הפרק השישי של מסכת ברכות עוסק בסדרי ברכות על המזון ופותח צוהר לסוגי המזונות שאכלו קדמונינו בתקופת המשנה והתלמוד אם כי מה שיותר עניין את חז"ל בסוגיות היו הברכות לפניהם ואחריהם ולאו דווקא סוגי המאכלים לעצמם. בכל מקרה, מבעד לדיונים ההלכתיים הקצרים בקבצים התנאיים והדיונים המפורטים בסוגיות האמוראיות (הן אלו שבארץ ישראל והן אלו שבבבל), אפשר להציץ אל תפריט המזון הנפוץ של קדמונינו (דגנים, ירקות ופירות, בשר) ולשחזר עד כמה שניתן את סדרי הארוחות הממוצעות הפשוטות- ארוחה מינימלית בבוקר של לחם/פיתה עם ירקות או לחם טבולה בחומץ או שמן וארוחה קצת יותר נרחבת לעת ערב, שכללה גם דייסה (עדשים או גריסים) וירקות אך כמובן זה תלוי ברמת החיים של האוכלים.
סיכום קצר באנגלית של סוגי האוכל הנפוצים בארץ ישראל בתקופה הרומית של סוזאן ווינגרטן: https://www.biblicalarchaeology.org/.../what-did-people.../
והנה בעיצומו של הפרק, עדיין במסגרת דיוני הברכות והקדימויות שלהם, דיונים הלכתיים גרידא, אנחנו נחשפים לסוג סעודה שונה מאד מאותן "ארוחות פשוטות" יומיומיות- הסעודה החגיגית הטקסית המוכרת היטב מתוך העולם היווני-רומי (הסימפוזיון היווני והקונביביום הרומי) בתור סעודת אמידים. כך נאמר במשנה (ברכות וה-ו):
(ה) בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן - פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.
בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן - פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.
בֵּרַךְ עַל הַפַּת - פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת - לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:
(ו) הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכוֹל - כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
הֵסַבּוּ - אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.
בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן - כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
לְאַחַר הַמָּזוֹן - אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.
מבלי להיכנס לפרטים, מתוך המשנה עולה שלפני "המזון" (עיקר הסעודה, הפת), יש "יין שלפני המזון", "פרפרת שלפני המזון" (הפרפרת- סדרת מתאבנים, ירקות או אגוזים ותמרים וכדומה) אך גם אחרי המזון יש "יין שלאחר המזון" ו-"פרפרת שלאחר המזון" ויש גם חלוקה בין "יושבין לאכול" ובין "הסבו". כפי שניתן לראות, את המשנה מעניינת הברכה וסדרי הברכה ההלכתיים אך מתוכה עולה מציאות של מספר מנות (מנה מקדימה/ראשונה, מנה עיקרית, מנה אחרונה/שלישית), יין לפני המזון ואחריו וגם הבחנה בין "ישיבה" ובין "הסבה". את הרקע לכך מציגה התוספתא (ברכות ד ח) על אתר באחד התיאורים המפורטים ביותר השופך אור על הדיון ההלכתי במשנה:
"כֵּיצַד סֵדֶר סְעוֹדָה?
א. אוֹרְחִין נִכְנָסִין, וְיוֹשְׁבִין עַל סַפְסֵלִים וְעַל גַּבֵּי קָתֶדְרָאוֹת, [עַד שֶׁנִּכְנְסוּ כֻלָּן],
נָתְנוּ לָהֶם לַיָּדַיִם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת.
מָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פַּרְפְּרָאוֹת,כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
ב. עָלוּ וְהֵסַבּוּ,
וְנָתְנוּ לָהֶם לַיָּדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל יָדוֹ אַחַת, נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו.
מָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ עַל הַשֵּׁנִי.
הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פַּרְפְּרָאוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה, מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁנִיָּה, וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.
הַבָּא אַחֵר שָׁלֹשׁ פַּרְפְּרָאוֹת אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס".
בשונה מהתיאור של המשנה שהתמקד בשאלת הברכות הפוטרות את סוגי המזון ומזכירה שלבים ומנות שונות, התוספתא מתארת את "סדר" הסעודה ומתוך כך כיצד אותו סדר סעודה "מעצב" את הברכות- בשלב הראשון, האורחים מתכנסים על "ספסלים וקתדראות", נוטלים ידיים, שותים יין ואוכלים פרפראות. בשלב השני, הם "עלו והסבו"- אין הכוונה שעלו לקומה השנייה (כפי שכמה פרשנים הבינו) אלא הכוונה לעלייה לספות/מיטות (KLINA) שהיו בחדר האירוח, הוא הטריקליניום (טרי-קלינה) שבו הספות (בדרך כלל שלושה) הונחו בצורת ח ועליהם "הסבו", תנוחה שבה נשענו הסועדים על יד שמאל על כרים באותן מיטות/ספות (בדרך כלל שלושה אנשים הסבו על ספה/מיטה אך היו גם אפשרויות אחרות). כפי שהעיר על כך שאול ליברמן (תוספתא כפשוטה, עמ' 62): "הלכה זו מתארת את מנהגי הסעודה בזמן העתיק אצל נכבדי העם ונכללו כאן כמה פרטים שאין להוציא מהם מסקנות להלכה מפני שמוקרם נעוץ בנימוסי המקום ולא בהלכה ובדרך כלל הסדר מתאים למנהגי הרומאים בסעודה וגם של היוונים בתקופה המאוחרת" . הנרטיב הטקסי של אותה סעודה עולה גם בהמשך התוספתא המבחינה בין מצב של "שתי מיטות" (ביקליניום) או "שלוש מיטות" (טריקליניום) (ה, ה): "כֵּיצַד סֵדֶר הֶסֵּב? בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת, גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשָׁהּ שֶׁלָּרִאשׁוֹנָה, שֵׁנִי לוֹ, לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִטּוֹת, גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשָׁהּ שֶׁלָּאֶמְצָעִית, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ,שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. כָּךְ הָיוּ מַסְדִּירִין וְהוֹלְכִין."
ההשוואה של אותו "סדר סעודה", "סדר הסב", "סדר נטילת ידיים" ו-"סדר מזיגת הכוס" (בהלכה הבאה בתוספתא) לסעודה הרומית החגיגית העסיקה פרשנים וחוקרים רבים עד ימינו (סיכום קצר אפשר לראות בספר של יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 64-59 ובפירוש של ז' וש' ספראי, משנת ארץ ישראל, ברכות, עמ' 26-23), ולאחרונה, עסק בכך אייל ברוך בהרחבה (ירושלים וארץ ישראל 11-10, 2018, עמ' 321-291). מתוך הדיון שלו בטרקלין/טריקליניום בארץ ישראל לאור המקורות הספרותיים והממצא הארכאולוגי. כפי שציין ליברמן, אמנם יש מאפיינים רבים דומים כולל גם ההירארכיה של סדר הישיבה בספות (הראשונה- SUMMUS, השנייה/אמצעית- MEDIUS, השלישית-IMUS) לא מדובר בזהות טוטאלית אלא "בדרך כלל" ומכל מקום, המכנה המשותף הוא שהן בסעודה הרומית והן ב-"סדר הסעודה" התנאי, לסדר הסעודה היה תפקיד חברתי מעבר לעצם קיום הסעודה אלא בפונקציות החברתיות שהיא ממלא. למשל, ממש בהמשך (שם ט-י) התיאור של אותו "סדר סעודה" מסופר כי: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: זֶה מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם: פּוֹרְסִין מִטְפַּחַת עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. כָּל זְמַן שֶׁהַמִּטְפַּחַת פְּרוּסָה, אוֹרְחִין נִכְנָסִין;
נִסְתַּלְּקָה מִטְפַּחַת, אֵין רְשׁוּת לָאוֹרְחִין לִכָּנֵס. וְעוֹד מִנְהָג אַחֵר הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם: מוֹסְרִין סְעוֹדָה לְטַבָּח. אִם נִתְקַלְקַל דָּבָר בַּסְּעוֹדָה,עוֹנָשִׁין אֶת הַטַּבָּח, הַכֹּל לְפִי כְבוֹד הָאוֹרְחִין, וְהַכֹּל לְפִי כְבוֹד בַּעַל הַבַּיִת". אותם שני "מנהגי ירושלים" המתוארים כאן אינם רק תיאורים "היסטוריים" של מנהגים קדומים אלא הם משמשים כביטוי לסדרים חברתיים נוסטלגיים של "כבוד", "הזמנה" והיחס בין "בעל הבית" וה-"אורחים" (כמובן שזה מזכיר את הסיפור המפורסם על קמצא/בר קמצא מתוך אגדות החורבן). התמונה העולה היא כי הסעודה ועוד יותר הסדר הטקסי הנלווה אליה, מההזמנה דרך ההתכנסות, ההסבה והסיום היה בעל "תקנון" מוקפד המשקף מערכת יחסים הירארכית-חברתית שבה כל המשתתפים הם בעלי תפקיד באותו "טקס חברתי" בדיוק באותו מנגנון של הסעודה הרומית הטקסית שהייתה לא רק סעודה פונקציונאלית אלא גם אמצעי מופגן לשקף סדרי חברה תרבותיים ומעמדיים.
מתוך המקורות שלפנינו, קשה להבחין היכן יש לפנינו תיאור ריאלי של סעודה חגיגית שהתקיימה בפועל והיכן מדובר בתיאור "ספרותי", ארכיטיפ של סעודה מסודרת ומדוע בכלל חכמים נזקקו לתיאור אותה סעודה חגיגית טיפוסית של בני המעמד הגבוה. אולם כידוע, חלק מסעודות המצווה, הן בשבתות וימים טובים, הן בסעודות חגיגיות אחרות (ממשתה החתונה ועד סעודת הבראה) אימצו או שיש בהם מרכיבים מסוימים המוכרים מהסעודה הרומית החגיגית, כך שגם אם היא לא שיקפה את הסעודה הרגילה, היא היוותה סוג של מקור השראה לסעודות חגיגיות או שהיא השפיעה עליהן. הדוגמא המוכרת ביותר היא כמובן סעודת ליל הסדר המתוארת לפרטיה בפרק העשירי של ערבי פסחים- סדר הסעודה שם דומה מאד לזה המתואר בתוספתא שלנו אם כי גם שם יש "חריגות" ורצון מוצהר להבחין בין הסעודה/משתה היווני-רומי (בעיקר בכל מה שקשור לחלק הנועל אותו שממנו חכמים הסתייגו- אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן). במובן הזה, התפקיד של התיאור של סדרי הסעודה של ליל הסדר שם במשנת פסחים היה להנכיח ולו ללילה אחד את הנורמות של האליטה העשירה באמצעות קיום סעודה טקסית של "בני מלכים" באכילת פרפראות, שתיית יין והסבה. אלא שבמקום סעודת עשירים רומית המשקפת את מעמדה המובדל מזה של שאר האוכלוסייה, זאת סעודת מצווה חגיגית המלווה בברכות ובפרקי הלל המוטלת חובה על כולם "וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן".
אייל ברוך, במאמר שנזכר לעיל, אסף את המידע הארכאולוגי שקיים בכל מה שנוגע ל-"טריקליניום" (טרקלין) בארץ ישראל מהתקופה הרומית- אין הרבה חדרים/אולמות שניתן לזהות אותם בצורה מוחלטת כאותם חדרי האירוח הרומי, הטריקליניום, על כל המרכיבים שלהם אולם הם קיימים כולל בתוך שני מבני האמידים המפורסמים בצפורי מהמאה השלישית-הטריקליניום שזוהה בבית דיוניסוס על הגבעה (בתמונה למטה) ובחדר שבתוך בית אורפאוס בעיר התחתונה. מצד שני, בספרות חז"ל, טרקלין אינו רק חדר סעודה מהסוג הנ"ל אלא במקורות רבים הוא כינוי לאולם גדול שיכול לשמש כאירוח אך לאו דווקא כחדר סעודה ואכן, גם בתיאור של סדר הסעודה בתוספתא, לא נזכר הטרקלין דווקא. לפיכך, חלק מהארכאולוגים זיהו את "הטרקלין" גם בחדרים גדולים באחד מאגפי החצר שיכול היה לשמש גם כסעודות משותפות אם כי לאו דווקא בסדר הסעודה הרומי. למשל, דוד עמית זיהה בחורבת בורנאט (אזור תעשייה שהם) אולם התכנסות באחד מאגפי החצר (חדר 25 בשטח D) שלדעתו לא היה בית כנסת אלא "טרקלין" ששימש לכינוס משפחתי בסעודות או אירועים חגיגיים. לדעתו (בניגוד לחופרים), גם האולם הציבורי בחורבת עתרי שזוהה על ידי החופרים כבית כנסת מתקופת המשנה, לא היה בית כנסת אלא אולם מטיפוס הטרקלין ששימש את בני החצר לאותן התכנסויות. לאור הממצא הארכאולוגי, ברוך טען שהטריקליניום לא היה נפוץ ביישובים היהודיים למעט במרחב העירוני אך מלכתחילה, הטריקליניום ה-"קלאסי" היה מאפיין של החברה האמידה בערים ובוילות רומיות, כך שכלל לא בטוח שזה עניין דתי-אתני אלא עניין של מעמד סוציו-אקונומי. כך או כך, גם אם חדר האירוח המפואר לא היה נפוץ מאד אלא אצל השכבות האמידות, הז'רגון והכינוי קנה לו מקום קבוע בלשון החכמים ומן הסתם גם בלשון החברה היהודית.
כאמור, אותו "סדר סעודה" המתואר בתוספתא משקף סעודה חגיגית של האליטה האמידה. אין צורך לציין שרוב העם לא נטל חלק באותן סעודות למעט הזדמנויות נדירות והן לא משקפות את שגרת החיים היומיומית הממוצעת. לא תמיד אפשר לדעת עד כמה סעודות הכרוכות ב-"הסבה" היו דמויות אותה סעודה רומית שכן מנהג ההסבה, היה נפוץ גם שלא במסגרת סעודה טיפוסית "מלאה" מהסוג שתואר לעיל. לא במקרה, שלוש דוגמאות המצוינות בתוספתא שלנו (יש כמובן דוגמאות אחרות במקורות נוספים), מדברות על סעודה של חכמים הידועים כאמידים: " מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּירִיחוֹ" (הלכה טו); "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי טַרְפוֹן,שֶׁהָיָה מֵסֵב בְּצִלּוֹ שֶׁלַּשּׁוֹבָךְ בַּמִּנְחָה בַּשַּׁבָּת" (הלכה טז); "מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵה,שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּעַכּוֹ, וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם" (ה, ב). בין הסעודות הפשוטות היומיומיות בבתים ובין אותן סעודות חגיגיות ממושכות בטריקליניום של בעלי האמצעים, היה מנעד רחב של אפשרויות סעודה שבהם התקיימו מרכיבים שונים של "טקסיות"- הסבה, שתיית יין ו/או אכילת פרפראות בזיקה לסעודה, הכל בהתאם לרמת החיים של בעל הבית והאורחים ההקשר של אותן סעודות- סעודות משתה של שמחה, סעודות של ימים טובים, סעודות חברתיות מסוגים שונים כולל כינוסי חכמים ותלמידיהם. מה שאולי יותר בולט הוא הנכונות לאמץ את "הקודים החברתיים" של אותן סעודות בחברה היהודית ואף אצל חכמים, גם אם יש כמובן מאמץ לייחד ולהבדיל אותם (למשל, באמצעות סדרי הברכות על היין והפת המתוארים במשנה ובתוספתא) מהסעודות הראוותניות על סף הוללות ושכרות של החברה העשירה הרומית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה