עשירי רומה ועניי שיחין: חלוקת גרוגרות (תאנים יבשות) לעניים בדרום בקעת בית נטופה

 

פורסם ב-30/9/2020

בפרק הרביעי של מסכת עירובין נידונים בין השאר סוגי הפתרונות ההלכתיים של "עירוב תחומין", במיוחד כאשר אדם נמצא בדרך ולא יספיק להיכנס לאזור המיושב לפני בוא החשיכה של כניסת שבת. במסגרת הדיון במשנה שבו האדם קובע את מקומו לצורך מדידת האלפיים אמה (בערך קילומטר) שהוא רשאי ללכת בהם, המשנה ציינה פתרון שבו האדם מכריז "שביתתי במקומי" גם ללא צורך בהנחת מזון (פת). מסורת תנאית קדומה קבעה כי עירוב כזה הוא תקין אלא שנחלקו חכמי דור אושא אם זאת הדרך הרצויה מלכתחילה או רק פתרון מקל: " וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ: הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִיר; לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת,

אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו" (משנה עירובין ד ט)

אגב כך, מובאת עדות שובת לב לפרקטיקה של "עירוב ברגליים" (כלומר, הגעה פיזית לנקודה מסוימת לפני החשיכה והפיכתה למקום שממנו מודדים 2000 אמה) שבה ישנם עניים, עשירים ופרקטיקה של עירוב שנהגה בגליל בדרום בקעת בית נטופה- המעשה מובא בשלוש ורסיות:

1. "אמ' ר' יהודה מעשה בבית ממל ובבית גוריון ברומה שהיו מחלקין גרוגרות לעניים שהיו בימי בצרות והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן ונכנסין ואוכלין משחשיכה" (תוספתא עירובין ג יז)

2. "ותני כן מעשה במשפחת בית ממה ומשפחת בית גוריון מרומה שהיו מחלקין גרוגרות לעניים בשני בצרות והיו עניי שיחין יוצאין ומערבין ברגליהן וממתינים שם עד שתחשך ולמחר היו היו נכנסין ואוכלין שם וחוזרין וכל מה שהן עושין על פי חכמים היו עושין" (ירושלמי עירובין ד ט כב ע"א)

3. "א"ר יהודה מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום למחרת משכימין ובאין" (בבלי נא ע"ב, גרסת הדפוס)

מבלי להיכנס לניתוח ספרותי מדוקדק, רבי יהודה (דור אושא) מעיד על מעשה בשני משפחות אמידות (בית ממל/ממה ובית גוריון) שישבו במקום בשם רומה (תוספתא וירושלמי)/ארומא (בבלי) ובשנת בצורת, כאשר המצב הכלכלי היה חמור, הם חילקו תאנים יבשות (גרוגרות) לנצרכים. לפי מה שמסופר, העניים של שיחין (הבבלי מוסיף בטעות כפר חנניה), כדי לקבל את חלוקת המזון ברומה גם בשבת, היו יוצאים משיחין בערב שבת עד לנקודה מסוימת בין שיחין לרומה ושם היו "מערבין ברגליהן" כלומר, קבעו באמצעות ההליכה הפיזית לשם שזהו המקום שממנו מודדים אלפיים אמה (קילומטר) כדי שאפשר יהיה ללכת לרומה בשבת. ישנן כמה ורסיות לגבי מה שהם היו עושים כאשר שבת נכנסה- האם היו הולכים עם ערב לרומה או חוזרים לשיחין ובבוקר היו הולכים לקבל את הגרוגרות ברומה. הירושלמי מוסיף פרט מעניין: "וכל מה שהן עושים, על פי חכמים היו עושים". המשפט הזה (שמוכר גם בהקשרים אחרים) נועד להדגיש כי הפרקטיקה של עניי שיחין לא הייתה שגויה או יוזמה עצמאית אלא על פי הוראת החכמים (לפחות כך הירושלמי מדגיש) ומכאן שמדובר בפרקטיקה כשרה שניתן ללמוד ממנה על דעתם של החכמים בויכוח על אופן העירוב הזה.

מעבר לרקע ההלכתי, העדות הזו גם ריתקה את החוקרים לגבי זהות אותן המשפחות האמידות הנזכרות כאן- בית ממל ובמיוחד בית גוריון והרקע ההיסטורי המשוקע כאן. היו חוקרים שביקשו לזהות את המשפחות האמידות הללו עם דמויות או משפחות היסטוריות, אם גליליות (ממל-ממלא -ממלח) ואם ירושלמיות במיוחד משפחת גוריון הירושלמית (קליין, ארץ הגליל, עמ' 32) ולטעון שמדובר על "סניף" של אותה משפחה שהיו לה נכסים בגליל. זה תלוי גם בשאלה על איזו תקופה דיבר רבי יהודה (דור אושא, מחצית המאה השנייה בערך): אפשרות אחת היא שזאת עדות קרובה בזמן לתקופתו של המוסר אך מלשון התיאור נראה שהוא ביקש להסתמך על תקדים עתיק כדי להוכיח את דעתו לגבי עירוב ברגליים. היו חוקרים שתיארכו את המעשה לימי בית שני, אולי לזכרון מאחת משנות הבצורת מימי הורדוס, או פרקטיקה מן המאה הראשונה לספירה (קליין אף שיער שאולי זה היה בזמן המרד הראשון) ואילו אחרים שיערו שהמעשה מתאר מציאות שאחרי החורבן (נדידת משפחות ירושלמיות?) אך לפני מרד בר כוכבא. הטענה כי מדובר במעשה מזמן קדום, מתחזקת לכאורה גם ממה שלא מסופר כאן- עניי שיחין לא פנו לעשירי ציפורי אלא דווקא לעשירים שישבו ברומה- מכאן שבזמן המעשה, רומה הייתה היישוב האמיד והחזק, שיחין לא הייתה יישוב אמיד וחזק (בניגוד למה שעולה מן הממצא הארכאולוגי) ואילו ציפורי עדיין לא הייתה המרכז החשוב. זאת לא הוכחה ודאית שכן המעשה מדבר על שנים מיוחדות (בצורת) ועל חלוקה מסוימת של תאנים יבשות לנצרכים, כך שמוטב להיזהר ממסקנות היסטוריות לגבי מה שלא נאמר כאן. אפשר להסתייע מן הבחינה הארכאולוגית, כלומר לזהות מתי היישובים הללו התקיימו כדי להסתייע בתיארוך אפשרי של המעשה.

הרקע הגיאוגרפי-היסטורי: מהמעשה עולה שרומה/ארומא סמוכה אך לא צמודה לשיחין בתוך רדיוס של קילומטר (אחרת לא הייתה שום בעיה ללכת מכאן לכאן) אך לא הרבה מעבר לכך (מקסימום שני קילומטר, 4000 אמה) ולפיכך היה צורך לעשות עירוב כדי לאפשר הליכה וחזרה בין שיחין לרומה במהלך השבת. שיחין מוזכרת מספר פעמים בספרות חז"ל בהקשרים שונים (בין השאר כלי שיחין) ומקובל לזהות אותה עם ASOCHIS שנזכרה בכתבי יוספוס כבר מימי החשמונאים. מאחר והשם הקדום לא השתמר, זיהויה של אותה שיחין/אסוכיס לא היה ברור ובמשך זמן רב, הזיהוי הרווח (אך לא היחיד) היה בתל בדוויה (תל חנתון) או כפר מנדא. אולם, מסוף שנות השמונים ועד ימינו, הזיהוי הזה כבר לא מקובל וכיום כמעט ואין ספק כי את את שיחין הקדומה יש לזהות בגבעה או צמד הגבעות מצפון לציפורי וכידוע בשנים האחרונות, מתנהלים שם חפירות ארכאולוגיות פוריות שחשפו את התעשייה העשירה של ייצור כלי חרס, נרות חרס והכבשנים ביחד עם שרידי מבנים כולל מבנה ציבור שהוא כנראה בית הכנסת הקדום של שיחין.

בין השאר, אחת ההוכחות לזיהוי של שיחין בגבעה הזו הגיעה מהמעשה הזה ובעיקר מהיישוב הסמוך-רומה (לפי הדפוס בבבלי: ארומא אך בחלק מכתבי היד נשמטת ה-"א" ולפעמים זה מופיע "רומי", להלן). מקובל על החוקרים כי רומה התנאית מזוהה עם רומה שאותה הזכיר יוסף בן מתתיהו ככפר שממנו יצאו שני אחים, נטירס ופיליפוס שהצטיינו במאבקם מול חיילי הלגיון העשירי בקרב על יודפת (מלחמת היהודים ג 233). יש שמזהים את רומה הגלילית עם מקום הנזכר באנאלים של תגלת פלאסר השלישי בתור "ארומה" וגם עם רומה הנזכרה בתור מוצאה של אימו של יהויקים (מלכים ב כג לו) אך לא כולם מסכימים לאפשרות הזיהוי הזו. ייתכן כי רומה נזכרה בשמות של חכם אחד או שניים בירושלמי גיטין בשם ר' אלעזר דמן רומה (אם כי לא תמיד ברור אם הכוונה היא "דרומה/דרומאה"- הדרומי). דווקא כאן, הזיהוי הפונטי היה פשוט הרבה יותר- היישוב הבדואי רומת (אל) היב משמר את השם הקדום כאשר בקצה הצפון-מערבי שלו, שוכנת חורבה עתיקה בשם חורבת רומה על גבעה נמוכה הצופה על בקעת בית נטופה ומתפרסת של שטח של כ-40 דונם. מזרחית לה נמצא יישוב נוסף, רומאנה, שיש חוקרים הטוענים שהוא משמר את השם "רימון" (בקעת רימון התלמודית?). בשנות השמונים נסקרה ותועדה בידי צוות המלח"ם ולאחר מכן בידי יגאל טפר ויובל שחר, בשולי האתר של חורבת רומה, מערכת מסתור משוכללת הכוללת חללים חצובים, מערכות קישור ושקעים לנרות הדומה למערכות המסתור בשפלת יהודה מימי מרד בר כוכבא (נקרות צורים 7) והיא שבה ונסקרה לפני כמה שנים בידי ינון שבטיאל. החפירות המצומצמות שנערכו במערכת המסתור ועל גבי השטח תיעדו חרסים מעטים מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד המאה השנייה לספירה (שבטיאל, מקלטי מצוקים, עמ' 176-175). במרחב שבין דרום בקעת בית נטופה ובין צומת גולני של היום, תועדו מספר רב יחסית של מערות ומערכות מסתור קדומות שקשורות בהכנות לקראת המרידות לרומאים או לימי מצוקה- המערכת המשוכללת של חורבת רומה, מתאימה יותר, לפי שבטיאל, לתקופה של ההכנות לקראת מרד בר כוכבא.

הזיהוי האיתן של רומה הקדומה עם חורבת רומה, היה אחד מהנדבכים המרכזיים לכך שאת שיחין יש לזהות במרחב שבין ציפורי (שכן במקורות אחרים, היא נזכרה ביחד עם ציפורי ובסמוך לה) ובין חורבת רומה. על אף שהשם לא השתמר, ההקשר הגיאוגרפי וכמובן הממצא הארכאולוגי ביסס את הזיהוי של שיחין הקדומה באתר הנוכחי. כפי שכבר העירו החוקרים (ראו ליברמן, תוכ"פ, כמ' 361-360), האזכור בבבלי של "כפר חנניה" הוא שגוי שכן כפר חנניה המזוהה בכפר ענאן נמצאת במרחק גדול הרבה יותר מאזור רומה בדרום בקעת בית נטופה ואין שום ספק שהבבלי כאן השתמש בדפוס מוכר ממקומות אחרים בבלי שצירפו ביחד עם "כפר שיחין וכפר חנניה", אך המעשה הוא רק בין שיחין (בלי כפר) ובין רומה.

נעיר לסיום בקצרה כי בשלב מאוחר יותר, בימי הביניים ובראשית העת החדשה- כבר התפתחו מסורות של קברי קדמונים (בנימין וראובן בני יעקב, אביה בן ירבעם) בחורבת רומה. בנוסף לכך, הדמיון בין השם "רומה" ל-"רומא" או "רומי" גרם להופעת מסורות מיתיות של סיפורי רומא ש-"היגרו" מרומא באיטליה לרומה בגליל. כך למשל, המסורת האגדית המפורסמת על פגישת רבי יהושע בן לוי עם המשיח ב-"פתחה של רומי" היגרה מרומא לרומה שבגליל, שהפכה למקומו של המשיח ואף פגישות רבי ואנטונינוס הנודעות באגדת חז"ל זוהו על ידי נוסעים ומבקרים בין ציפורי לרומה הזו. העובדה שבסמוך לציפורי, מקומו של רבי, יש חורבה עם השם "רומה"/"רומא"/"רומי" לא הייתה יכולה להיות חסרת עניין וגרמה לעיצוב אותן מסורות מיתיות של "רומא" אשר בחורבה ליד רומת-הייב.

בקיצור, בפעם הבאה שאתם נוסעים בין צומת המוביל לצומת גולני, קצת אחרי מאגר אשכול, מדרום בסמוך לכביש תהיה גבעת שיחין, כשמצפון לכביש במרחק יותר גדול ניצבת חורבת רומה, ושם בין שתי הגבעות בדרום בקעת בית נטופה, "חצו" עניי שיחין את הכביש המודרני (גם הכביש הרומי לטבריה עבר בין שיחין לרומה, שרידיו הנאים עדיין מצויים בשולי היישוב הבדואי) בערבי שבתות כדי לקבוע את מקומם בערב שבת כדי שיוכלו לאכול תאנים יבשות ממטעיהם של עשירי רומה, הנגידים ואנשי החסד של משפחת ממל וגוריון.

לינקים להרחבה:

1. זיהוין של שיחין ורומה (מאמר באנגלית בגליון IEJ מ-1994, במיוחד עמ' 226 לברייתא שלנו): https://shikhinexcavationproject.files.wordpress.com/...

2. מערכת המסתור ברומה: נקרות צורים 7 (אביתר כהן): https://app.box.com/s/8uyk80mgzmens4ss6uzhpq8lwzed7o9l

3. חפירה ואוסף מקורות ספרותיים, נקרות צורים 12-11 (אריה רוכמן, מיכאל אבן אש וחנן אשל): https://app.box.com/s/8b9q0q0m7scn1tsqnc0yqu02h476guux

4. מאמר מסכם על מערות המסתור בגליל ותארוכן (ינון שבטיאל, קתדרה 142 תשע"ב): https://www.zefat.ac.il/.../%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-4.pdf

5. חורבת רומה באתר שביל הסנהדרין: https://www.shvila.co.il/index.html#s/48/arch

6. המשיח יושב ברומי אשר בגליל (כיכר השבת): https://www.kikar.co.il/353698.html

7. חורבת "רומא" בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/.../%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%91%D7...

ערדסקוס/ערדסקיס וטבעין/טבעון: בתי המדרש של רבי מאיר?

 

פורסם ב-9/9/2020

רבי מאיר הוא אחד מהחכמים המפורסמים ביותר בספרות התלמודית שריתקה פרשנים וחוקרים מימות קדם ועד ימינו. הוא נחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא ונמנה על התנאים הבולטים ביותר של דור אושא אחרי מרד בר כוכבא. אולם, היכן היה בית המדרש של רבי מאיר? אין לכך תשובה ברורה. מלכתחילה, כל המושג של "בית מדרש מרכזי של חכם X" בתקופה התנאית הוא עניין מורכב ופחות ממוסד ממה שנראה במבט ראשון שכן לרוב היה מדובר בהתארגנות אד-הוק של מעגל תלמידים סביב חכם ולאו דווקא בקיום מוסד פיזי קבוע. לימים, בזכרון התלמודי, ייזכרו מקומות מסוימים עם בית מדרש של חכם מפורסם (למשל ברייתא בבלית בבבלי סנהדרין לב ע"ב) אך הוא לא מופיע שם. כידוע, יש גם את הכתובת המפורסמת של בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר שהתגלתה בחורבת דבורה בגולן אך גם היא העלתה שאלות לנוכח אזורי הפעילות המגוונים של אותו חכם (האב או הבן) כפי שעולה מן המקורות הספרותיים. המקרה של רבי מאיר הוא מסובך יותר שכן במקורות הספרותיים השונים, קשה לזהות בכלל מקום אחד קבוע יחסית שבו הוא לימד. הוא פועל, מבקר ודורש במספר מקומות- מטבריה וחמת טבריה, דרך ציפורי ועד עסיא/אסיא (אסיה הקטנה או מפרץ ים סוף). אולם, היה עוד מקום אחד ואולי שניים שלגביהם ייתכן ויש יש מסורות מוצקות יותר לגבי פעילותו: טבעין/טבעון ומקום עם שם מסובך: ערדסקוס/ערדיסקיס/ארדקסס.

1. רבי מאיר בערדסקוס/טבעין: נמנה כאן מספר מובאות מן הספרות התנאית הקשורים לפעילות של רבי מאיר שם (מלבד האזכור אצלנו, להלן). על רבי מאיר בערדסקוס, למשל נאמר בתוספתא תרומות (ג ד) בשם תלמידו רבי שמעון בן אלעזר כי ".... אמ' ר' שמעון בן אלעזר. מעשה בזקן אחד בערדסקיס שהיה שוקל את כלכלתו מלאה וחוזר ושוקלה רקנית. והיה ר' מאיר משבחו". במקום אחר, מספר רבי אלעזר (כנראה שמדובר על אביו של רבי שמעון אך זהותו המדויקת אינה ודאית) כי: "אמ' ר' לעזר. כשהלכתי לעדרסקים מצאתי את ר' מאיר ואת ר' יהודה בן בתירה הראש שהיו יושבין ודנין בהלכה...." (תוספתא נזיר ה א) או: "אמר רבי אלעזר. כשהלכתי לאדסקיס מצאתי את רבי מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהן יושבי' ודנין בהלכה. יהודה בן פתירוש אומר. רביעי' דם אין הנזיר מגלח עליה ואין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו" (תוספתא אהלות ד יד). על שהותו של רבי מאיר בטבעין/טבעון אנו למדים בין השאר ממעשה שאירע לגבי קריאת מגילת אסתר בפורים, שם מסופר שוב בשמו של רבי שמעון בן אלעזר כי: "אמ' ר' שמעון בן לעזר. מעשה בר' מאיר שקראה בבית הכנסת בטבעון מיושב והיו בני הכנסת יושבין. כיון שגמרה נתנה לאחר ובירך עליה". טבעון/טבעין מוכרת גם בתור מקום של דמויות תורניות אחרות פחות מוכרות כמו חנינה איש טבעון או אבה יוסי חליקופרי איש טבעון וכן מסופר כי ר' אלעזר בן רבי צדוק העיד שאביו שלח ליבנה שתי שאלות הלכתיות שעלו שם ("שני מעשים הוליך אבא מטבעין ליבנה", תוספתא נידה ד ג). היגד מפורסם בירושלמי ובבבלי מגילה מציין כי "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין" (בבלי מגילה כד ע"ב). אין זיקה מפורשת בין שני המקומות הללו מלבד העובדה שבכל המקרים מדובר בכך שרבי שמעון בן אלעזר (או אביו) מתעדים את שהותו של רבי מאיר בשתי המקומות הללו אך עדיין אין הוכחה כי מדובר בשני מקומות סמוכים.

2. המעשה בעירוב בצלים בערדסקוס: אם נשוב למסכת עירובין, הרי שבתוספתא (ו ד) ישנה עדות נוספת מפיו של רבי שמעון בן אלעזר על פסיקתו של רבי מאיר כאשר הוא שהה בערדסקיס: "אמ' ר' שמעון בן לעזר. פעם אחת היינו יושבין לפני ר' מאיר בערדסקיס ואמ' אחד. עירבתי בבצלים. והושיבו ר' מאיר בארבע אמות...". הרקע הוא הדיון בשימוש בסוגי מאכל לצורך עירוב (תחומין) כדי שאפשר יהיה להלך מעבר לתחום שבת ההלכתי הסמוך ליישוב. רבי שמעון בן אלעזר העיד כי פעם אחת כאשר הם ישבו לפני רבי מאיר בערדסקיס (לפי חלק מכתבי היד של התוספתא צוין במפורש "בבית המדרש בערדסקיס"), הגיע אדם אחד וסיפר שהוא "עירב בבצלים", כלומר שהוא הגיע מחוץ לתחום של ערדסקיס ועשה זאת בזכות העירוב שהוא עשה באמצעות בצלים. רבי מאיר פסק לו כי העירוב באמצעות בצלים אינו תקף ולפיכך הוא אינו יכול לזוז מעבר לארבע אמות כדין אדם שיוצא מתחום שבת המותר. גרסה קצת דומה מופיע גם בירושלמי (עירובין ג א כ ע"ג): "...דתני. אמ' ר' יודה (לפי שאול ליברמן בתוכ"פ, זאת כנראה טעות וצריך להיות: רבי שמעון בן אלעזר). מעשה ששבת ר' מאיר בארדקסם ובא אחד ואמ'. עירבתי על ידי בצלים. והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו". מה ששונה בורסיה הזו הוא שרבי שמעון בן אלעזר לא מספר שזה אירע כאשר התלמידים ישבו ולמדו מפי רבי מאיר בערדסקיס (ארדקסס) אלא שרבי מאיר "שבת" שם ובמסגרת הביקור שלו שם, אירע המעשה והפסק ההלכתי לגבי העירוב בבצלים. לעניין ההלכה זה לא מאד משנה, אולם לשאלה אם אכן זה היה מושב הקבע של רבי מאיר, ההבחנה הזו היא די משמעותית.

3. הזיקה בין ערדסקוס וטבעין: הורסיה המעניינת ביותר מופיע בגרסה של הבבלי (כט ע"א) והיא למעשה זו שמהווה את המפתח המרכזי לזיהוי אותה ערדסקוס ביחד עם טבעין/טבעון, זיהוי שרווח ונפוץ עד היום: חורבת קוסקוס (קצקץ) בשולי קיבוץ אלונים של היום (קוסקוס-טבעון). לפי הורסיה של הדיון בבבלי, הברייתא מספרת את המעשה כך: "והתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר פעם אחת שבת רבי מאיר בערדיסקא/ערדסקוס ובא אדם אחד לפניו אמר לו ר' עירבתי בבצלים **לטיבעין** והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו". למעשה, הורסיה הזו זהה כמעט לחלוטין לזו המתוארת בירושלמי למעט הוספה של מילה אחת: "עירבתי בבצלים לטבעין". הדיאלוג היה בערדסקוס אבל העירוב של אותו אדם נזכר ביחס ל-"טבעין". לפי רש"י, האדם שבא לקבל את פני רבי מאיר בערדסקוס יצא ממקום לא ידוע שבו הוא הניח את העירוב אך סמוך. הוא עשה את העירוב בבצלים לפני השבת כדי שהוא יוכל ללכת עד טבעין וערדיסקא/ערדיסקוס הייתה בתווך בתחום של האלפיים אמה מנקודת העירוב ועד טבעין. הראשונים האחרים (לדוגמה בתוספות ד"ה והושיבו ובראשונים אחרים), אף שיערו שהמעשה הזה אירע בשדה מחוץ לתחום היישוב ולא בתוך היישוב עצמו שבו הוא היה רשאי להלך בתוך העיירה עצמה. אפשרות נוספת דחוקה היא שהאדם הגיע מטבעין/טבעון לערדיסקוס ואת הביטוי "עירבתי בבצלים לטבעין" פירושו שאת העירוב עצמו הוא עשה בטבעין ולא כדי להגיע לשם.

4. כך או כך, לפי הורסיה הזו, ברור אפוא כי ערדיסקוס וטבעין סמוכות זו לזו ואפשר לבצע באופן עקרוני עירוב שבמסגרתו ניתן להגיע מהאחת לשנייה במהלך השבת. שמואל קליין (ספר היישוב א, עמ' 124; ארץ הגליל, עמ' 198-197) סבר שגרסת הבבלי שמוסיפה את השם "לטבעין" היא המדויקת "שהרי אין לתאר כי המעתיקים בדו שם בלתי מצוי זה מלבם" (שם, הערה 4). כעת, טען קליין (בשנות השלושים של המאה שעברה), ברור מדוע ישנן מספר עדויות על כך שרבי מאיר למד ולימד, הן בטבעין והן בערדיסקוס, שכן מדובר על שני יישובים סמוכים אחד לרעהו- בית המדרש העיקרי שלו היה ככל הנראה בערדיסקוס אך הוא גם עשה שבתות בטבעין שבה כבר פעלו חכמים בדור שלפני כן. כעת משהתברר שמדובר בשני אתרים סמוכים, קליין ביקש לזהות את שני המקומות הללו באזור קריית טבעון-אלונים של היום. את טבעין/טבעון שלדעתו שמה המקורי היה "טבעים" הוא (בעקבות גרן) זיהה עם הכפר הערבי טבעון ששימר את השם הקדום ואילו את ערדסקוס הוא הציע לזהות עם חורבת קוסקוס (קצקץ) בשולי קיבוץ אלונים של היום, למרות שמבחינה פונטית זאת לא התאמה מובהקת (ב"צ רוזנפלד הציע לזהות את קוסקוס כמקום מושבו של חכם בשם "רבי יצחק קסקסאה", ברכות נא ע"א). לגישתו של קליין, הזיהויים הללו עולים יפה בשל הקירבה, הן לאושה מחד והן לבית שערים הקדומה מאידך המצביעים על ריכוז החכמים במרחב הזה במהלך מחצית המאה השנייה לערך. יש אפילו שהציעו כי רבי מאיר "נסוג" מאושה אחרי שרבן שמעון בן גמליאל, הנשיא , התמקם שם בשנים שאחרי מרד בר כוכבא וגזירות השמד וישב באחת העיירות הסמוכות- ערדסקוס וטבעין הסמוכה. למעשה, ההצעה הזו היא המקובלת ביותר עד היום באנציקלופדיות השונות. בעבר היו גם הצעות אחרות- למשל ש-"ערדסקוס" היא "ארדקסס" היא ארטאשאט (Artaxata), בירת ממלכת ארמניה (למשל במילון יאסטרוב) אך לפחות במקרים שלנו, זאת השערה בלתי אפשרית. קליין עצמו, ציין השערה שייתכן והשם המוזר והחריג של האתר אכן נגזר משם פרסי קדום ומשמר התיישבות בגבעות אלונים מהתקופה הפרסית. אחרים (למשל ברסלבי) שיערו שאולי יש קשר בין "ערדסקוס" ובין עמק ועין חרוד, אך כאמור, בדרך כלל אומצה השערתו של קליין כי ערדסקוס= ח' קוסקוס ליד טבעון.

5. בשני האתרים התגלו ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה הרומית: בסקר מפת נהלל (רבן תשמ"ג), נאספו באתר של טבעון (מס' 24) מתחת לכפר הערבי בשלוחה שבין אלונים לקריית טבעון, חרסים מהתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית וכן מספר שרידי מערות קבורה הרוסות. חורבת קוסקוס (קצקץ, אתר מס' 37) תועדו מתקנים חצובים, גתות, שרידי בנייה מגזית וגוויל וכן מערות קבורה. בתחום הקיבוץ, נערכו חפירות ארכאולוגיות אחדות והתגלו שרידי מבנים, מרתפים חצובים ודרכים מהתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית. בחפירת הצלה נוספת שנערכה ב-2016 מטעם רשות העתיקות שנוהלה בידי ראובן קפול (חדשות ארכאולוגיות 130, 2018), התגלו שרידי דרך כפרית מרוצפת, שרידי מבנה חקלאי וגת. הדרך הכפרית המרוצפת דומה לדרכים שהתגלו באזור זה ומשקפת ככל הנראה את מערכת הדרכים הכפריות באזור בית שערים וסביבתה.

תל טבעון במפת הסקר הארכאולוגי: http://survey.antiquities.org.il/#/MapSurvey/26/site/3419

ח' קוסקוס/קצקץ (אלונים): http://survey.antiquities.org.il/#/MapSurvey/26/site/3432

חדשות ארכאולוגיות 130 (2018): http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx...

6. אם נחזור למקור הספרותי- כאמור, רק בורסיה של הבבלי יש קשר ישיר בין ערדסקוס ובין טבעין/טבעון. קליין סבר שזאת עדות מהימנה המתאששת גם בשטח- שתי חורבות הסמוכות אחת לרעותה בתוך תחום שבת הכולל את שתיהן. לחילופין, ניתן לתהות שמא הוספת הציון של העירוב "לטבעין" בבבלי היא מאוחרת ואינה חלק מהברייתא המקורית. כאמור, הן בתוספתא והן בירושלמי האדם שפנה אל רבי מאיר הסתפק בהודעה שהוא עירב "בבצלים" או "על ידי בצלים" ותו לא. ההוספה של "לטבעין" המופיעה רק בבבלי מבוססת קרוב לוודאי על האמור במשנה להלן: "מתנה אדם על ערובו ואומר... אם בא חכם מן המזרח ערובי למזרח מן המערב עירובי למערב בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצל רבו ואם היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך". הברייתא בבבלי מרחיבה אפוא את "הרקע" שהיה חסר בברייתא המקורית- האדם המדובר בברייתא, הניח עירוב בערב שבת בכוונה כדי לפגוש את רבי מאיר ("אם בא חכם מן המזרח, עירובי למזרח") והציון "לטבעין" הוא ציון למקום שממנו הגיע החכם או שבו שבת החכם שאליו רצה האדם לבוא. בניגוד להערתו של קליין, הציון "לטבעין" אינו "שם בלתי מצוי" שכן כאמור, ישנן עדויות תנאיות קונקרטיות לעיל על כך שרבי מאיר היה בטבעין ולכן ייתכן שהציון הזה הובא בבבלי כדי "להשלים" את החסר בברייתא המקורית דווקא בגלל הזיקה לרבי מאיר. בקיצור, הזיקה בין טבעין ובין ערדסקוס היא מתועדת רק בורסיה של הבבלי והיא עצמה עשויה להיות מבוססת על הרכבה של שתי מסורות נפרדות על שהותו של רבי מאיר במקומות הללו. אני לא בטוח איזה הסבר הוא משכנע יותר ואם אכן, שאלת זיהוי ערדסקוס/ערדסקיס הקדומה שבה למד ולימד רבי מאיר, אכן נפתרה.

צפונות חורבת בית לויה: כולם היו כאן...

 

פורסם ב-25/8/2020

אחד האתרים הנאים ביותר בדרום שפלת יהודה הוא חורבת בית לויה (או: בית ליי) בין אמציה לתל מרשה. האתר נמצא בלבו של שטח אש ולפיכך הוא פתוח לביקורים רק בסופי שבוע או במועדים אחרים- האתר שנמצא למרגלות דרך הפטרולים הישנה, פופולרי למטיילים בזכות הנופים הנשקפים ממנו, פריחת התורמוסים אך גם בזכות השרידים העתיקים ובמיוחד הכנסייה הביזנטית המרהיבה שנחשפה בחפירות בשנות השמונים. האתר נסקר כבר ב-1899 בידי רא"ס מקאליסטר ומאז שנות השישים נערכו בדיקות וחפירות שגילו בהדרגה את צפונות האתר- מחרותות על מערות קבורה מסוף תקופת הברזל עם השם "ירושלם", מערות ומחילות מסתור מימי המרידות והחפירות של יורם צפריר ויוסף פטריך בשנות השמונים שהתמקדו בכנסייה הביזנטית ובפסיפס המרהיב שהתגלה בצד מתקנים תעשייתיים קדומים ומערות קבורה.

האתר הפך בשנות השבעים והשמונים להיות בעל חשיבות דתית לכנסייה המורמונית על רקע הממצאים מהמערות באתר והצליל הדומה של שם האתר כ-"בית לחי" (Beit Lehi), על שמו ומקומו של הנביא לחי שלפי האמונה המורמונית, עזב את ארץ יהודה עוד לפני חורבן הבית הראשון והגיע בסופו של דבר אל הארץ המובטחת, היא כמובן אמריקה. על רקע ההתעניינות של מאמינים מורמונים בזיקה של האתר והמערות לנביא בשם לחי, קרן מיוחדת בשם Beit Lehi Foundation שמקורה ביוטה, הוקמה ומימנה את חידוש החפירות באתר שהתנהלו בין 2005 ל-2015 מטעם האוניברסיטה העברית בראשות אורן גוטפלד ויעקב קלמן. אחרי תום החפירות המחודשות בבית לויה, המחקר הארכאולוגי מטעם הקרן עבר למחקר רגיונאלי Beit Lehi Regional Project החל מ-2017 באתרים הסובבים את חורבת בית לויה ובמסגרתם נחשף גם המקדש/ארמון מהתקופה ההלניסטית הקדומה בחורבת עמודה ורשת דרכים אזוריות בין האתרים השונים בדרום-מזרח השפלה. סיכום קצר ומעניין של תולדות האתר לאור החפירות המחודשות התפרסם בשנה שעברה בקדמוניות (158, 2019, עמ' 111-99) לפני הפרסום המדעי המלא שאמור להתפרסם בקרוב ועלה לאחרונה למרשתת באתר Academia.

המאמר של גוטפלד וקלמן בקדמוניות 158: https://www.academia.edu/.../%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7...

הדף של האתר של Beit Lehi Foundation על האתר הארכאולוגי: https://beitlehi.org/

הדיווח בתקשורת על התגלית של המבנה המונומנטלי בחורבת עמודה הסמוכה: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5049921,00.html

באתר התגלו ממצאים ועדויות ליישוב לסירוגין במקום החל מסוף תקופת הברזל ועד התקופה הממלוכית בטרם הוא ניטש במאה הי"ד לספירה. אחת התופעות הבולטות באתר הזה היא התחלופה הדתית-אתנית של יושבי האתר לאורך הדורות, בין אם זה היה מלווה בצעד אלים ובין אם לאו, לפעמים מעבר מיידי ולעיתים הייתה תקופת נטישה ממושכת. בכמה מקרים, ניתן להיווכח באופן ישיר להתאמות ולשינויים מכוונים במתקנים של סמלים או מרכיבים דתיים-אתניים קדומים לטובת המרכיב הדתי-אתני החדש תוך השחתת או פגיעה באלמנטים דתיים אתניים קדומים. זאת כמובן לא תופעה נדירה בארץ ישראל בכלל ובשפלת יהודה בפרט, אך המקרה של חורבת בית לויה הוא אחד הדוגמאות המוחשיות המובהקות ביותר.

האתר בשלהי תקופת הברזל היה חלק מהמרחב הכפרי של לכיש בתחום ממלכת יהודה. המאמר לא דן בתולדות האתר בתקופה הזו או בתקופה הפרסית ומתחיל מהתקופה ההלניסטית הקדומה. בחפירות החדשות, התגלו שרידי מגדל עוז מסיבי ובו ארבעה חדרים בגדלים זהים. המגדל תוארך לתקופה ההלניסטית הקדומה (מאות ג'-ב לפני הספירה) והחופרים מציעים שהוא היה מגדל תצפית בודד שכמותו היו גם בגבעות הסמוכות. לידו התגלו שרידי מחסן ובו שברי קנקנים מהתקופה ההלניסטית הקדומה מהמחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה. בשטח האתר התגלו מספר גדול של מתקני קולומבריה, אורוות, בתי בד, רובם הגדול מתחת לפני הקרקע. מבלי להיכנס לפרטים, לתקופה ההלניסטית הקדומה תוארך גם מכלול תת-קרקעי גדול ובו קולומבריום, בית בד וחלל חצוב גדול. קלומבריום גדול נוסף נחשף בשטח אחר ובסמוך אליו, שרידי אורווה תת-קרקעית. מכלול בית בד תת-קרקעי גדול שמור היטב נחשף בשטח חפירה אחר ובסמוך לו מחסן אגירה ובור חצוב. באותו בית בד נחשפה גומחה פולחנית שנהרסה במכוון כנראה בזמן הכיבוש החשמונאי.

הטענה המעניינת של החופרים קשורה לתאריך ההרס או פגיעה של האתר מהתקופה ההלניסטית הקדומה, כאשר האתר היה חלק מאידומיאה ובו ישבו קרוב לוודאי האדומים כמו במרשה ובאדורה. בניגוד למסקנה מחפירות ארכאולוגיות אחרות של התפשטות השלטון החשמונאי באדומיאה כמו מרשה, כאן הם סבורים שהאתר נפגע או ניטש הרבה לפני ימי יוחנן הורקנוס (112-111 לפני הספירה) אלא כבר בשנות השישים של המאה השנייה לפני הספירה, אולי כחלק מהמסע הצבאי של יהודה המקבי המתואר בפרק החמישי של ספר מקבים א' או כחלק משינויים או התפתחויות פוליטיות אחרות אך לא לכיבוש החשמונאי של ימי יוחנן הורקנוס. כיצד הטענה הזו מתיישבת עם הממצא הארכאולוגי במרשה ובאתרים אחרים באזור דרום השפלה ואידומיאה? זאת סוגיה מעניינת שלאחרונה גוטפלד עסק בה לאור התגליות בחורבת בית לויה.

לדעתם, היישוב במקום התחדש רק במחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה (ימי הורדוס) כאשר התיישבו באתר יהודים. גם הם כמו קודמיהם, עשו שימוש נרחב במכלולים תת-קרקעיים לאור המסלע המתאים של אבן הגיר הרך וקרום הנארי. הנוכחות היהודית באתר באה לידי ביטוי בהתקנת מקוואות טהרה באתר שטח בית הבד (שנעשו בו התאמות כולל הרס הגומחה הפולחנית) וליד מגדל העוז ההלניסטי. שלוש חרותות של מנורה התגלו על מזוזת הכניסה המערבית של בית הבד ועל מרכז המשקוף שעל הכניסה. מחילות מסתור שתועדו בעבר באתר בידי יגאל טפר ויובל שחר, נבדקו במסגרת החפירה והחופרים הגיעו למסקנה על סמך הממצא הקרמי והנומיסמטי שהאתר ניטש או נחרב כבר במהלך המרד הגדול ושאת מערכות המסתור יש לתארך למרד הגדול ולא למרד בר כוכבא כפי שמקובל היה לטעון בדרך כלל. הגילוי של מחילת מסתור בסמוך למגדל העוז הביא אותם לשער שאולי כאן התרחשה האפיזודה המתוארת בספר השלישי של מלחמת היהודים ברומאים (ג, 28-22), כאשר אחרי נסיון הפשיטה הכושל על אשקלון, יחידת המורדים בראשות ניגר נמלטה לאזור אידומיאה והם הגיעו למגדל מבוצר בכפר בשם "בל/בית צדק", שאותו הרומאים העלו באש אך אותו מפקד בשם ניגר, הצליח להימלט לנקבה/מחילה מתחת למגדל ולהינצל מהאש אחרי שגם היהודים חשבו שהוא נספה. החופרים סבורים שחורבת בית לויה היא בית צדק המתוארת כאן ושייתכן שהאירוע המדובר התרחש במגדל ובמחילה שמתחתיו. כאמור, לדעתם, וגם זה בניגוד לדעות אחרות (כולל שלהם בפרסום משנת 2010), האתר הפסיק להתקיים כיישוב יהודי בתום המרד הגדול ולא התקיים בין שתי המרידות וגם לא נפגע כתוצאה ממרד בר כוכבא.

מהחפירות עולה כי האתר לא נושב בתקופה הרומית המאוחרת ועברו יותר משלוש מאות שנה עד שהאתר יושב מחדש בתקופה הביזנטית, בסוף המאה הרביעית ו/או מעט אחרי כן. באותה תקופה, נבנתה קפלה קטנה ובהמשך, במאה החמישית או השישית כנסיית בזיליקה מרהיבה. את עיקר הכנסייה חפרו כבר צפריר ופטריך בשנות השמונים ואילו בחפירות החדשות, נחפר אזור האטריום ובו התגלו מכלול חדרים, מתקני מים וכתובות נוספות שאולי רמזו לכך שבמקום התקיים מנזר כפרי. להצעתם, אם אכן זו בית צדק היהודית מהמאה הראשונה, אז למרות שהיישוב היה נטוש במשך מאות שנים, אפשר ושם זה עדיין השתמר עד שלהי התקופה הרומית ובו נולד אב הכנסייה המפורסם אפיפאניוס שלפי הביוגרפיה שלו נולד ב-"ביסאדוקו" (בית צדק?) באזור אלוותרופוליס (בית גוברין), אם כי זה לא כל כך מתאים מבחינה כרונולוגית לטענה שהאתר יושב מחדש רק בסוף המאה הרביעית. בנקודה אחרת ביישוב, נחשפה קפלה תת-קרקעית מהתקופה הביזנטית (מאות ה-ח' לספירה) כולל כתובת גדולה ביוונית "ישו כאן" וחרותה של סירה ובתוכה אדם מחזיק בתורן. הכנסייה הגדולה יצאה משימוש במאה הח' או בראשית המאה הט' לספירה ועל גביה התגלו למעלה מחמישים (!) קברים המתוארכים לתקופה העבאסית וייתכן שהשימוש ברצפת הכנסייה כבסיס להתקנת הקברים הייתה מכוונת. מהתקופה העבאסית, התגלה גם מסגד קטן ששימש גם בתקופה הממלוכית, ממנו התגלו שרידים רבים על פני השטח בלב היישוב הקדום כולל סמטאות, רחובות וחצרות.

וכך, אתר יהודאי הפך לאתר אדומי שהפך לאתר יהודי שהפך לאתר נוצרי שהפך לאתר מוסלמי שהפך אחרי כמה מאות שנים (כרגיל...) להיות חלק משטח אימון של צבא ישראלי ואתר "מקודש" לכנסייה המורמונית שאף מימנה את החפירות של האוניברסיטה *העברית* ומי יודע מה צופן לו העתיד בעוד כמה מאות שנים...

"ואין יורדין לפילומא"- המשנה שמציגה רשימת סדר אימון של מתאבקים או מכלול עיסויי גוף בבית המרחץ

 

