אחד הספרים המפורסמים ביותר של שאול ליברמן (1983-1898), מגדולי חוקרי ספרות התלמוד, יצא בעברית בשם "יוונית ויוונות בארץ ישראל, (ירושלים תשכ"ג, הוא מבוסס על שני ספרים באנגלית שיצאו לפני כן ב-1942 וב-1950) ובו היו שורת מחקרים שלו על הקשר בין התרבות היוונית-רומית ובין הספרות התלמודית בארץ ישראל. הטענה המרכזית שלו הייתה שבספרות התלמודית יש אוצר בלום של ידיעות, הלכות ומעשים שמשקפים היכרות רחבה הרבה יותר מהמוכר עם העולם התרבותי, חברתי וריאלי של הסביבה היוונית-רומית. אולם, לדעת ליברמן, ההשפעה התרבותית על החברה היהודית הייתה עמוקה ורחבה אף יותר מאשר זו המתועדת בספרות התלמודית ודעת חכמים לא הייתה נוחה מכך. הוא סבר כי בתחומים שלחכמים נראה כי מדובר משום "פיקוח נפש היהדות", הם נאבקו ללא פשרות כדי לבער אותם אולם מצד שני הם "יגעו להכשיר אותם מנהגים זרים שאפשר היה לקבלם בלי לסכן יסודי חייה של היהדות. עיקר פעולתם בתחום זה היה לשם ייהוד היסודות הזרים" (שם, עמ' 69). מול אותם "מנהגים זרים" שהעם כבר התרגל אליהם, החכמים ביקשו "להלבישו צורה יהודית". לפיכך, בפרקים שלמים בספר הוא בחן וניתח עדויות "באותם דרכים, מנהגים ואמונות-הבל שהחכמים עמעמו עליהם או שייהדום והכשירום לבוא בקהל" (שם, עמ' 70). כלומר, לגישתו של ליברמן, החכמים עצמם זיהו את מנהגי התרבות הזרים, הסתייגו לחלוטין מהם באופן אישי אך בשל העובדה שהם היו פופולריים מאד בציבור הרחב (עם הארץ) הם נקטו טקטיקה שבה במקום לפסול אותם קטגורית, הם "עמעמו" (כלומר, העלימו את היסוד הפגאני או הזר) והעניקו להם "לבוש חדש" שיהלום, לפחות בעיני ההמון, את אורח החיים היהודי. מהבחינה הזו, גישתו של ליברמן בנוגע למידת האימוץ של התרבות היוונית-רומית על החכמים עצמם הייתה די שמרנית למרות העדויות הרבות לנוכחות התרבות היוונית-רומית בספרות חז"ל. אני מציין את זה כבר כאן כי במחקר, קיימים היום קשת דעות רחבה ומגוונת לגבי גישתם של החכמים גופם כלפי אותם אלמנטים ומנהגים בהשפעה יוונית-רומית, עד כמה הם הושפעו מהם במישרין ובעקיפין והאופן שהם התמודדו איתם והגישה ה-"חדשנית" של ליברמן בזמנו (מחצית המאה העשרים) נתפסת היום, לפחות לפי חלק מהחוקרים, כגישה קצת "מיושנת".
כך או כך, נחזור לאותו פרק בספר. הדוגמא הראשונה שהוא הביא לאותו "עמעום" מכוון כלפי פרקטיקה פופולרית שמקורה בהשפעה הלניסטית-רומית הוא מצא במשנה שנלמדה בסוף השבוע בדף היומי (פרק כב ו). במשנה הקודמת, המשנה דנה בהובלת מגבת (אלונטית) מבית המרחץ וחשש סחיטה של המים בשבת אחרי הרחצה. בהמשך לכך, נאמר במשנה (לפי כ"י קויפמן):
סָכִים וּמְמַשְׁמְשִׁין,
אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין
וְלֹא מִתְגָּרְדִין.
אֵין יוֹרְדִין לְפִילוֹמָא (בנוסח הדפוס: לקורדימה),
וְאֵין עוֹשִׂין אַפּיקְטָאפִּיזוֹן (בנוסח הדפוס: אפיקטויזן)בַּשַּׁבָּת...
