען שתהליך כניסתו של בית המרחץ החם לשימושה של האוכלוסייה היהודית בימי בית שני הייתה "מהוססת מאד". לעומתו, ירון אליאב, טען (קתדרה 75) שמעולם לא הייתה התנגדות עקרונית לבתי המרחץ בחברה היהודית- האתגרים ההלכתיים הם לא 'בעיות' אלא דווקא מעידים על הרצון למצוא פתרון הלכתי לאתגרים כמו לגבי כל תופעה ישנה או חדשה. הוא גם הציג נתונים ארכאולוגיים המעידים על כך שבתי מרחץ היו גם היו ביישובים יהודיים לא רק אחרי חורבן הבית אך גם לפניו גם אם העדויות הארכאולוגיות קצת יותר קשות לזיהוי מסיבות שונות. לדעתו, עצם הקונספציה לפיה בית המרחץ הרומי "איים" על הזהות היהודית הוא שגוי מעיקרו ושהחברה היהודית מעולם לא ראתה בבית המרחץ אלמנט "זר" שראוי להתגונן מפניו או להימנע מביקור בו בניגוד לתיאטראות וקרקסאות שלגביו היו חילוקי דעות והחכמים בוודאי היו מסויגים ממנו באופן מוחלט. רייך טען בתגובה שאמנם התגלו בתי מרחץ בירושלים וביהודה אולם אלו רק בארמונות הורדוס או בבתים פרטיים (בתי מידות בירושלים או בוילות ביהודה) אולם עד שלא יימצא בית מרחץ ציבורי מלפני שנת 70 לספירה בירושלים או ביהודה, התיזה העקרונית שלו עדיין תקפה לפיה היהודים "היססו" מלאמץ את בית המרחץ החם הרומי כמוסד ציבורי לגיטימי במרחב העירוני הירושלמי.
5. בתי המרחץ בירושלים וחדרי המרחץ בירושלים בעיר העליונה: בסיכום המאמר, המחברות מציגות את סימני השאלה העולים לנוכח התגלית של בתי המרחץ הציבוריים בשועפט. היישוב עצמו היה יהודי (לפחות במה שהתגלה בחפירות ההצלה הנ"ל) כפי שעולה מן הסממנים היהודיים המובהקים של מקוואות, כלי אבן ושימוש בעצמות בעלי חיים כשרים, כך לפחות מעיד הממצא הארכאולוגי (לא התגלו סימנים לנוכחות צבאית רומית ישירה במקום), אולם הוא היה תחת חסות הלגיון העשירי הרומי ואולי אף שירת אותו ואת הבאים בדרך הראשית מצפון לירושלים. דגם דומה התגלה בחפירות החדשות בסמוך לבנייני האומה (מלון קראון פלאזה לשעבר), שם התגלתה שכבה (V) של בית יוצר שהקדרים שלו היו יהודים, תושבי כפר הקדרים ("יאסון"?) שהמשיכו לפעול גם בתקופה שבין המרידות בשירות הצבא הרומי בתקופת הביניים שבין בתי היוצר הרבים מימי בית שני ובין בית היוצר החדש של הלגיון הרומי שפעל מאוחר יותר באזור בנייני האומה.
אפשרות אחת היא שהאוכלוסייה היהודית האמידה שהתגוררה בשועפט והשתמשה בבתי המרחץ, בוודאי אם ההשערה שהם עצמם היו פליטי העילית הירושלמית שיושבה במכוון באתר הזה, כבר הכירה את תרבות הרחצה כפי שעולה מתוך חדרי המים החמים שהתגלו בירושלים משלהי ימי בית שני (כאמור לעיל, באותו מושב, הלל גבע עסק באותם חדרים ומתקנים- המאמר לא עלה עדיין למרשתת) כולל השימוש בחומרי בנייה מיוחדים מחרס שצוינו לעיל. לחילופין, הן מציעות שייתכן והתיארוך של חדרי החמים והטכנולוגיה הרומית בירושלים לא שייכים לתקופה שלפני שנת 70 אלא לתקופה שאחרי שנת 70 לספירה, כלומר שמדובר על מתקנים וטכנולוגיה שהצבא הרומי הכובש בירושלים הביא איתו. לפיכך, גם לגבי בתי המרחץ בשועפט והשימוש בטכנולוגיה של גלילוני חרס, מדובר על השפעה רומית ישירה וייבוא טכנולוגיה רומית חדישה שלא הייתה מוכרת לפני כן בירושלים של שלהי ימי בית שני- ייתכן שהמשתמשים באותם בתי מרחץ לא היו רק תושבי המקום היהודיים אלא גם יחידה של הלגיון הרומי העשירי ששהתה בקרבת מקום או עוברי הדרך שבין ירושלים ובין נאפוליס. ייתכן שבדיקות פטרוגרפיות ואנליזות כימיות של המרכיבים השונים תוך זיקתם למחקר אינטנסיבי של בתי היוצר באזור בנייני האומה אחרי שנת 70 לספירה והרכב חומרי הגלם שמהם נלקח הטין שממנו נעשו החומרים השונים ששימשו אולי גם את בניית בתי המרחץ בשועפט באותה תקופה.
עד אז, השאלה אם כבר היו בתי מרחץ חמים ציבוריים ביהודה עוד לפני שנת 70 כולל בירושלים תישאר פתוחה, כמו גם מתי ובאילו נסיבות המבנה המזוהה עם בני העילית או השלטון, הפך למכלול ציבורי אלמנטרי נפוץ למדיי ששירת את כלל האוכלוסייה בפרובינקיה כפי שהיה נפוץ זמן לא רב אחרי כן במהלך המאה השנייה לספירה לכל המאוחר.