פורסם ב-2/8/2020

אחד הספרים המפורסמים ביותר של שאול ליברמן (1983-1898), מגדולי חוקרי ספרות התלמוד, יצא בעברית בשם "יוונית ויוונות בארץ ישראל, (ירושלים תשכ"ג, הוא מבוסס על שני ספרים באנגלית שיצאו לפני כן ב-1942 וב-1950) ובו היו שורת מחקרים שלו על הקשר בין התרבות היוונית-רומית ובין הספרות התלמודית בארץ ישראל. הטענה המרכזית שלו הייתה שבספרות התלמודית יש אוצר בלום של ידיעות, הלכות ומעשים שמשקפים היכרות רחבה הרבה יותר מהמוכר עם העולם התרבותי, חברתי וריאלי של הסביבה היוונית-רומית. אולם, לדעת ליברמן, ההשפעה התרבותית על החברה היהודית הייתה עמוקה ורחבה אף יותר מאשר זו המתועדת בספרות התלמודית ודעת חכמים לא הייתה נוחה מכך. הוא סבר כי בתחומים שלחכמים נראה כי מדובר משום "פיקוח נפש היהדות", הם נאבקו ללא פשרות כדי לבער אותם אולם מצד שני הם "יגעו להכשיר אותם מנהגים זרים שאפשר היה לקבלם בלי לסכן יסודי חייה של היהדות. עיקר פעולתם בתחום זה היה לשם ייהוד היסודות הזרים" (שם, עמ' 69). מול אותם "מנהגים זרים" שהעם כבר התרגל אליהם, החכמים ביקשו "להלבישו צורה יהודית". לפיכך, בפרקים שלמים בספר הוא בחן וניתח עדויות "באותם דרכים, מנהגים ואמונות-הבל שהחכמים עמעמו עליהם או שייהדום והכשירום לבוא בקהל" (שם, עמ' 70). כלומר, לגישתו של ליברמן, החכמים עצמם זיהו את מנהגי התרבות הזרים, הסתייגו לחלוטין מהם באופן אישי אך בשל העובדה שהם היו פופולריים מאד בציבור הרחב (עם הארץ) הם נקטו טקטיקה שבה במקום לפסול אותם קטגורית, הם "עמעמו" (כלומר, העלימו את היסוד הפגאני או הזר) והעניקו להם "לבוש חדש" שיהלום, לפחות בעיני ההמון, את אורח החיים היהודי. מהבחינה הזו, גישתו של ליברמן בנוגע למידת האימוץ של התרבות היוונית-רומית על החכמים עצמם הייתה די שמרנית למרות העדויות הרבות לנוכחות התרבות היוונית-רומית בספרות חז"ל. אני מציין את זה כבר כאן כי במחקר, קיימים היום קשת דעות רחבה ומגוונת לגבי גישתם של החכמים גופם כלפי אותם אלמנטים ומנהגים בהשפעה יוונית-רומית, עד כמה הם הושפעו מהם במישרין ובעקיפין והאופן שהם התמודדו איתם והגישה ה-"חדשנית" של ליברמן בזמנו (מחצית המאה העשרים) נתפסת היום, לפחות לפי חלק מהחוקרים, כגישה קצת "מיושנת".

כך או כך, נחזור לאותו פרק בספר. הדוגמא הראשונה שהוא הביא לאותו "עמעום" מכוון כלפי פרקטיקה פופולרית שמקורה בהשפעה הלניסטית-רומית הוא מצא במשנה שנלמדה בסוף השבוע בדף היומי (פרק כב ו). במשנה הקודמת, המשנה דנה בהובלת מגבת (אלונטית) מבית המרחץ וחשש סחיטה של המים בשבת אחרי הרחצה. בהמשך לכך, נאמר במשנה (לפי כ"י קויפמן):

סָכִים וּמְמַשְׁמְשִׁין,

אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין

וְלֹא מִתְגָּרְדִין.

אֵין יוֹרְדִין לְפִילוֹמָא (בנוסח הדפוס: לקורדימה),

וְאֵין עוֹשִׂין אַפּיקְטָאפִּיזוֹן (בנוסח הדפוס: אפיקטויזן)בַּשַּׁבָּת...

המשנה עוסקת באופן כללי בפרקטיקות של טיפוח הגוף, כנראה בתוך בית המרחץ אולם מעבר להזעה או לרחצה גופה. היא מזכירה "סיכה" (בשמן), משמוש (סוג של עיסוי) שמותרים, אך שאר הדברים אסורים בשבת- התעמלות וגירוד (כלומר, גירוד השמן מהגוף). שתי ההנחיות הבאות הן הרבה פחות ברורות ויש גם חילופי נוסח כפי שניתן לראות (פילומא/קורדימה). ליברמן, מתוך היכרותו המעמיקה והרחבה עם הספרות היוונית-רומית, זיהה מכנה משותף מפתיע לכל הפעולות כאן: לדעתו, לא מדובר סתם בתיאור של הנחיות מותרות ואסורות של טיפוח הגוף ובריאותו בשבת אלא זהו תיאור מסודר ומפורט של....אימון מתגוששים/מתאבקים לפני שעלו לזירה.

קצת רקע- אחת מתחרויות האתלטיקה הפופולריות ביותר, כבר מהתקופה היוונית היו מופעי ההתגוששות לסוגיהם שנערכו במשטח חולי שכונה Skamma- היאבקות, התאגרפות ופנקראטיון (pankration) שהיה שילוב שלהם. ההיאבקות היה הותיק והפחות "ברוטאלי" (יחסית) מאשר מופעי ההתגוששות האחרים ונחשב לספורט שדרש ידע טכני ואימונים יסודיים כבר מגיל צעיר בגימנסיון. המתאבקים היו סכים את גופם בשמן לפני התחרות ואחרי התחרות, היו מורידים ומגרדים את שאריות השמן, החול והאבק. האימונים לקראת התחרות היו נערכים ב- Palaestra שבגימנסיון או בחצר הפלאסטרה הפתוחה שבמתחם בית המרחץ העירוני, וכללו גם את הסיכה בשמן, סוג של "מסאז'" לגוף ולמעיים ולעתים גם "הקאות מלאכותיות" של המתאבק-מתגושש המקצועי.

ליברמן (שם, עמ' 73-70) זיהה את הפעולות המנויות במשנה עם האימונים וההכנות של אותם מתגוששים: סיכה בשמן ("סכין"), עיסוי הבטן והמעיים ("ממשמשין"), תרגילים גופניים ("מתעמלין") ולבסוף גירוד בעזרת מגרדת (הסטריגיל) של שאריות השמן והחול. הירידה ל-"פילומא" לפי כתבי היד של המשנה הארץ ישראליים בדרך כלל התפרשה כ-"בוץ" אך ליברמן הסביר שהכוונה היא למקום מיוחד שבו המתאבקים התאמנו במשטח שקשור או דומה לבוץ. לדעתו, גם הגרסה "קורדימה" (הרווחת במסורות בבל) או יותר מדויק "קירומא" היא כינוי לזירת ההתגוששות והוא מוצא לכך ראיות גם בדרשה סורית ארץ ישראלית עתיקה. ה-"אפיטויזין/אפיקטאפיזון" שהתפרש כהקאה הוא זיהה גם כחלק מההכנות של המתגוששים במסגרת טיפוח הגוף- זלילה מחד של אוכל עם קלוריות בצד הקאה מכוונת לפני התחרות כדי לשמור על משקל הגוף. המשנה מתירה אימונים מסוימים ואוסרת אימונים אחרים בשבת ומכאן הוא למד כי "שהיהודים היו רגילים להתעסק, בדומה לשכניהם הגויים, בכל מיני אימוני הגוף, ולא מיחו בידם חכמים" (שם עמ' 73). מעניין לציין כי במדרשים מאוחרים, ההגבלות הללו כבר לא סומנו דווקא לשבת:

"הנכנס למרחץ אינו מתעמל ואינו מתגרד ואינו משתבר על השיש. ומעשה ברבן גמליאל שהיה חלוש, חלפו לו שמן על השיש ולא קבל. רבן שמעון בן גמליאל אומר המשתבר על השיש חבירו של חמור..."(מסכת דרך ארץ, פרק ב', ב) או: "הנכנס לבית המרחץ אין מתעמל, ואין מתגרד על השיש, ואין משתבר על השיש...." (כלה רבתי, ט יד).

אם כן, אפשר שהחכמים הסתייגו מאותם "אימונים גופניים" בבית המרחץ כחלק מהלכות דרך ארץ אולם הם "הוצגו" לציבור הרחב כהגבלות הלכתיות הקשורות לאיסורי שבת וזאת הייתה דרך "לעמעם" או "להלביש" את הפרקטיקות הללו בתוך מסגרת הלכתית "יהודית". כאמור לגישתו של ליברמן, כל מופעי ההתגוששות היו פסולים בעיני חכמים והם לא ראו שום דבר מועיל בבזבוז זמן על אימוני גוף אינטנסיביים בבית המרחץ. הוא גם הראה במחקר אחר שיש רמז להתנגדות בספרות חכמים למנהגי ספורט הקשורים למים ("הקופץ למקוה הרי זה מגונה", תוספתא מקוואות ה, יד). אולם, מאחר שהעם נמשך אחרי אותם מופעים ואימונים, החכמים לא אסרו אותם לגמרי אלא הכילו אותם בתוך מסגרת הלכתית הקשורה להלכות שבת.

בפירוש ספראי (משנת ארץ ישראל, שבת, ב, 530-526) הועדף להסביר את הפרקטיקות השונות המצוינות במשנה כחלק מטיפולים גופניים הקשורים או נלווים לבילוי הממושך בבית המרחץ, אולי בקשר למרחצאות חמים דווקא. מתוך המקורות עולה שחלק מהבילוי בבית המרחץ כלל כמה שלבים של עיסוי בשמן בנוסף לרחצה ולהזעה בחדרים החמים ובאמבטיות הרחצה. על סוג של מיטת-טיפולים ("טבלה של שיש") שהייתה בבית המרחץ נאמר בתוספתא (שבת טז יד): "לא יתן אדן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה לפי שאין סכין ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע ביום טוב ואין צריך לומר בשבת" או: "סך אדם את עצמו שמן ומתעגל על גבי קטבליא (טבלה עם חומרי שמן ועיסוי) חדשה" (תוספתא שבת ג טז) ועל גירוד השמן, כנראה בסטריגיל שמוכר גם בממצא הארכאולוגי אחרי הטיפול נאמר בהמשך שם (יט): "אין מגרדין במגרדת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת רבן שמעון בן גמליאל מתיר וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' אם היו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרדן כדי שלא יטנפו את כליו". או (שם, כב): "ר' יהודה אומ' אף בחול אין עושין אפקטויזין לרשות הרבים מפני הכבוד לא ישטוח אדן את כליו ברשות הרבים לנגבן אפי' מן הזיעה אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפי' כל היום כולו". לדעת ספראי, המשנה עוסקת לאו דווקא במתאבק/מתגושש המקצועי אלא במגוון בילויים וטיפולים שנערכו בבית המרחץ ובחצר הסמוכה לו (בנוסף לרחיצה והזעה) כולל עיסויים שונים (עיסוי בוץ?) ותרגילים גופניים שהיו חלק מההווי של בתי המרחץ הגדולים, למשל אלו בערי הפולייס.

אני אישית לא בטוח שאת כל הפעולות הנמנות במשנה צריך לראות כחלק מפעילות מסוימת (אימוני מתגוששים לפי ליברמן או סדרת טיפולים/בילויים במכלול בית המרחץ לפי ספראי) ומקריאת פשט המשנה עולה שמדובר בהנחיות שונות הקשורות לטיפולים רפואיים או פעולות פיזיות הקשורות גם למגע עם חומר לח ודורש ניגוב או הסרה ("גירוד") אבל אין זה אומר שמדובר במכלול פעולות הקשורות במישרין אחת לשנייה. בכל מקרה, בין אם מדובר על דרך מתוחכמת להתמודד עם ההשפעה היוונית-רומית הרחבה על מנהגי העם (כפי שליברמן סבור) ובין אם מדובר על דיון הלכתי לגופם של מעשים ופרקטיקות קוסמטיות ורפואיות רווחות מבלי לתמוך או להתנגד להם או שאפילו, ניתן ללמוד כי אלמלא הבעיות ההלכתיות הספציפיות בשבת, לא הייתה שום בעיה עקרונית איתם כפי שניתן להיווכח מעדויות רבות על הליכתם של חכמים לבתי מרחץ ואף למרחצאות החמים המפורסמים של ארץ ישראל. בכל מקרה, המשנה הזו, פותחת צוהר קצר (גם אם לא כל פרטיו ברורים) לריאליה הקדומה ולטרמינולוגיה הנלווית של מגוון האפשרויות של ריפוי ו/או טיפוח הגוף והטיפול בו במתקנים השונים במכלול בית המרחץ או בסמוך לו.

ה-"ארמון" בחורבת אל-דוואימה (אמציה/כרמי קטיף): בתי אחוזה מפוארים בדרום שפלת יהודה וגורלם בימי המרידות ברומאים

 

פורסם ב-14/7/2020

בקובץ המחקרים לכבודו של נחום שגיב שיצא לאחרונה, התפרסם גם דיווח מפורט של חפירות ההצלה שנערכו בשולי היישוב אמציה (כרמי קטיף) בדרום שפלת יהודה על חורבות הכפר אל-דוויאמה (שנסיבות כיבושו והאירועים שנלוו לכך במבצע יואב באוקטובר 1948, יש דיון טעון עד היום). שרידי החורבה נסקרו כבר במהלך המאה ה-19 עוד בזמן הכפר וכן אחרי כן במהלך סקר שפלת יהודה (סקר אמציה, אתר מס' 318). החפירות המדוברות שנערכו ברפת הישנה של אמציה לרגל בניית היישוב כרמי קטיף נערכו במספר עונות חפירה בתחילת העשור האחרון וסקירה נרחבת התפרסמה לפני שנים אחדות בקדמוניות 153 כולל מערת בית בד גדולה מהתקופה ההלניסטית. המאמר הנוכחי, פרי עטם של ולידיק ליפשיץ ודניאל וורגה (רשות העתיקות), מתמקד בבית האחוזה המפואר ששרידיו התגלו בראש הגבעה ובמאגר מים חריג בגודלו הסמוך אליו שממנו יש כניסה למספר מערכות מסתור שהיו מתחת למבנה שמעל פני הקרקע.

https://www.academia.edu/.../%D7%97%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7...

דיווח ראשוני בחדשות ארכאולוגיות 126 (2014): http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=8487...

תולדות האתר והשרידים לפי סקר אמציה (מפה 109, אתר מס' 318): http://survey.antiquities.org.il/#/MapSurvey/18/site/4063

על ההיסטוריה המודרנית של הכפר והבנייה החדשה: https://www.haaretz.co.il/maga.../tozeret/.premium-1.2051365

מתחם בית האחוזה (מסוג הוילה רוסטיקה לפי החופרים) בפסגת הגבעה נבנה סביב חצר מלבנית שבמרכזה בריכה מוקפת פסיפס צבעוני ולידה בית מרחץ. החלק הצפוני והמזרחי נהרסו כמעט כליל אולם נראה כי הכניסה למבנה הייתה מכיוון צפון למרגלות נחל לכיש והדרך שהוליכה לכיוון אזור בית גוברין. האגף המערבי היה אגף המגורים שממנו שרדו שני חדרים ושרידי כניסה לחדר מלבני (טרקלין?) שייתכן ורצפתו הורכבה משטיח פסיפס (שרידי אבני פסיפס שחור ולבן שהתגלו בשוליו). במרכז הוילה הייתה חצר פתוחה ובמרכזה בריכה מלבנית מוקפת פסיפס בצבעי שחור ואדום עם עיטור תשליב. בפינת הבריכה התגלו מדרגות שהוליכו אל הבריכה כשבחלקה הדרומי התגלה בור שהוליך לחדר תת-קרקעי ובו מדרגות המוליכות לאמבטיה חצובה (מקווה?). באגף המזרחי של המבנה, התגלה בית מרחץ שכלל את המרכיבים השונים של בית מרחץ רומי כולל היפוקאוסט שמור ושרידי תנורים שחיממו את המערכת התת-קרקעית. בצמוד לחדר הכניסה/מלתחה (אפודיטריום) של בית המרחץ, נחשף מקווה טהרה קטן. כלי החרס שהתגלו בוילה תוארכו מראשית המאה הראשונה לספירה ועד השליש השני של המאה השנייה לספירה, קרי: מרד בר כוכבא. באתר גם התגלו מספר שברי כלי אבן המעידים על כך שככל הנראה, תושבי בית האחוזה היו יהודיים.

בסמוך לשרידי בית האחוזה, התגלה מאגר מים חצוב ומטויח אורכי בגובה של 7-6 מטר שנמשך לאורך של כחמישים (!) מטר. לידו התגלה מאגר מים קטן ובמרכזו נחשף חלל, מעין אמבטיה. החופרים זיהו מספר שלבים- בשלב הראשון נחצבה תעלת מים שהוליכה מים מבורות באזור הוילה לחלקו הפנימי של המאגר. בשלב השני, התעלה החצובה במערה הוסבה למערכת מסתור טיפוסית למערכות מסתור מזמן מרד בר כוכבא והמאגר כנראה חדל לתפקד כמאגר מים, שינוי מוכר היטב גם במקומות אחרים בשפלת יהודה. על רצפת מערכת המסתור ובמילויים, התגלו ממצאים מן המאה השנייה לפני הספירה ועד ימי מרד בר כוכבא. מערכת המחילות והמאגר קשורים למבנה הוילה ולפתחים שונים במרחב המבנה אולם מדובר בשינויים שנערכו ערב המרד ולא ברור אם יש קשר בין תושבי הוילה המקוריים ובין בניית מערכת המחילות בזמן המרד.

המאמר על "ארמון חלקיה" בח' אל-מורק (קדמוניות 60, תשמ"ג, עמ/ 121-117): https://www.jstor.org/stable/23674994

מערכת המסתור הגדולה החדשה באל מורק (מחקרי ארץ יהודה, תשע"ז, עמ' 69-57): https://www.academia.edu/.../_Raviv_D._and_Langford_B...

הכינוי בכותרת הפוסט "ארמון" הוא על רקע אתר דומה מאד שהתגלה לפני שנים רבות הנמצא בסמוך לאתר זה (כחמישה קילומטר מזרחית לאמציה): "ארמון חלקיה" בחורבת אל-מורק, מדרום לאידנא וממערב לעיירה דורא (אדוריים הקדומה). האתר נחפר בסוף שנות השישים ובמהלך שנות השבעים בידי עמנואל דמתי שגם נתן לו את הכינוי "ארמון חלקיה" (על שם חרותת יוונית שהתגלתה במקום ובה נזכר השם חלקיה בן שמעון). זהו מכלול מלבני הבנוי סביב חצר פריסטילית ובמרכזה פביליון דמוי טריקליניום פתוח. באגף הדרומי והמזרחי התגלו שורות חדרים- חדרי מחסנים וחדרי מגורים כשבאזור האגף המזרחי התגלה אולם שכנראה היה טרקלין שקירותיו היו מעוטרים בסטוקו צבעוני. בחלקו הצפוני של המכלול התגלה בית מרחץ הכולל חדרים שונים וכנראה גם מקווה קטן. שרידים שונים מצביעים על עושר שהתגלו בחפירה, כגון אבני גזית, עיטורי סטוקו, פסיפסים, שעון שמש, חוליות ופריטים אמנותיים שונים. את המכלול מקיפה חומת אבן מסיבית (רוחב של 1.5 מטר) כשהאגף המערבי כלל מגדל גדול בעל קירות משופעים ובצמוד אליו, נחשף מכלול כניסה מפואר שכלל שער כניסה וחדר מבוא (אטריום). לדעתו של דמתי, ה-"ארמון" נבנה בימי הורדוס בסוף המאה הראשונה לפני הספירה והמשיך לתפקד עד תחילת המרד הגדול. לקראת המרד, נעשו מספר שינויים במערכת החדרים וכן התקנת תעלת ניקוז. שכבת שריפה שהתגלתה על רצפת הוילה ביחד עם מטבעות מהשנה השנייה/שלישית של המרד מלמדים כי האתר נפגע קשות במהלך המרד הגדול במסגרת הפשיטה של הצבא הרומי על אידומיאה בשנת 68 לספירה.

בסוף שנות השבעים, התגלתה מערכת מסתור טיפוסית מתחת לאגף הצפוני של המבנה (המחילה ה-"צפונית"). לאחרונה (2016) בסיור שנערך באתר, גילו דביר רביב ובועז לנגפורד, שרידי מערכת מסתור נוספת, ארוכה ומסועפת למדיי, הפעם מתחת לאגף הדרומי של המבנה, שכללה פתחי גיחה שונים המעידים על התכנון היסודי. מן הממצא הקרמי הדל (האתר נשדד היטב) וסימני השריפה בסמוך לפתח הכניסה, המסקנה של רביב ולנגפורד היא כי סביר יותר להסיק שהשלב השני בחיי המבנה היה לא במרד הראשון אלא למרד השני, מרד בר כוכבא או לפחות שחורבנו הסופי היה במהלך המרד הזה. הם שיערו שהאתר המבוצר ומיקומו לאורך הדרך שעולה להר חברון, הפכו אותו ליעד מועדף, אולי גם סוג של מפקדה אזורית, ובהתאם לכך יש להבין את מערכות המסתור המורכבות ואת פעולות התיקון השונות המיוחסות לשלב השני של ה-"ארמון".

על מערכות המסתור והמתחם המבוצר בח' קצרה (מתוך: במעבה ההר 5, תשע"ו, 2015, עמ' 163-151): https://www.academia.edu/.../Kloner_A._Zissu_B._and...

שני האתרים הסמוכים בדרום שפלת יהודה, חורבת אל מורק ("ארמון חלקיה") ובית האחוזה בח' אל-דוואימה (כרמי קטיף) מציגים דגם דומה של מבנה/מכלול מגורים מפואר המשקף רמת חיים גבוהה המושפע ממיטב החידושים והפינוקים של האדריכלות הרומית של בתי אחוזה המזכירים וילות רומיות. יחד עם זאת, בשני המקומות יש עדויות גם לזהות הדתית-אתנית (יהודית) עם מקוואות וכלי אבן אם כי ייתכן ולפחות חלקם שייך לשלב המאוחר יותר. החופרים הצביעו על עוד כמה אתרים דומים ,למשל בית אחוזה בפסגת תל גודד הבנוי בתכנית דומה. סמוך מאד לאתר של ח' אל דוואימה, בגדה הצפונית של נחל לכיש, נמצאת חורבת קצרה ובה קיימים שרידי מתחם מלבני מבוצר עם קיר חלקלקה למרגלות מגדל מבוצר ומתחת למתחם המבוצר, תועדה מערכת מסתור מסועפת המתוארכת לימי מרד בר כוכבא. בהר חברון ובדרום השפלה, התגלו מספר לא מבוטל של מבני שדה משלהי ימי בית שני שנידונו בהרחבה במחקר- מכלולים מלבניים מוקפים חומה שבאגף אחד מהם מגדל מבוצר עם קיר חיצוני משופע. החוקרים כינו אותם במגוון כינויים "בתי חווה מבוצרים", "בתי אחוזה מבוצרים" או "אתרי מגדל מבוצרים". חלק מהחוקרים שיערו שמדובר על קו מצודות בטחוני קדום שהגן על יהודה אך אחרים הגיעו למסקנה שמדובר על מבנים "אזרחיים" שמערכת ההגנה המבוצרת שלהם הייתה מקומית ולא אזורית או לאומית- חלקם היו מבנים פשוטים יחסית אך אחרים היו הרבה יותר מפוארים דוגמת האתר של "ארמון חלקיה". גם האתר באמציה הוא מפואר ומשקף את תנאי החיים הנוחים של שכבת האליטה אם כי לא דווח על אלמנט ביצורי בולט, אלא שיש לזכור כי החפירות היו חלקיות וחלק מהאתר נפגע קשות בתקופה העותמאנית.

האזור שבו התגלו שני בתי האחוזה המפוארים מצוי בלב אידומיאה- המרחב שעד ימי החשמונאים היה תחום היישוב של האדומים. אחרי השתלטות החשמונאית ותהליך "גיור" (המרכאות הן בכוונה, על טיבו של אותו גיור יש דעות רבות) של האדומים, האזור הפך להיות חלק מיהודה אך הכינוי "אידומיאה" או "אדום" המשיך ללוות אותו לפחות עד סוף ימי בית שני (בהמשך, הכינוי הומר ל-"דרום"/"דרומא"). מבני האחוזות המפוארים הללו היו שייכים כנראה לאריסטוקרטיה העשירה של אצילי אידומיאה מהתקופה ההרודיאנית שעליה גם נמסר בכתבי יוסף בן מתתיהו. יש להניח שמדובר במקורבים לבית הורדוס ולא מן הנמנע כי מדובר באדומים לשעבר או צאצאים של אותם אנשים, גם שנים רבות אחרי שהאזור הסתפח ליהודה. חלק מהאתרים בדרום השפלה ובנגב, התחילו בתור מגדלים או מכלולים מבוצרים והתפתחו ליישוב כפרי (למשל, חורבת צלית ליד מיתר, ערוער בנגב) ואילו אתרים אחרים המשיכו להיות בתי חווה או אחוזה גם בהמשך ימי הבית. לדעתו של יובל ברוך, בניגוד לאזורים אחרים ביהודה (למשל בסביבות ירושלים) שבהם הדגם הדומיננטי בסוף ימי הבית היה של הכפר, באזור דרום הר חברון ודרום השפלה, החוות והאחוזות לסוגיהן, היו מרכיב בולט בנוף הכפרי של היישוב מימי הורדוס ואילך, אולי אפילו עד ימי מרד בר כוכבא. לפי המקורות הספרותיים, כנראה שבדרום-מזרח השפלה, אדוריים (דורא) הייתה המרכז הכפרי שסביבה נבנו חוות ואחוזות מבוצרות דוגמת אלו שבאל-מורק או אמציה.

מערכות המסתור המסועפות, הן באל-מורק והן באמציה, כנראה מזמן מרד בר כוכבא, מחדדות את האופן שבו אותן בתי אחוזה מפוארים, שהשתייכו לאצולה אריסטוקרטית של אידומיאה ואולי גם של המקורבים להורדוס, הפכו דווקא הם, למוקדי התבצרות של המורדים בשלטון הרומי. כאמור, לגבי אתר "ארמון חלקיה" באל-מורק, החופר (דמתי) סבר שהאתר נפגע ונהרס במהלך המרד הראשון אך הגילויים ממערכת המסתור הגדולה "הדרומית" באתר מעלים את האפשרות שהמבנה נהרס רק בימי מרד בר כוכבא, תמונה העולה גם מהאתר באמציה אם כי שם לא התגלו סימני חורבן והרס אלימים. אם אכן, האתרים הללו המשיכו לתפקד כבתי אחוזה מפוארים גם אחרי שנת 70 לספירה, גם השאלה סביב חציבת מערכות המסתור המסועפות מתחתם נותרה פתוחה- האם זה מעיד על שיתוף פעולה בין האליטה הכלכלית ובין המורדים או שמא מדובר על שני שלבים שונים לחלוטין: השלב הפרו-רומי של בתי האחוזה והשלב האנטי-רומי של אותם בתי אחוזה (דוגמת ההרודיון ועוד).