המשנה עוסקת באופן כללי בפרקטיקות של טיפוח הגוף, כנראה בתוך בית המרחץ אולם מעבר להזעה או לרחצה גופה. היא מזכירה "סיכה" (בשמן), משמוש (סוג של עיסוי) שמותרים, אך שאר הדברים אסורים בשבת- התעמלות וגירוד (כלומר, גירוד השמן מהגוף). שתי ההנחיות הבאות הן הרבה פחות ברורות ויש גם חילופי נוסח כפי שניתן לראות (פילומא/קורדימה). ליברמן, מתוך היכרותו המעמיקה והרחבה עם הספרות היוונית-רומית, זיהה מכנה משותף מפתיע לכל הפעולות כאן: לדעתו, לא מדובר סתם בתיאור של הנחיות מותרות ואסורות של טיפוח הגוף ובריאותו בשבת אלא זהו תיאור מסודר ומפורט של....אימון מתגוששים/מתאבקים לפני שעלו לזירה.
קצת רקע- אחת מתחרויות האתלטיקה הפופולריות ביותר, כבר מהתקופה היוונית היו מופעי ההתגוששות לסוגיהם שנערכו במשטח חולי שכונה Skamma- היאבקות, התאגרפות ופנקראטיון (pankration) שהיה שילוב שלהם. ההיאבקות היה הותיק והפחות "ברוטאלי" (יחסית) מאשר מופעי ההתגוששות האחרים ונחשב לספורט שדרש ידע טכני ואימונים יסודיים כבר מגיל צעיר בגימנסיון. המתאבקים היו סכים את גופם בשמן לפני התחרות ואחרי התחרות, היו מורידים ומגרדים את שאריות השמן, החול והאבק. האימונים לקראת התחרות היו נערכים ב- Palaestra שבגימנסיון או בחצר הפלאסטרה הפתוחה שבמתחם בית המרחץ העירוני, וכללו גם את הסיכה בשמן, סוג של "מסאז'" לגוף ולמעיים ולעתים גם "הקאות מלאכותיות" של המתאבק-מתגושש המקצועי.
ליברמן (שם, עמ' 73-70) זיהה את הפעולות המנויות במשנה עם האימונים וההכנות של אותם מתגוששים: סיכה בשמן ("סכין"), עיסוי הבטן והמעיים ("ממשמשין"), תרגילים גופניים ("מתעמלין") ולבסוף גירוד בעזרת מגרדת (הסטריגיל) של שאריות השמן והחול. הירידה ל-"פילומא" לפי כתבי היד של המשנה הארץ ישראליים בדרך כלל התפרשה כ-"בוץ" אך ליברמן הסביר שהכוונה היא למקום מיוחד שבו המתאבקים התאמנו במשטח שקשור או דומה לבוץ. לדעתו, גם הגרסה "קורדימה" (הרווחת במסורות בבל) או יותר מדויק "קירומא" היא כינוי לזירת ההתגוששות והוא מוצא לכך ראיות גם בדרשה סורית ארץ ישראלית עתיקה. ה-"אפיטויזין/אפיקטאפיזון" שהתפרש כהקאה הוא זיהה גם כחלק מההכנות של המתגוששים במסגרת טיפוח הגוף- זלילה מחד של אוכל עם קלוריות בצד הקאה מכוונת לפני התחרות כדי לשמור על משקל הגוף. המשנה מתירה אימונים מסוימים ואוסרת אימונים אחרים בשבת ומכאן הוא למד כי "שהיהודים היו רגילים להתעסק, בדומה לשכניהם הגויים, בכל מיני אימוני הגוף, ולא מיחו בידם חכמים" (שם עמ' 73). מעניין לציין כי במדרשים מאוחרים, ההגבלות הללו כבר לא סומנו דווקא לשבת:
"הנכנס למרחץ אינו מתעמל ואינו מתגרד ואינו משתבר על השיש. ומעשה ברבן גמליאל שהיה חלוש, חלפו לו שמן על השיש ולא קבל. רבן שמעון בן גמליאל אומר המשתבר על השיש חבירו של חמור..."(מסכת דרך ארץ, פרק ב', ב) או: "הנכנס לבית המרחץ אין מתעמל, ואין מתגרד על השיש, ואין משתבר על השיש...." (כלה רבתי, ט יד).
אם כן, אפשר שהחכמים הסתייגו מאותם "אימונים גופניים" בבית המרחץ כחלק מהלכות דרך ארץ אולם הם "הוצגו" לציבור הרחב כהגבלות הלכתיות הקשורות לאיסורי שבת וזאת הייתה דרך "לעמעם" או "להלביש" את הפרקטיקות הללו בתוך מסגרת הלכתית "יהודית". כאמור לגישתו של ליברמן, כל מופעי ההתגוששות היו פסולים בעיני חכמים והם לא ראו שום דבר מועיל בבזבוז זמן על אימוני גוף אינטנסיביים בבית המרחץ. הוא גם הראה במחקר אחר שיש רמז להתנגדות בספרות חכמים למנהגי ספורט הקשורים למים ("הקופץ למקוה הרי זה מגונה", תוספתא מקוואות ה, יד). אולם, מאחר שהעם נמשך אחרי אותם מופעים ואימונים, החכמים לא אסרו אותם לגמרי אלא הכילו אותם בתוך מסגרת הלכתית הקשורה להלכות שבת.
בפירוש ספראי (משנת ארץ ישראל, שבת, ב, 530-526) הועדף להסביר את הפרקטיקות השונות המצוינות במשנה כחלק מטיפולים גופניים הקשורים או נלווים לבילוי הממושך בבית המרחץ, אולי בקשר למרחצאות חמים דווקא. מתוך המקורות עולה שחלק מהבילוי בבית המרחץ כלל כמה שלבים של עיסוי בשמן בנוסף לרחצה ולהזעה בחדרים החמים ובאמבטיות הרחצה. על סוג של מיטת-טיפולים ("טבלה של שיש") שהייתה בבית המרחץ נאמר בתוספתא (שבת טז יד): "לא יתן אדן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה לפי שאין סכין ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע ביום טוב ואין צריך לומר בשבת" או: "סך אדם את עצמו שמן ומתעגל על גבי קטבליא (טבלה עם חומרי שמן ועיסוי) חדשה" (תוספתא שבת ג טז) ועל גירוד השמן, כנראה בסטריגיל שמוכר גם בממצא הארכאולוגי אחרי הטיפול נאמר בהמשך שם (יט): "אין מגרדין במגרדת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת רבן שמעון בן גמליאל מתיר וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או' אם היו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרדן כדי שלא יטנפו את כליו". או (שם, כב): "ר' יהודה אומ' אף בחול אין עושין אפקטויזין לרשות הרבים מפני הכבוד לא ישטוח אדן את כליו ברשות הרבים לנגבן אפי' מן הזיעה אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפי' כל היום כולו". לדעת ספראי, המשנה עוסקת לאו דווקא במתאבק/מתגושש המקצועי אלא במגוון בילויים וטיפולים שנערכו בבית המרחץ ובחצר הסמוכה לו (בנוסף לרחיצה והזעה) כולל עיסויים שונים (עיסוי בוץ?) ותרגילים גופניים שהיו חלק מההווי של בתי המרחץ הגדולים, למשל אלו בערי הפולייס.
אני אישית לא בטוח שאת כל הפעולות הנמנות במשנה צריך לראות כחלק מפעילות מסוימת (אימוני מתגוששים לפי ליברמן או סדרת טיפולים/בילויים במכלול בית המרחץ לפי ספראי) ומקריאת פשט המשנה עולה שמדובר בהנחיות שונות הקשורות לטיפולים רפואיים או פעולות פיזיות הקשורות גם למגע עם חומר לח ודורש ניגוב או הסרה ("גירוד") אבל אין זה אומר שמדובר במכלול פעולות הקשורות במישרין אחת לשנייה. בכל מקרה, בין אם מדובר על דרך מתוחכמת להתמודד עם ההשפעה היוונית-רומית הרחבה על מנהגי העם (כפי שליברמן סבור) ובין אם מדובר על דיון הלכתי לגופם של מעשים ופרקטיקות קוסמטיות ורפואיות רווחות מבלי לתמוך או להתנגד להם או שאפילו, ניתן ללמוד כי אלמלא הבעיות ההלכתיות הספציפיות בשבת, לא הייתה שום בעיה עקרונית איתם כפי שניתן להיווכח מעדויות רבות על הליכתם של חכמים לבתי מרחץ ואף למרחצאות החמים המפורסמים של ארץ ישראל. בכל מקרה, המשנה הזו, פותחת צוהר קצר (גם אם לא כל פרטיו ברורים) לריאליה הקדומה ולטרמינולוגיה הנלווית של מגוון האפשרויות של ריפוי ו/או טיפוח הגוף והטיפול בו במתקנים השונים במכלול בית המרחץ או בסמוך לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה