"ביומוי דרבי אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון" (חלק שני)

גילוי הפסיפסים של בתי הכנסת העתיקים בנערן ובבית אלפא (ובהמשך גם ציורי הקיר בדורא אירופוס) ביחד עם גילוי "השורה האבודה" מהגניזה הקהירית שהתגלגלה ללנינגרד, הייתה נקודת המוצא לסוגיה שעמדה להעסיק את החוקרים מאז השנים ההם ועד ימינו. כפי שצוין בסוף הרשומה הקודמת, מאז ההשערות "הרומנטיות" של אפשטיין וקליין, היחס של החוקרים לעדות הזאת כמו ליחס בין בתי הכנסת עם הפסיפסים (בעיקר אלו עם גלגל המזלות והליוס) ובין חז"ל והספרות התלמודית, הוא הרבה יותר מורכב והרבה פחות "אידיאלי". מבלי להכנס לרזולוציות פרטניות ובמחילה ממספר חוקרים בעבר או בהווה, אני אראה עד כמה השורות הללו "כיכבו" במהלך הסוגיה הזאת וכיצד הן הובנו בידי החוקרים השונים עד ימינו אלה- המטרה היא לא להציג את סקירת המחקר אלא להראות עד כמה התפיסה שרבי יוחנן ורבי אבון עסקו בפסיפסי בתי הכנסת השתרשה במחקר והפכה לאחד מראשי הפינה של כל אלו שעסקו בשאלת יחס החכמים לאמנות (הדמות) בבתי הכנסת העתיקים. 

כאמור, הראשונים שקישרו בין השורות הללו של רבי יוחנן ורבי אבון ובין הפסיפסים החדשים מבתי הכנסת היו אפשטיין וקליין. גם הארכיאולוגים שהיו מעורבים עמוקות בחשיפת בתי הכנסת ה-"חדשים" באותן שנים התבססו על ההיגד הזה כדי לשבץ את הגילויים הללו בהקשר החברתי וההיסטורי של התקופה ההיא. הכוונה היא בראש ובראשונה לאלעזר ליפא סוקניק שחפר בבתי הכנסת בבית אלפא וחמת גדר וגם מיכאל אבי יונה שעסק במיון וקיטלוג הפסיפסים בכל המרחב הארץ ישראלי. סוקניק שפרסם גם בעברית וגם באנגלית בשנות השלושים ספרים על בתי הכנסת (אחד על בית אלפא ושני כללי על בתי כנסת בכלל) הבינו אף הם שבתי הכנסת המעוטרים באיורי הפסיפס לא נגדו את ההדרכה של החכמים באותה העת (רבי יוחנן ובהמשך רבי אבון) ואולי אפילו קיבלו רשות מהם לשבץ על רצפת בתי הכנסת את האיורים הללו כולל גלגל המזלות.

מי שכבר בשנות השלושים ערער על ההנחה הזאת היה ארווין גודינף מאוניברסיטת ייל שלמרות חוסר ההיכרות הבסיסית שלו עם הספרות התלמודית (דבר שהוא עצמו הודה במפורש), טען כי אין לקשור בין התפיסה הרבנית ובין הסמלים שהתגלו בפסיפסים כמו הגילויים שהלכו ונחשפו ממערות הקבורה מבית שערים. בהמשך, במסגרת הפרוייקט הגדול שלו על הסמלים היהודים בתקופה היוונית-רומית (13 כרכים [!] בין 1953 ל-1968) הוא פיתח את הגישה שמנתקת בין החכמים ובין בתי הכנסת "הארכיאולוגיים". לדידו, בניגוד לסוקניק ואבי יונה, לחכמים (בניגוד לימי בית שני) כבר לא הייתה השפעה כהוא זה על עיצוב הסמלים בבתי הכנסת שהיו בעלי אופי מיסטי בעל נופך הלניסטי מובהק. לדעתו, זה שרבי יוחנן ורבי אבון "לא מחו בידם" לא מלמד שבאי בית הכנסת נזקקו כלל להיתר של אותם חכמים נטולי השפעה:

"Two other rabbinic sayings are much quoted, one to the effect that R. Johanan, of the 3rd century C.E., did not forbid it when Jews “began to have paintings on the walls”; another that R. Abun, a generation or two later, did not prohibit the making of designs in mosaic. But Salo Baron has for a number of years recognized that the wide prevalence of the art work is not explicable in the light of such passages: it was, rather, the popularity of the art which forced the rabbis for a time to legalize it—though actually only a few rabbis gave their authorization. Conspicuously, scholars have not asked why, with the undisputed traditional attitude what it was, Jews insisted on using such pagan forms at all."

המאמר המפורסם של אורבך על הלכות עבודה זרה והממצא הארכיאולוגי של המאות השנייה והשלישית היה תגובה על גישתו הכללית של גודינף, במיוחד לנוכח הממצאים מהחפירות המחודשות בבית שערים בשנות החמישים. צריך להדגיש שאורבך כמעט לא עסק באותו מאמר בשאלה של עיטורי בתי הכנסת אלא בשאלה הכללית של היחס לחפצים פגאניים, הייצור והמסחר השוטף בהם בקרב החברה היהודית וכיצד החכמים מצאו דרכים "לנטרל" את המשמעות האלילית של אותם אובייקטים בתקופה שבה ממילא, לדעתו של אורבך: "בתוך המחנה תש כוחו של היצר הרע של עבודה זרה וגם בעולמה של הסביבה הנכרית נתרופפה בהרבה השפעתה". על הרקע של הנסיבות הכלכליות והשינוי באווירה הדתית של אותה תקופה הוא הביא את השורות שאנחנו עוסקים בהם:

"מאותו טעם לא מחה ר' יוחנן בידי בני דורו, כשהתחיל לצייר ציורים על גבי כתלים וכן לא נקט בדרך זו ר' אבין, כשהחלו יהודי זמנו- במחצית הראשונה של המאה הרביעית- לצייר ציורים על גבי פסיפס. והכוונה היא לציורי דמויות שנחשבו כאסורות עד לימיהם. ואם ציורים וקישוטים אלה הותקנו לצורכי נוי בבתים, הרי אין פלא בדבר שנתייחד להם מקום גם בבתי התפילה ובבתי הקברות". 

כדאי לשים לב שאורבך יודע שההיגדים הללו לא נאמרו בהכרח על בתי כנסת אבל הוא עושה קל וחומר מהבתים הפרטיים לבתי הכנסת והקברים ומביא דוגמאות למשלים של חכמים שהשתמשו במוטיבים אליליים ולכן-

"כך לא ראו אמנים יהודים את עצמם כעוברי עברה, שעה שהשתמשו במלאכתם במוטיבים אליליים, אבל עם זה למדו מן החכמים בעלי האגדה את דרשותיהם לסיפורי המקרא והתחילו לצייר ציורים על פיהן גם בבתי הכנסת". 

הויכוח הזה התנהל בסוף שנות החמישים עוד לפני שנחשף בית הכנסת (הדרומי) של חמת טבריה שבו התגלה הפסיפס המרהיב עם התיאור ה-"בוטה" ביותר של הליוס אל השמש בתוך גלגל המזלות אוחז בשרביט ובכדור בניגוד מוחלט לדברי המשנה. על רקע חשיפת הפסיפס ההוא בחמת טבריה ועל רקע סיום הפרסום של הכרכים של גודינף על הסמלים היהודיים בתקופה היוונית-רומית, יוסף באומגרטן (2008-1928) פרסם ב-1970 מאמר בשם " Art in the Synagogue: Some Talmudic Views". באותו מאמר הוא ניתח מספר היגדים שבהם ישנה התייחסות אפשרית לאמנות בית הכנסת ובראש ובראשונה את ההיגדים "שלנו". הוא היה מודע לכך שלא נאמר בשום מקום שהכוונה לבית הכנסת אבל לטענתו, סביר להניח שהם התכוונו למבני ציבור ובכללם בתי כנסת, גם בגלל שמדובר היה בהוצאה כספית לא מבוטלת וגם בגלל שההלכה של חז"ל היא "סלחנית" יותר בהקשר של אובייקטים פגאניים כאשר מדובר במבנה של הרבים ולא של היחיד. עיקר הטענה שלו נגעה לדמויות המוזכרות כאן- רבי יוחנן ורבי אבהו. הוא ביקש להוכיח מתוך הספרות התלמודית שרבי אבון ובמיוחד רבי יוחנן היו בעלי מדיניות סלחנית כלפי אובייקטים פגאניים מחד ומאידך, הייתה להם זיקה חזקה לבית הכנסת הציבורי, יותר מאשר חכמים אחרים. לפיכך, זה אך הגיוני שהחכמים הללו בדווקא יהיו אלו שיפגינו יחס חיובי כלפי המוטיבים האליליים לכאורה שהיו על הקירות ועל הרצפות של בתי הכנסת. באותו מאמר הוא גם טען שאת בית הכנסת בחמת טבריה (שכאמור, התגלה רק שנים אחדות לפני כן) צריך לראות בהקשר הנשיאותי שלו (כתובת סברוס, גישה שאותה יפתח ישראל לוין בשנים האחרונות) שבו בית הנשיא והמשפחות העשירות היו בעלות גישה פתוחה יותר כלפי העולם ההלניסטי-רומי, כך שאת הממצא הארכיאולוגי והתלמודי צריך לראות כמייצג את מגוון הדעות והזרמים בתוך עולם החכמים ומחוצה לו.

ישראל לוין שעסק בהרחבה רבה גם בחקר בתי הכנסת, גם בחקר עולם החכמים, באמנות היהודית הקדומה התייחס פעמים רבות להיגד הזה אבל הוא למד ממנו לא על מידת ההשפעה של החכמים על בית הכנסת אלא דווקא את המגבלה של יכולת ההשפעה שלהם על בית הכנסת. לדעתו, סביר להניח שהחכמים (לפחות רובם) באופן אישי הסתייגו עמוקות מציורי הדמויות הללו בבתי הכנסת אבל יכולת ההשפעה שלהם לא הייתה בלתי מוגבלת וכך הוא מבין את "ולא מחי בידון" במובן של חוסר יכולת ולא של השלמה מרצון והסכמה. הוא ראה את ההיגד הזה ככהוכחה נוספת לכך שהשפעת החכמים על הנעשה בבתי הכנסת הייתה הרבה פחות חזקה ממה שאנחנו רגילים לחשוב אם בכלל:

"דברים אלה מתעדים את חדירת אמנות הדמות לחברה היהודית במאות הג'-ד' ומלמדים שהחכמים דאז עמדו בפני עובדה מוגמרת; לפחות שניים מהם, הנזכרים במקור לעיל, החליטו שלא לצאת נגד התופעה עצמה אלא להשלים עם המציאות למרות שהיא לא הייתה לרוחם".

לעומת זאת, יששכר (סשה) שטרן במאמר שהוא פרסם ב-1996 טען טענה הפוכה. לדידו, בדיקה קפדנית של המקורות ההלכתיים שעוסקים באמנות הדמות, מראה עקביות ולא שינוי עמדה. מעולם לחכמים לא הייתה בעיה עם אמנות הדמות כל עוד היא לא משמשת כאובייקט פולחני ("נעבדת"). המדיניות המחמירה כלפי אמנות הדמות בימי בית שני לא ייצגה את ההלכה העקרונית אלא החמרה עממית מעבר לנדרש ולכן השינוי לתקופת המשנה והתלמוד לא היה אצל החכמים אלא בנורמה הציבורית. בהקשר שלנו, הוא טען שאת הטקסט "שלנו" לא צריך לראות כעדות לכך שרבי יוחנן או רבי אבון התנגדו באופן אישי לציור הדמויות אלא שעורך התלמוד בתקופה מאוחרת יותר פירש את ההיתר שלהם כ-"לא מחי בידון" אך לאמיתו של דבר, הם עצמם כמו החכמים לפניהם, לא הייתה להם שום בעיה הלכתית עם הפסיפסים או ציורי הקיר:

"אין בפנינו אלא דברי העורך התלמודי שחי דור אחד לפחות לאחר רבי אבון (שהרי הוא אומר: 'בימי רבי אבון') ומוסר שהאמוראים הללו, בדורות הקודמים, לא התנגדו לציורים הללו. אין זה אומר שרבי יוחנן ורבי אבון התירו בפירוש את הציורים, בין לכתחילה בין בדיעבד, או שבכלל התייחסו אליהם כבעיה הלכתית. לאור השתיקה הכללית של המקורות התנאיים והאמוראיים בנוגע לאמנות הדמות, נראה שרבי יוחנן ורבי אבון לא מיחו משום שהבעיה לא העסיקה אותם כלל, אם כי אין הדברים יוצאים מכדי השערה".

בדרך דומה הלך עדיאל שרמר שניסה לעמוד על "האוריינטציה הדתית של החוגים הלא-רבניים במאה השנייה לספירה" וטען שמהמקור שלנו אפשר לראות שבאמת לחכמים לא הייתה שום בעיה הלכתית ממשית עם אותם עיטורים שלא היו בעלי אופי אלילי מובהק ולא שימשו לפולחן פגאני וממילא מתוך המקור שלנו לא צריך להסיק שהחכמים הסתייגו באופן אישי או ראו בכך סתירה למודל הדתי האידיאלי שלהם:

"The report in the Palestinian Talmud that 'In the days of Rabbi Yohanan....', seems to depict a very similar rabbinic reaction to that of Halakic autohrities in the middle Ages to practices among the masses...so also their existence in Palestinian jewish society of late antiquity should not be taken in this direction"

לעומת זאת, עמנואל פרידהיים שסבר שלמוטיב גלגל המזלות עם הליוס בתוכו הייתה משמעות פגאנית חזקה וטוטאלית, טען שלא יכול להיות שהחכמים היו מסכימים להציב את כף רגלם במפתן בית כנסת שכזה וממילא את אותו "לא מחי בידן" לא צריך להבין כהיתר הלכתי פשוט או באמצעות "ניטרול" הלכתי  של האלמנט הפגאני מהדמויות המצוירות אלא לכל היותר כהשלמה עם המציאות הבלתי הפיכה שאי אפשר לעקור את הפרקטיקה האסורה הזאת:

"בכיוון דומה ניתן גם לומר כי ההיתר (או לפחות העדר האיסור וההסכמה בדיעבד) לצייר על כתלים במאה השלישית לסה"נ ועל פסיפסים במאה הרביעית לסה"נ, אינו תוצאה של ירידתה של אמנות הדמות בעלת המשמעות האלילית אלא ההיפך. אמנות הדמות האלילית חודרת לבית הכנסת וקרוב לוודאי שאין דרך להוציאה ולכן מתירים בדיעבד את הנעשה". 

לקינוח, נביא את הטענה של רינה טלגם, מהחוקרות הבכירות של אמנות הפסיפס בעת העתיקה. היא שמה לב לתופעה באמנות היהודית של מעבר מציורי קיר (דורא אירופוס) לאיור רצפות (הפסיפסים בואדי חמאם, חוקוק, חמת טבריה ועוד) ולטענתה זאת הייתה אחת התמורות המעניינות בייצוג האמנותי של בני התקופה ההיא- העברת המערך העיטורי מהקירות לרצפות. את השינוי הזה היא הציעה לתלות בכך שהנוצרים, החל מן המאה השלישת ובמיוחד במאה הרביעית, הבינו את הפוטנציאל הדתי שקיים בציורי קיר אמנותיים. במענה, בחרו האמנים היהודיים דווקא את פסיפסי הרצפה למדיום העיטורי המועדף בבתי הכנסת שבאמצעותו, אפשר היה להבחין בין הכנסיות ובין בתי הכנסת. את השורות שלנו היא קראה אפוא כעדות לאותה תמורה ואף קשרה בין פסיקת ההלכה המשתנה בין רבי יוחנן לרבי אבון.  לאור הפסיפסים החדשים בודאי חמאם ובחוקוק, היא ביקשה לקרוא מחדש את הפסקה התלמודית הזאת:

"ייתכן כי ההתפתחות מימי ר' יוחנן לימי ר' אבון שעליה דיווח התלמוד הירושלמי לא הייתה הרחבה של עיטורי בתי הכנסת מציורי קיר למדיום נוסף, קרי פסיפסי הרצפה, אלא תפנית הלכתית ושינוי מהותי שהיה קשור בר' אבון. ר' יוחנן לא מחה כנגד השימוש בציורי קיר פיגורטיוויים, אולם ר' אבון, שפעל דור או שניים אחריו, התיר את השימוש בפסיפסי רצפה בלבד. הממצא הארכיאולוגי מעיד כי הקהילות היהודיות מיהרו לאמץ את גישתו".

כאמור, אפשר להוסיף כהנה וכהנה, פשוט תקישו בגוגל "ביומוי דרבי אבון" או "In The Days of Rabbi Abun" ובתוך זמן קצר אפשר לראות עד כמה ההיגד הזה הוא "נוכח" בדיון על אמנות בתי הכנסת העתיקים. אלא שפה ושם, כולל במחקרים שהוזכרו לעיל, החוקרים הודו, לפעמים אפילו במפורש, שלא בטוח שרבי יוחנן ורבי אבון דיברו על פסיפסי בתי הכנסת או על גלגל המזלות ו/או הליוס. ובכן, עיון קצר בסוגיה עצמה מעלה תהיות כיצד ההיגדים הללו בכלל נקשרו לגילויים של פסיפסי בתי הכנסת והאם הם בכלל רלבנטיים לסוגיות שעלו כתוצאה מגילויי פסיפסי בתי הכנסת. על כך ברשומה הבאה.