במשנה (ג יב) הממחישה את יישום עונש המלקות, מודגש פעמיים שהמלקה הוא "חזן הכנסת". המולקה נכפת ל-"עמוד" וחזן הכנסת עומד על "אבן" ובאמצעות רצועה של עגל מבצע את העונש. בהמשך ( ג יד) נזכר "הקורא" את הפסוקים אך לא מצוין אם מדובר באותו חזן. בתוספתא ובתלמוד מתברר שמדובר בדמויות אחרות- לפי התוספתא (ה טז) "מַכּוֹת בִּשְׁלֹשָׁה: אֶחָד מַכֶּה, וְאֶחָד מוֹנֶה, וְאֶחָד קוֹרֵא". לפי הבבלי (כג ע"א) הקורא הוא "הגדול שבדיינין" ואילו "השני" מונה "והשלישי" אומר הכהו. המעמד הוא של ענישת בית דין בהנחיה מפורשת של "הדיינים"- שלושה וכפי שמתאר זאת הרמב"ם (הלכות סנהדרין טז יא) "הגדול שבדיינין קורא כל זמן שזה לוקה.....והשלישי אומר לחזן הכה- כל זמן שמכה, על פיו הוא מכה".
אם כן, הפרוצדורה היא של בית הדין אך המכה הוא "חזן הכנסת". פרשני המשנה המסורתיים ביארו אמנם שבפועל הכוונה היא ל-"שַׁמָּשׁ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין" (ברטנורא) אולם מדוע הוא צריך להיות דווקא חזן הכנסת? אלבק בפירושו צירף את שני התפקידים : "שמש בית הכנסת שהוא גם שליח בית דין" אולם זאת הפעם היחידה ש-"חזן הכנסת" צוין כזרוע המבצעת של עונש בית דין ומדוע דווקא חזן הכנסת יהיה שליח בית הדין לצורך ביצוע העונש הזה? בתלמוד _כג ע"א) הובאה ברייתא שדנה באיכויות הנדרשות מהמלקה : "תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַעֲמִידִין חַזָּנִין אֵלָּא חֲסֵירֵי כֹחַ וִיתֵירֵי מַדָּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ חֲסֵירֵי מַדָּע וִיתֵירֵי כֹחַ" וכפי שהרמב"ם תיאר אותו בפירוש המשנה " ויהיה המלקה איש נבון בינוני בכחו, שלא יהא עריץ או לקוי בשכלו וילקה הלקאת נקמה באותו האיש". כחלק מהרגישות של המעמד המשפיל, גם המבצע בפועל אמור לעשות זאת בצורה מדויקת במיוחד ואולי משום כך, נבחר לתפקיד "חזן הכנסת". אפשרות אחרת שהציעו בעיקר כמה חוקרים שהמעמד התבצע לא בבית הדין אלא בבית הכנסת ומכאן שבנוסף לתפקידים הליטורגיים והחינוכיים של בית הכנסת, הוא גם שימש כמושב בית דין או כמקום שבו נערכו באופן חריג ביצוע פסק דין מלקות באמצעות כפיתה לאחד מעמודי בית הכנסת- "המשנה מניחה שבית הדין יושב בבית כנסת, והחזן - שהוא המשרת בקודש הוא מייצג את בית הכנסת בכל פעילות" (פירוש ספראי למשנה). אולם, אלמלא הכינוי "חזן הכנסת", אי אפשר היה לחשוב שבית הכנסת הוא המקום הראוי לאירוע מבזה מהסוג הזה ואם כן, במסגרת התיאור המפורט המוצג במשניות הללו, מתבקש היה להדגיש את העובדה "הפעוטה" הזו. השאלה היא שוב- מה עושה כאן "חזן הכנסת"?
המשרה הזו "חזן הכנסת" מופיעה במגוון הקשרים במקורות התנאיים והאמוראיים וזכתה לכמה דיונים, בעיקר בקרב חוקרי בית הכנסת (בספרו של קרויס ב-1922 על בתי הכנסת ובעיקר בדיון של ישראל לוין בספרו על בית הכנסת עמ' 442-435 ובספרות המסומנת שם). בניגוד למובן המודרני של בעל תפילה או בתרגום המודרני Cantor, למונח הזה יש מנעד רחב של הקשרים, גם מבחינת התפקיד וגם מבחינת המשרה אך לא למה שאנחנו קוראים "חזן" או "שליח ציבור" שהכינוי הרווח שלו בספרות התנאית הוא "עובר לפני התיבה". מבחינה אטימולוגית, הוצעו כמה אפשרויות, אם מאכדית ואם מארמית-סורית במובן של מפקח, נכבד או ראש. בעל מלאכת שלמה על משנתנו הציע כי "אפשר לומר שהוא לשון ראיה וחזיון שרואה ומשגיח על צרכי בית הכנסת". לעיתים מוזכרים "חזנים" או "חזן" סתם אולם ברוב המוחלט של המקורות הוא תמיד נזכר בתור "חזן הכנסת" אלא שלא תמיד ברור אם הכוונה לחזן של המבנה או לבעל תפקיד בקהילה (היא הכנסת).
בעיה אחרת היא שיש כמה וכמה מקורות תנאיים שמתארים את התפקיד הזה ביחד עם תפקיד נוסף "ראש הכנסת" בהקשר לבית המקדש- למשל במעמד קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכיפורים ובטקס ההקהל או לגבי סידור הלולבים בהר הבית כשהחג יוצא בשבת או לגבי סיוע לכהנים בהקרבת תמיד של שחר (בשני המקרים האחרונים צוינו "חזנים" בסתם ולא דמות מסוימת "חזן הכנסת"). בעוד "ראש הכנסת" (ארכיסינגוגוס) הוא משרה יוקרתית ומוכרת היטב במקורות הספרותיים ובכתובות שונות מהארץ ומהתפוצות, הרי שתפקיד "חזן הכנסת" הוא קצת יותר מעורפל עם אזכורים מעטים למדיי מחוץ למקורות חז"ל (למשל לוקס ד כ: " וַיְהִי כַּאֲשֶׁר גָּלַל אֶת־הַסֵּפֶר וַיְשִׁיבֵהוּ אֶל־הַחַזָּן"). היו כאלו שהשוו אותו למעמד של פקידים במקדשים הלניסטיים ורומיים בעלי תפקיד פונקציונאלי אופרטיבי. חזן הכנסת מוזכר כמי שהיה בעל תפקיד בבית הכנסת/בזיליקה הגדולה באלכסנדריה כשהוא עמד על בימה של עץ וסימן עם סודרים מתי לענות אמן ומאידך הוא נזכר כמי שתקע בחצוצרות מעל גג העיר כדי להודיע על כניסת השבת כמו הכהן שתקע על גג הר הבית בימי הבית. אולם, כאמור לעיל, ברוב המקרים הוא נזכר במקורות בפעילויות שקשורות לניהול הפעילות הליטורגית בבית הכנסת, במיוחד בנוגע לקריאת התורה או טקסים ציבוריים. הוא מסייע לקוראים/עולים לתורה, מקבל את הספר מאת הקורא ומעביר אותו לקורא הבא או בחזרה לתיבה, מקריא לכהנים במקרים מסוימים, הוא כנראה שעבר לפני התיבה בתעניות ציבור עם הברכות המיוחדות וההכרזה לכהנים לתקוע ולהריע. במקרה מסוים במשנת שבת הוא נזכר בהקשר לקריאת התינוקות בליל שבת (כנראה בבית הכנסת). בתוספתא המציינת את סדר הישיבה בבית הכנסת, בעוד הזקנים יושבים כשאחוריהם אל הקודש ופניהם כלפי העם, הרי שחזן הכנסת עומד כשפניו כלפי הקודש אם כי אפשר שמדובר רק במקרה של תענית ציבור (כך סבר ליברמן) או שיש כאן כבר השתקפות של התמורה באוריינטציה של בית הכנסת והתעצמות מעמד התפילה הציבורית. ככל שמתקדמים בציר הזמן, משלהי התקופה התנאית (התוספתא הנ"ל) ובתקופה האמוראית והבתר-תלמודית, נקשר חזן הכנסת יותר ויותר לתפילות ולפיוטים ופחות לבעל משרה קבועה בניהול הפעילויות שנערכו במבנה.
על אף שברור שמעמד ה-"ארכיסינגוגוס" (ראש הכנסת) היה מכובד ביותר מבין כל בעלי התפקיד המיוחסים לבית הכנסת כפי שגם עולה ממקורות חז"ל, הרי שגם "חזן הכנסת" היה גם משרה מכובדת ולא "איש משק" של המבנה, רחוק מכך. כמה כתובות על עמודים שהיו חלק מבתי כנסת עתיקים בגליל ובגולן מציינות דמויות עם התואר "חזנה" (יועזר חזנה בחורבת עמודים) או "חזאנה" (יהודה חזנאה על העמוד בחורבת פיק בגולן) בתמונות למטה. גם בכתובת המפורסמת מבית הכנסת בעין גדי צוין כי "דכיר לטב יונתן חזנה דיהב גרמיה בתקונה דכנישתה" אם כן, לא מדובר רק בתפקיד או משרה פונקציונאלית, לא "שמש" או "גבאי" בלבד אלא זה היה גם תואר שהיו כאלו שהתגאו בכך והותירו את החותם בכתובות על עמודים או בפסיפסים.
החוקרים התלבטו אם התפקיד או התואר "חזן הכנסת" אכן ראשיתו במסגרת בית המקדש וממנו הועבר לבית הכנסת או שמא המונחים של עולם בית הכנסת "הולבשו" על התיאורים של הטקסים בבית הכנסת (ראו ספראי בנספח לפירוש מסכת מגילה, עמ' 430-429). לוין בספרו הנ"ל (עמ' 438) נזהר מלפסול לחלוטין את המהימנות של התיאורים בנוגע לראש הכנסת או חזן הכנסת בימי הבית אולם ברור שבתיאורים התנאיים, התפקיד בכינויו המלא "חזן הכנסת" היה מזוהה בראש ובראשונה עם מוסד בית הכנסת התנאי כשלעיתים זה מתייחד להיבטים ליטורגיים אופרטיביים אך גם בתור בכל משרה מכובדת שנייה רק ל-"ראש הכנסת".
אם נשוב למשנת מכות ולטקס המלקות, הרי שההיקרות של "חזן הכנסת" היא בולטת מאד בחריגותה (יש אזכור נדיר נוסף בתוספתא סנהדרין ט ב "ולמחר משכימין לבית דין. החזנין קורין לכל אחד ואחד...." אך שם לא מוזכר חזן הכנסת) על רקע העובדה שהתפקיד/משרה הזו התמקדה כמעט אך ורק בפעילות הליטורגית של בית הכנסת. אולם אם לוקחים בחשבון שלא מדובר רק בפונקציה אלא גם בתואר קהילתי מכובד, ניתן להסביר מדוע נבחר דווקא חזן הכנסת. אם קוראים את המשנה לבדה, נראה ש-"חזן הכנסת" נבחר לתפקיד הזה לאו דווקא בתור "שליח בית דין" ולא בתור "השמש של בית הכנסת" (כפי שפירש אלבק) אלא דווקא בגלל המעמד המכובד שלו בקרב הקהילה ("כנסת"). דווקא במשנה, "הקורא" שמכריז על הפסוקים צוין בלי שם תואר אלא רק "הקורא" ואילו המלקה לא תואר כך אלא בתור "חזן הכנסת", כלומר שהוא עומד במוקד התיאור והביצוע. אפשר אפילו להעז ולשער שאולי משוקעת כאן מציאות בה הקהילה ("הכנסת") היא זו שמענישה את מי שהפר את הנורמות המקובלות ולכן באופן טבעי, חזן הכנסת היה המוביל של תהליך הענישה. בתוספתא הוצג איזון בין בעלי התפקידים- אחד קורא, אחד מונה ואחד מכה. בברייתא בתלמוד הקורא הוא כבר "גדול הדיינים" וגם שני האחרים הם דיינים. לעומת זאת, המלקה הוא כבר פחות "חזן הכנסת" ויותר מבצע שיכול להיות חסר כח או יתר, חסר ידע או יתר ולא בתוקף מעמדו הציבורי. וכך, בין אם יש גרעין ריאלי ובין אם לאו לתיאור הויזואלי הקשה של המשנה, הרי שהמשרה המוכרת של "חזן הכנסת" שנבחרה ולא בכדי כדי לממש את העונש החברתי-ציבורי כלפי מי שחרג מהנורמה הרצויה, הפכה למבצע טכני, הזרוע הארוכה של בית הדין שמעתה הוא לא רק זה שקבע את העונש אלא גם נטל חלק פעיל ולו באופן מילולי או חינוכי כדי להשיב את הלוקה למסלול הרצוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה