"ביומוי דרבי אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון" (חלק ראשון)

א. הפסיפסים הראשונים בבתי הכנסת הקדומים 

בספטמבר 1918, פגז טורקי שנורה לעבר עמדות של הצבא הבריטי בגדתו הצפונית של וואדי נועימה ליד עין דויוק בסמוך ליריחו, חשף פסיפס עתיק. שנה אחרי כן, האתר נבדק בידי ארכיאולוגים בריטים שהעתיקו כמה מן הכתובות וב-1921 המבנה נחשף כמעט כולו בידי האבות הדומיניקנים ונסאן ולה גרנז' וזוהה לראשונה כבית כנסת עתיק. הוא "נחשף" מחדש אחרי מלחמת ששת הימים ב-1969 (או 1970), על ידי חייל ישראלי שחפר שוחה ונבדק בידי פסח בר אדון- זהו מבנה בסיליקאלי שנחלק לאולם תווך ושתי סיטראות שמתוארך למאה השישית לספירה. מספר כתובות שהתגלו בבית הכנסת העידו על הבונים והתורמים אך הגילוי העיקרי הייתה רצפת פסיפס באולם התווך שכללה שלושה ספינים- ספין אחד גדול של תשליבים הכולל דמויות של בעלי חיים; ספין עליון שכולל בין השאר שתי מנורות וארון הקודש ובתווך נמצא גלגל המזלות עם דמות הליוס במרכזו שבו הוא רוכב על מרכבה. הפסיפס לא התגלה במלוא הדרו שכן בדמויות האנושיות ובעלי החיים ניכרו סימני השחתה מכוונים (איקונקלזם). המבנה בנערן היה מבנה בית הכנסת הראשון שבו נחשף בית כנסת עם פסיפס ולא עוד אלא שזה גם פסיפס מצויר הכולל בין השאר אלמנט לא מוכר כמו גלגל המזלות עם דמותו של הליוס במרכזו. ואם מישהו חשב שמדובר על עדות חריגה, כעבור קצת פחות מעשר שנים התגלה בית הכנסת בבית אלפא עם מוטיב דומה בנוסף לסצינה מקראית ראשונה (עקידת יצחק). מכאן ואילך, התגלו עוד ועוד בתי כנסת עם פסיפסים- חלקם עם גלגל המזלות וחלקם בלעדיו וזה עוד לפני שנחשף בדורא אירופוס, מבנה צנוע שהשתמר באופן נדיר וכלל סדרה של ציורי קיר שהדהימו (ועדיין מדהימים) את החופרים כמו את כל מי שעסק בחקר בתי הכנסת העתיקים. 

אני לא עומד לעסוק כאן בשאלה של גלגל המזלות, סוגיה שסביבה התפתחה ועדיין קיימת ספרות מחקרית ענפה מאז הגילויים הראשוניים ועד ימינו. אני אתמקד כאן בנסיון של החוקרים למצוא הד בספרות חז"ל לתופעת הפסיפסים המעוטרים בבית הכנסת הקדום אבל לאו דווקא בהיבטים הסמליים של גלגל המזלות כמו הליוס אל השמש שנידונו כאמור בהרחבה רבה אלא בהיבט ספציפי- מה הייתה המדיניות ההלכתית של החכמים כלפי עצם ציור הפסיפסים. בעצם, אני גם לא מתכוון לעסוק במכלול ההיבטים הקשורים לשאלה הזאת אלא אתמקד במקור ספציפי שמוזכר בכל מחקר אפשרי שעוסק ביחס של החכמים לציורים על הקירות ועל הפסיפסים בבית הכנסת. באמצעות הדיון במקור הזה ובדרך שבה הוא הובן בידי החוקרים, אפשר ללמוד לא מעט על האנומליה המובנית שקיימת בממשק בין הממצאים האמנותיים העשירים מבתי הכנסת העתיקים ובין האזכור המינימלי ואף למטה מכך בספרות חז"ל הקלאסית.

כאמור, רק אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, התגלו בארץ ישראל ובסביבתה בתי כנסת עם פסיפסים וקירות מעוטרים. עד אז, לא היו סימנים לכך בשרידים של בתי הכנסת הקדומים שניצבו בגליל כולל אלו שנבדקו בידי קוהל וואצינגר ואפילו כשגילו מה שנראה ככתובת ארמית בכפר כנא, קלרמון גאנו לא העלה על דעתו שזה יכול להיות חלק מפסיפס של בית כנסת. גם אלו שניסו לתאר עד אז את אופיו של בית הכנסת הקדום (קרויס למשל) על סמך המקורות, הניחו שהיהודים נמנעו משימוש בפסיפסים מקושטים או שלא הייתה להם הוכחה מתוך מקורות חז"ל או מקורות אחרים שבתי הכנסת היהודיים היו מעוטרים בציורים על הקיר או על הרצפות. כשהתגלו בתי הכנסת בנערן ובבית אלפא וכן לאט לאט גם במקומות אחרים, ההנחה הקודמת כבר לא הייתה רלבנטית- הממצא הארכיאולוגי העיד בבירור על מציאותם של בתי כנסת כאלו (כולל כתובות המציינות זאת במפורש- בנערן למשל) וזאת על אף "שתיקת המקורות". האמת היא שדווקא כן היה מקור אחד שממנו אפשר להסיק שכן היו בתי כנסת מעוטרים. התרגום המיוחס ליונתן מתרגם את הפסוק:"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו א) באופן הבא: "ואבן מציירא לא תתנון בארעכון למגחן עלה, ברם סטיו חקיק בציורין ודיוקנין תשוון בארעית מקדישכון ולא למסגוד לה ארום אנא ה' אלקכון". אלא שכל עוד לא התגלו בתי הכנסת עם הפסיפסים, אפשר היה להבין את זה כמתייחס רק לבית המקדש (כפי שכבר חז"ל החריגו את בית המקדש מהאיסור) ובכל מקרה, מדובר על מקור בודד מתקופה די מאוחרת.

ב. גילוי השורה על רבי אבון מהגניזה וההשערה הראשונית של אפשטיין

על הרקע הזה ניתן להבין מה רבה הייתה השמחה כשמתוך שרידי הגניזה שהתגלו באוסף אנטונין שבלנינגרד (סנט פטרבורג), פורסמה שורה אחת שבבת אחת "דובבה" את מקורות חז"ל. ב-1931 (תשרי תרצ"ב) פרסם יעקב נחום אפשטיין קטע (אנט' 165) מתוך ירושלמי עבודה זרה מן הגניזה שהיה מצוי בלנינגרד ולא פורסם במסגרת פרסום קטעי הירושלמי שפרסם לוי גינצבורג קצת יותר מעשרים שנה לפני כן (שרידי הירושלמי, 1909). הוא מייד הסב את תשומת הלב לשורה שלא הייתה מוכרת עד כה:

"ביומוי דר' אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון" (בימיו של רבי אבון התחילו מציירים על פסיפס ולא מחו בידיהם)

השורה הזאת הגיעה מייד אחרי שורה שכן הייתה מוכרת: "ביומוי דר' יוחנן שרון ציירין על כותלייה ולא מחי בידון" (בימיו של רבי יוחנן התחילו מציירים על הכתלים ולא מחו בידיהם). על אף שהשורה על ר' יוחנן כן הייתה מוכרת, היא כמעט ולא זכתה עד אז להתייחסות אם בכלל בקרב אלו שעסקו בבתי הכנסת הקדומים, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה ארכיאולוגית. דווקא הקטע הזה מהגניזה שהגיע ללנינגרד (סנט פטרבורג, בתמונה מתוך אתר פרידברג), הפך את שתי השורות הללו ל-"כוכבות" בהא הידיעה של כל מי שעוסק באמנות הדמות בהלכה ובממצא הארכיאולוגי, והיום אין מי שלא מצטט את שתי השורות הללו בכל מחקר שעוסק באמנות היהודית העתיקה בכלל ובפסיפסי בתי הכנסת בפרט.

כבר אפשטיין עצמו באותו פרסום חרג קצת מכובעו כחוקר תלמוד פילולוגי מובהק וטען שהחשיבות של הקטע שלפנינו "היא הידיעה על התחלת הציור (של בעלי חיים ואנשים) על פסיפס". בהמשך הוא ציין את שני בתי הכנסת "הטריים" שזה עתה התגלו (נערן ב-1919; בית אלפא ב-1928/9) אך הוא הדגיש שבעוד הם מתוארכים למאות החמישית והשישית לספירה, רבי אבון (הוא ה-"נחותא") חי בחצייה הראשון של המאה הרביעית. מכאן הוא הסיק שהקטע הזה מעניק לנו "תאריך מדויק להתחלת הציור של בע"ח על פסיפס בא"י ע"י היהודים". הוא גם למד מתוך העובדה שרבי אבון לא מחה שהאיסור עדיין לא הותר לגמרי וכאן הוא הסתמך על סימני המחיקה הבולטים שניכרו בדמויות הפסיפס בנערן (האיקונוקליזם). אם כן, לדעת אפשטיין, השורה החדשה תרמה תרומה היסטורית של ממש לחקר ראשית ציור הפסיפסים בבתי הכנסת בארץ ישראל ואילו את ההסתייגות העקיפה שמובעת במקור ("ולא מחי בידון") הוא כרך בהשחתה של הדמויות בפסיפס בנערן שאותה הוא ייחס ליהודים בשלהי העת העתיקה.

ג. הצעת השחזור ההיסטורית של קליין על בית הכנסת המצויר של רבי אבון בטבריה

שנה וחצי אחרי כן (באותה שנה התגלה בית הכנסת בדורא אירופוס) ושמואל קליין התייחס באופן ישיר לשורה "החדשה" הזו במסגרת מאמר שעד היום מצטטים אותו- "אימתי התחילו לצייר על פסיפס בארץ ישראל?". המאמר הזה, יותר משהוא מענה לעצם השאלה הזאת של מחקר בתי הכנסת העתיקים, הוא תגובה להצעה הקצרה של אפשטיין בפרסום שנה לפני כן. קליין תהה מדוע נזכר דווקא רבי אבון והשיב שזה לא היה מקרי שדווקא רבי אבון נזכר כמי ש-"התיר" לצייר פסיפסים בבית הכנסת. הוא טען שרבי אבון היה לא סתם חכם בבית המדרש התלמודי אלא ראש בית הכנסת. הוא הבין שאלו שהוא לא מחה בידם היו לא אחרים מאשר ציירי הפסיפסים בבית הכנסת "שלו" שהיה למעשה "חלוץ" בתי הכנסת עם הפסיפסים. כדי לחזק את התיזה שלו הוא ציטט את הירושלמי משקלים (ה ה מט ע"ב) על רבי אבון שעשה את ה-"תרעייה דסדרא רבא" (השערים של הסדרא רבה) וביקש להשתבח בכך לפני שרבי מני שאל אותו היכן אלו שלומדים תורה. קליין סבר שמדובר באותו אירוע- כלומר בתום בניית בית הכנסת המפואר (הוא ה-"סדרא רבה") בטבריה עם העמודים והפסיפס, הראשון מסוגו אצל היהודים, הוא הזמין את רבי מני להתרשם מהפרוייקט החדשני. בכך הוא "תיקן" את הצעתו של אפשטיין שכן לא מדובר ברבי אבון הראשון (הנחותא) כפי שהציע אפשטיין אלא ברבי אבון השני, בנו, שחי במחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה. זאת ועוד, ישנו הבדל עקרוני בינו ובין אפשטיין שכן בניגוד לאפשטיין שסבר שהד האיסור הקדום עדיין משתקף גם באופן ההיתר  "ולא מיחה בידם" וגם בהשחתת בית הכנסת בנערן, קליין סבר שלא היה כל איסור או הד לאיסור שכזה ושמי שהשחית את דמויות הפסיפס בנערן כלל לא היו יהודים אלא גויים (השלטון הנוצרי) שהרסו את הפסיפס ואחרי כן את הבניין כולו. 

את התיזה שלו שהיהודים היו אלו שהתחילו לצייר (ויותר מדויק- רבי אבון והציירים שלו בטבריה) הוא המשיך בטענה נוספת שככל הנראה הייתה תגובה לדעה אחרת (שהובעה למעשה במאמר שנכתב באותו גליון לפניו בידי מיכאל אבי יונה שהשווה בין הפסיפסים בבתי הכנסת ובכנסיות). לטענתו, לא רק שהיהודים לא אימצו את הפרקטיקה הזאת משכניהם הנוצרים אלא שהם היו הראשונים בארץ ישראל שהתחילו בכך ושהנוצרים היו אלו ש-"חיקו" את הפסיפסים בבתי הכנסת היהודיים. ולבסוף, מתוך ההשערה שרבי אבון השני, איש טבריה, היה זה שבנה את בית הכנסת על כל ציוריו הוא קיווה (סביר להניח שהגילויים הראשוניים מדורא אירופוס היו ברקע התקווה הזאת) "ואולי תשחק לנו השעה למצא גם את מקומו של בית הכנסת ההוא, את "סדרא רבה" יחד עם ציוריו". רק כעבור שנים רבות, יזהר הירשפלד שיער שהוא מצא את בית המדרש הגדול של רבי יוחנן במבנה ציבורי במסגרת חפירות טבריה אלא שלא רק שלא התגלו שם הציורים "המפורסמים" של רבי אבון והציירים שלו אלא גם זיהוי המבנה הזה כשרידי בית המדרש המרכזי של החכמים (סנהדרין?) נשלל לאחרונה בידי זאב וייס שטען שזה לא היה מבנה ציבורי שאפשר לייחס אותו לסנהדרין אלא חלק מבית אמידים פרטי טיפוסי.

אני לא אחדש דבר אם אומר שהרבה דברים השתנו מאז מאמריהם של אפשטיין וקליין. הגישה ההרמונית המעט "רומנטית" שלהן שבה השורה הזאת והמידע הארכיאולוגי משתלבים אחד בתוך השני, פינתה את מקומה לטובת גישה מורכבת יותר שעד היום הארכיאולוגים וההיסטוריונים מתווכחים בלהט סביב הדרך לשלב את סוגי המקורות במסגרת דיון רחב יותר על מקומם של החכמים בבית הכנסת בפרט ובחברה היהודית בכלל. אפילו אם ההשערה מרחיקת הלכת של קליין כבר אינה מקובלת כיום, לפחות לא באופן שבו הוא הציג אותה, הטקסט הזה של רבי יוחנן ורבי אבון הפך לטקסט קבוע שמוזכר בכל מקום שבו נושא בית הכנסת וחז"ל נידון עד ימינו אלה. בכל מקרה, מה שמעניין כאן הוא כיצד חידושים בחקר הארכיאולוגי של בתי הכנסת העתיקים השתלבו בגילויים חדשים מתוך הגניזה הקהירית ועיצבו גם את הפירוש לטקסט החדש והישן תוך נסיון ליצור סינתזה בין המקורות גם אם היא קצת נאיבית ופחות מקובלת כיום.