מאמר חדש של פרופ' זאב וייס מן האוניברסיטה העברית שיצא בקתדרה האחרון (186, טבת תשפ"ה, עמ' 34-9)) ופתוח לקריאה לכולם, מבקש לבחון מחדש את השינויים במבני בתי הכנסת בארץ ישראל בשלבים המאוחרים שלהם בשלהי העת העתיקה. התיזה המרכזית שלו היא שהחוקרים העניקו לרעידות האדמה השונות שפקדו את ארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, בעיקר מן המאה הרביעית ועד המאה השמינית, חשיבות גדולה יותר ממה שבאמת אירע ונטו לפרש כל הרס, פגיעה או בכלל סיום הפעילות על רקע רעידת אדמה משמעותית שאירעה באותן שנים. הוא לא שולל כמובן את השפעת רעידות האדמה השונות על היישובים השונים ומבני הציבור אבל מבקש לבחון כל מקרה לגופו ולא לחפש דווקא את רעידת האשמה X או Y כמי שבגינה דמדמו בתי הכנסת העתיקים.
לשם כך הוא בוחן כמה דוגמאות כמקרי מבחן:
1. בתי הכנסת בחמת טבריה: בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בחמת טבריה, נחשף בית כנסת עתיק שכלל כמה שלבים אך בעיקרו הוא שני בתי כנסת, החל מן המאה השלישית ועד המאה השמינית לערך. בית הכנסת הראשון (שלב 2) הוא מבנה מלבני עם חלוקה לאולם תווך ושלוש סטראות ובשלב המתקדם שלו שובץ הפסיפס המפורסם של גלגל המזלות, הוא המוכר על פי הכתובות כ "בית הכנסת של סוורוס". בית הכנסת השני (שלב 1) הוא מטיפוס הבזיליקה הנוצרית, גדול פי כמה ובולט באפסיס שנבנה בצידו הדרומי. הארכאולוגים חלוקים באשר לתאריך המעבר מבית הכנסת הראשון לשני (ברבע הראשון של המאה החמישית לדעתו של החופר משה דותן או מאוחר הרבה יותר לפי דעתה של ג'ודי מגנס) ואם היה פער זמנים בין שני המבנים. וייס מציע שחזור שונה לחלוטין: המבנה הראשון, "בית הכנסת של סוורוס" פורק במתכוון בידי ראשי הקהילה במהלך המאה החמישית בשל הצורך לבנות מבנה גדול יותר שיענה לביקוש ולגידול הדמוגרפי בפרבר של העיר הסמוכה. לפיכך, במהלך ההרחבה, הפסיפס הקדום לא נפגע בכוונה ועל גביו הותקנה רצפת פסיפס (שרק מעט ממנה שרד) מכאן שבניגוד לשחזורים האחרים, בית הכנסת (השני) של חמת טבריה לא שוקם כתוצאה מרעידת אדמה ולא היה נטוש במשך מאה שנה אלא עבר שדרוג מתוכנן ואגב כך גם שינוי אדריכלי מעודכן. תופעה דומה הוא זיהה בעוד בתי כנסת (עין גדי ומעוז חיים) וגם מצא לכך הד במסורת תלמודית בירושלמי מגילה על כך שתושבי בית שאן ומגדל שאלו את החכמים לגבי העברת אבנים מבית כנסת ישן למקום אחר שממנו אפשר ללמוד על כך שלעיתים הקהילה המקומית ביקשה לשדרג בית כנסת ותיק בשל צרכים או ביקוש.
2. בתי הכנסת בחוקוק: דוגמא שנייה טרייה הרבה יותר הוא בית הכנסת העתיק של חוקוק שזה לא מכבר הסתיימו החפירות בו. החופרת (מגנס) תיארכה את בית הכנסת המונומנטלי עם רצועות הפסיפסים המרהיבות לתקופה הרומית המאוחרת לשלהי המאה הרביעית או תחילת המאה החמישית עד תאריך לא ידוע בין המאה החמישית למאה השביעית. על גבי בית הכנסת הרומי המאוחר, זוהה שלב נוסף גדול יותר של מבנה שתוארך על פי הממצא הקרמי לתקופה הממלוכית (המאה הארבע עשרה-חמש עשרה ) וגם הוא זוהה על ידי משלחת החפירה כבית כנסת נדיר מהתקופה הממלוכית. חלק ניכר מהמאמר מוקדש לערעור הכרונולוגי של וייס לגבי תיארוכו של בית הכנסת השני המיוחס לתקופה הממלוכית. לטענתו, אין זה מתקבל על הדעת שבית הכנסת הקדום נותר חשוף ונשמר יחסית היטב במשך מאות רבות של שנים למרות שהוא היה נטוש. זה גם לא מתאים לכרונולוגיה של תקופת היישוב באתר (עד המאה השמינית) וגם המבנה המאוחר לא נראה כמו בתי כנסת טיפוסיים מימי הביניים המאוחרים אלא כמו בתי כנסת מן העת העתיקה. לפיכך, הוא מציע שבדומה לחמת טבריה, המבנה השני גם הוא מהתקופה הביזנטית וכמו בחמת טבריה, השינוי במתכונתו והרחבתו בכמה חלקים הוא פרי הנסיבות הדמוגרפיות עוד בשלהי העת העתיקה. אגב כך, הוא מציע הסבר חלופי לקרמיקה ולמטבעות המאוחרים שבגינם מגנס תיארכה את המבנה השני לתקופה הממלוכית ולא לתקופה הביזנטית, דיון שעיקרו הוא טכני אבל כמובן בלעדיו אי אפשר להציע שחזור חלופי כל כך שונה באופן דרמטי.
.
3. בחלק האחרון של המאמר, הוא חוזר לשאלת מרכיב רעידות האדמה בדעיכתם של בתי הכנסת העתיקים בשלהי התקופה הביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית. היו כמה מקרים שבהם ניתן לזהות אירועים אלימים כמו רעידת אדמה חזקה (אום אל קנאטיר) או שריפה עזה (עין גדי) אולם לדעתו, זה לא בהכרח נכון בכל מבנה או בית כנסת עתיק. גם אם רעידות האדמה הזיקו למבנים, הם לא בהכרח נחרבו ולעיתים הנזק היה בר תיקון או שיקום. בבית הכנסת שהוא חפר באזור הצפוני של ציפורי והוא חלק היום מהגן הלאומי של ציפורי, הוא סבור שהייתה פגיעה מינורית יחסית בעקבות רעידת אדמה או אירוע דומה אבל לא זה מה שהוביל לנטישתו אלא הקושי לתחזק את המבנה גרם לנטישתו עד שהוא יצא לגמרי משימוש והפך לחורבה.
4. הדוגמא האחרונה מובילה אותו למסקנה העקרונית לפיה תהליך היעלמם מהנוף היישובי הפיזי של בתי הכנסת המפוארים בתקופה הביזנטית היה תהליך ממושך ואין לסמן בהכרח אירועים חיצוניים כמו רעידות אדמה כסיבה או הגורם המרכזי בחורבנם- כל מבנה או מקרה לגופו. לפי ההשערה שלו, הירידה בכוחה הכלכלי של הקהילה היהודית לקראת סוף התקופה הביזנטית, בשלהי המאה השישית ותחילת המאה השביעית לערך, התבטא גם בנטישתם ושממונם של המבנים המפוארים- חלקם קרסו ברעידות אדמה, אחרים עברו תהליכי בליה והיו כאלו שהפכו למונומנטים חרבים עוד לפני ראשית ימי הביניים כאשר עולים ומבקרים תיארו אותם
הנחת העבודה הבסיסית של וייס כמו של חוקרים אחרים שעסקו בתולדות בתי הכנסת העתיקים בשלהי העת העתיקה הייתה שבמהלך התקופה הביזנטית, בתי כנסת רבים ומפוארים מסוגים שונים (כל אזור ומאפיינים משלו) עיטרו את הנוף הפיזי של העיירות והערים שבהן היו קהילות יהודיות. התפוצה הרחבה של אותם מבנים מפוארים משקפת את הפריחה היישובית של הקהילה היהודית בארץ ישראל דווקא תחת השלטון הנוצרי וזאת בניגוד לדימוי הרווח של הקמילה והדעיכה של היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה לאחר תקופת הבית השני, המשנה והתלמוד (עד אמצע המאה הרביעית לערך). ממילא, גם השינוי הפנימי בדמותם הפיזית של מבני בית הכנסת, הן הרחבתם מחד והן נטישתם ו/או צמצומם, משקפים את מעמדה הכלכלי והחברתי של הקהילה היהודית בכל מקום ובמקום.
בניגוד לגישה זו, פרופ' עוזי ליבנר טוען כבר שנים רבות שהתמונה היישובית היא שונה ובהתאם לכך, גם את תפוצת בתי הכנסת המפוארים בשלהי העת העתיקה יש לבחון בצורה שונה. לאור סקרים ארכאולוגיים והשוואה מדוקדקת לאזורים אחרים, הוא הגיע למסקנה שהיה תהליך מדורג שהחל כבר בשלהי המאה השלישית ונמשך במאה וקצת השנים הבאות של ירידה יישובית עקבית. אמנם הייתה התאוששות במקומות שונים בעיקר במאה השישית אבל לא מדובר באותו כמות והיקף יישובים (גם לא בתוך הכפרים עצמם) שהיה עד המאה הרביעית, והחפירה באתר ואדי חמאם אושש את התיזה שלו. לפיכך, גם בתי הכנסת המונומנטליים מהתקופה הביזנטית (אלו שלגביהם יש הסכמה על התיארוך) אינם שיקוף של גידול דמוגרפי מתמשך כמו שסבור וייס בדומה לחוקרים האחרים אלא בחירה מכוונת ומגמתית לבנות מבנים מפוארים עם אוריינטציה דתית מודגשת, מתחרה עם מבני דת מפוארים אחרים של הקהילות הנוצריות והשומרוניות. אפשר לומר שמאחר ומלכתחילה לא היה מדובר במבנים המשקפים את העוצמה האמיתית של הקהילות היהודיות אלא כחלק מעימות דתי-אידיאולוגי על רקע ריבוי הכנסיות העצום במרחב כולו, הרי שאין להתפלא שהיו קשיים מהותיים לתחזק אותם ושלנוכח רעידות האדמה התכופות, המבנים הללו חדלו מלתפקד כבתי כנסת פעילים. שערי השערות ושחזורים לא ננעלו, וגם הדוגמאות שהוצגו לא בטוח שמשקפות את המקרים האחרים של בתי הכנסת משלהי העת העתיקה. אחת השאלות הבסיסיות היא לא מתי בתי הכנסת הללו נבנו וכמה הם היו מפוארים או מרהיבים כלפי חוץ או כלפי פנים אלא כמה זמן בפועל הם באמת תפקדו כמבנים פעילים-מאות שנים או עשרות שנים ואולי אף פחות מכך וכיצד ניתן להשיב על השאלה הזו מבחינה ארכאולוגית?
יש תופעה אחת שכן כדאי לציין אותה- בכפרים ועיירות שונות לכל אורך העת העתיקה, היו חורבות רבות שלא פונו ועמדו על תילם במשך תקופות ממושכות. זה לא היה נכון רק באתרים נטושים לא מעטים שבוודאי ניכרו היטב בכל אזור או לאורך הדרכים אלא גם בתוך יישובים קיימים ופעילים. החורבות היו יכולים להיות חלקים בכפר שכבר לא שימשו למגורים או שניזוקו ולא שוקמו. אלו היו יכולים להיות גם מבנים גדולים יותר ואפילו בתי כנסת נטושים וחרבים. המציאות הזו של עיי חורבות ו/או מבנים נטושים למחצה, לשליש או לרביע, מסבירה לא מעט מקורות גם במסורת התנאית (בית כנסת שחרב= לאו דווקא חורבן והרס אלא נטוש) והאמוראית, הלכתית ואגדית כאחת. האם למשל, השאלה ששאלו תושבי מגדל את ריש לקיש לגבי לקיחת אבנים מבית כנסת אחד לשני נעשו על רקע חורבות של בתי הכנסת הקדומים משלהי ימי הבית שנחשפו בשנים האחרונות בצפון ומערב מגדל הקדומה? בתי כנסת חרבים/נטושים חלקית עשויים להסביר גם את הריאליה שמאחורי כמה מהחוקים בתקופה הביזנטית שהתייחסו למעמד בתי הכנסת. השימוש ב-"ספוליה" (מחזור פריטים ישנים) שפתר כמה מהמקרים שבהם היו סתירות בין הממצא הארכאולוגי ובין הסגנון האדריכלי של בתי הכנסת העתיקים, הופך להיות סביר למדיי אם מקבלים את המציאות הרווחת של חורבות לא מעטות שהיו נטושות במשך תקופה ארוכה כולל בתי כנסת. לא רק בימינו- תהליכי הפינוי/בינוי בעת העתיקה היו מורכבים וארוכים למדיי גם בתקופות שבהם היישובים היו קיימים, פורחים או דועכים.
לינק למאמר של ז' וייס: "פירוק ובנייה, חורבן ונטישה בבתי הכנסת העתיקים
פירושים חלופיים בניתוח הממצא הארכיאולוגי" (קתדרה 186): https://ybz.org.il/.../%d7%a7%d7%aa%d7%93%d7%a8%d7%94.../
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה