בחורבת סוסיא/סוסיה בדרום הר חברון, נחשפה עיירה יהודית גדולה בספר המדבר שתקופת השיא שלה הייתה בתקופה הביזנטית בין המאה הרביעית ובין המאה השביעית לספירה. באותה העת היא הייתה חלק מ-"דרומא", חבל ארץ הררי פריפריאלי בין הר חברון למדבר יהודה אולם עד היום, על אף שורה של השערות מלומדות, שמה הקדום אינו ידוע בוודאות. גולת הכותרת של החפירות הארכאולוגיות באתר מאז ראשית שנות השבעים הייתה מבנה בית הכנסת המיוחד שהוא חלק מסדרת בתי כנסת עתיקים בעלי טיפוס מיוחד בדרום הר חברון (סמוע/אשתמוע; מעון; ענים), אולם גם המתאר הבנוי של העיירה (שרק חלקה נחפר) הגלוי על פני השטח משקף קהילה קצת עלומה באזור פריפריאלי שכמעט לא נזכר במקורות הספרותיים וההיסטוריים בני התקופה.
פה ושם כבר הפניתי בעבר לכמה מחקרים ופרסומים שמעשירים את הידע על האתר, תושביו ותולדותיו המעורפלות. אחת התופעות הבולטות שניכרו גם אצל החוקרים וגם אצל המבקרים באתר הוא המספר הגדול של המתקנים המדורגים המטויחים המזוהים כיום כמקוואות טהרה. במאמר שיצא לאחרונה ב-ATIQOT, יובל ברוך, שחפר באתר בשנות התשעים ונחשב כיום לחוקר הבכיר של סוסיא, ביחד עם רוני רייך, שחקר במשך שנים רבות את סוגיית מקוואות הטהרה העתיקים, הקדישו מחקר מיוחד לאותן עשרות רבות של מקוואות טהרה (הם מונים כ-29 בסך הכל) בסוסיא- חלקם מקוואות ביתיים, חלקם קשורים למתקני תעשייה וחקלאות ואחד או שניים קשורים לבית הכנסת ובו הם כבר עסקו בפרוטרוט לפני כמה שנים (ואף אני הפניתי להצעה שלהם שהם חוזרים עליה אף כאן).
1. מה מיוחד במקוואות הטהרה של סוסיא? קודם כל, מדובר במספר חריג ביישוב אחד. בסקר מערות של המלח"ם שנערך בשנות השמונים, זוהו כ-28 מקוואות; במשך השנים יש שנקטו במספרים גדולים אפילו יותר (עד כ-40) וכאמור במאמר כאן המספר שננקב הוא 29 אך גם הם מדגישים שסביר להניח שהמספר היה גבוה אף יותר. אין אתר בסדר הגודל הזה (בסביבות כ-75 דונם בתקופת השיא) שבו התגלה ריכוז כל כך גדול של מקוואות טהרה ביתיים בעיירה 'רגילה' ובוודאי בתקופה המדוברת (להלן). שנית, למרות שקשה למצוא סממן אחיד בכל המקוואות, מה שמייחד את מקוואות סוסיא הוא שחלקם הגדול היו צנועים ונחצבו עם כניסה קטנה יחסית בתוך אחד הכתלים של מבוא מדורג (דרומוס) שירד למערות התת-קרקעיות. בסוסיא, רוב בתי המגורים היו למעשה יחידות דיור בינוניות וגדולות סביב חצר משותפת שהכילה כמעט תמיד בור וכמובן מערה או מערות. רוב החוקרים סבורים כיום שלפחות בתקופה הביזנטית, המערות שימשו בעיקר לאחסון או כבתי מלאכה ותעשייה חקלאית ולא למגורים.
סקר מערות סוסיא (נקרות צורים יח, תשנ"ב): https://app.box.com/s/27osn4lj5p4l9k2ydpa7qn327rt8jwqu
2. האלמנט השלישי והוא אולי הכי מעניין הוא ההיבט הכרונולוגי- למרות הקשיים בתיארוך השלבים השונים של האתר, למעט מקווה טהרה אחד או שניים שכנראה יש לתארך אותם לשלב המוקדם של סוסיא בשלהי ימי בית שני, רובם המוחלט מתוארך לתקופת השיא של היישוב בעיירה, קרי לתקופה הביזנטית, מהמאה הרביעית ואילך ובעיקר למאה החמישית או השישית ואולי מגיעים עד התקופה המוסלמית הקדומה. זה לא שאין בכלל מתקני טהרה גם בתקופה הזו ברחבי הארץ אבל הם מעטים למדיי ובדרך כלל אין יותר ממקווה אחד או לכל היותר שניים באתר (ריכוז המקוואות בגבעה המערבית של ציפורי הוא לכל המאוחר עד המאה הרביעית וגם זה לא ודאי) ודווקא הם נפוצים יותר ביישובים שומרוניים מהתקופה הביזנטית. והנה, בעיירה יהודית 'בסוף העולם', עולם מקוואות הטהרה קיים ומשגשג מאות שנים אחרי השיא של התקופה הרומית הקדומה כאילו אנחנו נמצאים ביישוב יהודי מימי הבית. כדאי להדגיש- לא מדובר ביישוב שהמשיך להתקיים במשך מאות שנים והמקוואות המשיכו לפעול בו (שכחו לסגור אותם...) אלא שיש פער יישובי עד שהוא נוסד (מחדש?) במאה הרביעית לספירה.
3. ברוך ורייך מציינים שרוב המקוואות בסוסיא היו מקוואות טהרה ביתיים קטנים יחסית. אולם במהלך המחקר הארכאולוגי, בסביבות שמונה מקוואות התגלו במרחב ששימש לתעשייה חקלאית, בעיקר בתי בד וגם גת. אחד מחוקרי האתר בשנות השמונים, אברהם נגב, הסתייג מזיהוי אותם מתקנים כמקוואות טהרה וסבר שהם שימשו לרחצה או נקיון הפועלים אך הם סבורים שגם במקרים של מקוואות טהרה הסמוכים למתקנים חקלאיים, הם שימשו לצרכי טהרה. מקרה מבחן אחד היה במרכז האתר בשטח A (בניין 19) שנחפר בשנות התשעים והיום הוא תחנה במסלול הסיור באתר- לפי הפרשנות של יובל ברוך (החופר), מדובר בקומפלקס ששימש לתעשייה חקלאית כפי שעולה מהעדות של בתי הבד, מתקני טחינה וכדומה. במבנה זוהו לפחות ארבע מקוואות ואולי אף חמישי ולפי הפרשנות של ברוך ורייך, הפונקציה שלהם לא הייתה ביתית אלא כחלק מהמכלול התעשייתי-חקלאי במבנה הגדול.
4. מקווה טהרה חריג נוסף כבר נידון על ידם לפני כמה שנים וצוין לעיל- מתחת לחצר (ציבורית?) שמדרום לבית הכנסת, נחצב מבוא מדורג לאולם שמתחת לבית הכנסת ('אולם הספסלים') ובקצהו הנסתר התגלה מתקן מדורג שפורש על ידם כמקווה טהרה. בחינה של הכרונולוגיה של האולם וזיקתו לפתח הדרומי של בית הכנסת, לימדה אותם שהאולם שימש לפעילות כלשהי הקשורה למכלול בית הכנסת והם הציעו שהוא שימש כבית מדרש או לשם קיום סעודת מצווה, סוגיה שהחוקרים בזמנו התווכחו על אפשרות קיומה בתוך בתי הכנסת העתיקים. זאת לפחות ההשערה שלהם. כאמור, בזמנו התייחסתי להצעה הזו שלהם שפורסמה ב-2018.
5. אם כן, מדוע במהלך המאות הרביעית עד השביעית לספירה (בערך), תושבי סוסיא התקינו כל כך הרבה מקוואות טהרה בניגוד לירידה הדרמטית של תפוצת המתקן הזה אצל שאר היהודים בארץ ישראל? זו לא שאלה חדשה ולמעשה מאז גילוים של המקוואות בסוסיא ולאור הידע המצטבר על תולדות שמירת הטהרה בארץ ישראל לאור המחקר הארכאולוגי, המקוואות בסוסיא היו תופעה שדורשת הסבר כשבהתחלה היו כאלו שלא השתכנעו שאלו מקוואות טהרה כמו אלו של ימי בית שני.
6. הכיוון המרכזי שהוצע לבאר את התופעה הזו השתלב בתגליות ובתופעות אחרות שנחשפו בסוסיא ובמקומות אחרים בדרום הר חברון. מי שהציג אותה בצורה המקיפה ביותר ואחרים הלכו בעקבותיו היה דוד עמית המנוח בסדרת מחקרים על בתי הכנסת בדרום הר חברון. המאפיינים שמייחדים את השרידים הארכאולוגיים של היישובים היהודיים בדרום הר חברון בכלל וסוסיא בפרט הם: טיפוס אדריכלי חריג של בתי כנסת רוחביים שהפתח שלהם הוא במזרח בניגוד לרוב בתי הכנסת האחרים בגליל וביהודה; ריבוי המנורות, הן בבית הכנסת והן בעיטורי המשקופים באתר; הכתובות בעברית ובארמית אבל לא ביוונית; אזכור רב יחסית של כהנים בכתובות בתי הכנסת ואף המניין לבריאת העולם בכתובת הכניסה לבית הכנסת בסוסיא; וייתכן גם שתופעת האיקונקלזם המשתקפת בשינוי מערך הפסיפס בבית הכנסת בשלהי התקופה הביזנטית. ריבוי מקוואות הטהרה בסוסיא הצטרף למאפיינים הנ"ל שהציגו קהילה (או כמה קהילות) יהודית שונה באופייה הדתי מאשר באזורים אחרים באותה העת- שמרנית יותר אם במובן של התנגדות לשפה ולאלמנטים זרים ואם במובן של משמרת מסורות עתיקות; בעלת אוריינטציה כהנית ואולי משקפת נוכחות מעובה של משפחות (חמולות) כהניות ותיקות שהדגישו את הזיקה למקדש גם מאות שנים רבות אחרי חורבנו. ההקשר הכהני הודגש בקשר למקוואות הטהרה בהתאם לאותה השערה שהוצעה לפשר ריבוי מקוואות הטהרה בגבעה המערבית של ציפורי שגם אותה ביקשו להסביר על רקע קיומו של משמר כהנים (ידעיה) בציפורי בתקופת המשנה והתלמוד. באותה מידה, ריבוי מקוואות הטהרה בסוסיא שירת משפחות כהונה שהיוו לפי ההצעה הזו, מרכיב בולט בדמוגרפיה היישובית, מעין 'עיר שכולה כהנים' בלשון חז"ל.
7. התיאוריה הדי רווחת הזו עד היום אינה נטולת בעיות- גם בציפורי וגם בסוסיא קשה להוכיח כי המקוואות שירתו כהנים ממש (או משמרת כהונה כפי שהוצע במקרה של ציפורי) ו/או מדובר בנורמה כהנית גרידא. גם אם מעמד הכהנים שודרג או השתפר בתקופה הביזנטית כפי שהוצע לפני כמה שנים, זה לא אומר שכל תופעה או היבט 'דתי' יש לייחס אותו לכהנים ולא לשאר חלקי החברה היהודית באותה תקופה. קשה להוכיח המשכיות או שמירה על נורמות 'עתיקות' כמו למשל פתח בית הכנסת במזרח או שימוש בעברית/ארמית- לפי מיטב הידע הארכאולוגי וההיסטורי הנוכחי, לא מדובר היה במנהגים נפוצים עתיקים שהשתנו למעט בדרום הר חברון. ה-'שמרנות' בפרקטיקות כפי שעולה מהממצא הארכאולוגי בסוסיא עשויה בהחלט להיות נורמה חדשה או שונה ממה שהיה מקובל ורווח בחברה היהודית במשך זמן ממושך או לכל הפחות משקפת את הגיוון שהיה בעולם האדריכלי והסמלי של בתי הכנסת העתיקים בשלהי העת העתיקה שבו היו קהילות בעלות אופי יותר שמרני מאחרות. למעשה, גם בבית הכנסת בסוסיא ניכר שינוי בין השלבים השונים (מחיקת גלגל המזלות באחד השלבים הקדומים של פסיפס בית הכנסת). השימוש הנרחב במנורות או בסמל המנורה מתועד גם בגליל בכמה בתי כנסת ויותר משהוא משקף את מעמד הכהנים, הוא משקף את הטרנספורמציה בקדושת בית הכנסת ו/או כמפגן סימבולי יהודי מול סמל הצלב הנוצרי.
8. ברוך ורייך מעדיפים הסבר אחר (או אולי: משלים). להשערתם, את תופעת ריבוי מקוואות הטהרה צריך לראות על רקע התעצמות המרכיב הנוצרי באזור דרום הר חברון או בכלל בדרום יהודה. ריבוי הכנסיות והמנזרים והמסורות המקודשות שנקשרו אליהם גרמו לקהילה היהודית בדרום הר חברון לשאוף לבדל את עצמה מהדומיננטיות הנוצרית הגדלה והולכת במרחב שלהם. להצעתם, השימוש במקוואות הטהרה היה חלק מאותה מגמה של 'בידול' ולכידות פנימית (תרבות מובלעת) שיצרה לדעתם מנהגי טהרה חדשים (?) שאינם קשורים עוד למקדש אלא לטהרה אישית ומשפחתית (מקוואות טהרה ביתיים); טהרה בזיקה למתקנים חקלאיים ואף מנהגי טהרה 'קהילתיים' כדוגמת מה שהתגלה ב-'אולם הספסלים' מתחת לחצר בית הכנסת ששימשה לסעודות מצווה או לימוד ציבוריים.
9. מה הייתה אפוא הפונקציה של ריבוי המקוואות בסוסיא בעת שבכל ארץ ישראל, כמעט ואין זכר לאותן פרקטיקות טהרה משגשגות עד ימי מרד בר כוכבא? אפשרות אחת היא כאמור שמדובר בעיירה שרובה היה כהנים כפשוטו ושכהני סוסיא או דרום הר חברון המשיכו להקפיד על דיני טומאה וטהרה כאילו לא השתנה דבר. אין לכך הקבלה, בוודאי לא מהתקופה הביזנטית, בשום מקום אחר כולל כאלו שבו היו משפחות כהונה (לדוגמא, המסורת על משמרות הכהונה בגליל, יהיה מה שיהיה הפירוש ההיסטורי למסורת זו) של המשך הקפדה הלכתית נוקשה רחבה ומקיפה. כלומר, אפילו אם ריבוי המקוואות משקף נוכחות כהנית ממשית חריגה באוכלוסיית היישוב, היא שונה מהפרקטיקות ההלכתיות של דיני הטהרה באזורים אחרים של החברה היהודית בתקופה הביזנטית אך יש בה אולי קווי דמיון להיקף ההקפדה על טהרה אצל השומרונים בתקופה הזו. אפשרות אחרת היא מה שזאב ספראי הציע במאמר אחר באותו קובץ מחקרים ב-ATIQOT שהוקדש כולו לארכאולוגיה של טהרה- הוא דיבר על מעבר מ-"תרבות טהרה" (Purity Culture) הלכתית שהייתה מקיפה החל מהתקופה החשמונאית ועד אחרי מרד בר כוכבא לתקופה שבה התרבות הזו 'דעכה' ובמקומה התגבשה טהרה סימבולית (From Halakhic Purification to Symbolic Purification). ההנחיות ההלכתיות על טומאה וטהרה באותה העת נועדו 'לסמל' פרקטיקות טהרה בעידן שבאופן מהותי הסטטוס של טהרה במובנה המקורי כבר לא היה ממש רלבנטי. יחד עם זאת, ישנם כמה עדויות ספרותיות (למשל בספרות המעשים הארץ ישראלית מהתקופה הביזנטית או בחיבור בשם 'ברייתא דמסכת נידה') על עיסוק נרחב בדיני טומאה וטהרה אבל שונים מאשר הקדומים עם דגש על הרחקות אישיות- טבילת קרי, תשמיש המיטה, נידה ואפילו מאכלות אסורות ובחלקן נקשרו במישרין לקדושת בית הכנסת (הלל ניומן, המעשים לבני ארץ ישראל: הלכה והיסטוריה בארץ ישראל הביזנטית, עמ' 57-52). ואם כן, ייתכן שריבוי המקוואות בסוסיא משקף כבר את התהליך הזה שבו הצורך במקוואות שיקף את המעתק של דיני הטהרה למסגרת חדשה של דיני אישות אך עדיין קשה להסביר, אפילו אם המסגרת ההלכתית הייתה בעלת אופי שונה מאשר בעבר הרחוק, מדוע היה צורך בכמות כזו של מקוואות בסוסיא.
10. ואולי במקרה דנן, עצם הצורך לחפש מסגרת הלכתית לנוהג ציבורי או לוקאלי הוא שגוי. לא מדובר בקהילה 'חז"לית" קונבציונאלית (אם הייתה כזו) ותושבי סוסיא הקדומים, מסיבותיהם שלהם, בחרו להקפיד על מנהגי טהרה כפי ראות עיניהם ולא בכפוף לעקרונות טהרה רבניים- הם לא למדו מסכת מקוואות. אפשרות מעניינת היא להשוות את 'אובססיית הטהרה' הייחודית של סוסיא בתקופה הביזנטית לעדויות ספרותיות וארכאולוגיות דומות לגבי העדה השומרונית- אין צורך לחפש קשרים ישירים או עקיפים אך הדמיון הוא שגם כאן (דרום הר חברון) וגם אצל השומרונים (שומרון), מדובר היה במרחב הטרוגני שבו הנוכחות הנוצרית המתעבה במרחב שבו חיו נוצרים ושומרונים/יהודים יחדיו גרמה אולי לריאקציה דתית שהתבטאה באדיקות בולטת של מנהגי טהרה וטבילה במים. ואם בהשערות אפשריות, אז ייתכן והיה כאן גם סוג של אנאכרוניזם מכוון של 'שיבה אל תרבות הטהרה' הקדומה גם אם לא היה בכך צורך הלכתי ישיר אלא כחלק מתהליך זהות קולקטיבי שכמוהו גם התרחש בתקופות אחרות (למשל בתקופה החשמונאית, שם היה 'שחזור' של פרקטיקות ומנהגים מימי מלכי יהודה). מאחר ומתקני מקוואות מימי בית שני לא נעלמו (כולל בסוסיא גופה), אפשר גם לשער שזאת הייתה בחירה מקומית 'לשחזר' את הנוהג הקדום ואולי זה מסביר גם כמה אלמנטים אחרים בתרבות החומרית של סוסיא ו/או דרום הר חברון, על רקע התחרות או תחושת המובלעת של הקהילה היהודית במרחב אזורי הטרוגני שבו הנצרות הלכה והתעצמה.
