כשמדברים על המכתבים והאגרות של בר כוכבא (הוא שמעון בן כוסיבה), יש להניח שהאגרת המפורסמת ביותר או לפחות המועמדת הבכירה לתואר הזה היא "אגרת ארבעת המינים" (פפירוס ידין 57)- אגרת בארמית שבה שמעון (בר כוסיבה) שלח ליהודה בר מנשה בקרית ערביה (אל ערוב של היום) בצירוף שני חמורים במטרה שישלח שני אנשים למפקדי עין גדי יהונתן בן בעין ומסבלה כדי שיקחו משם לולבים ואתרוגים וישלח ל-"מחנה". בנוסף לכך, הוא ביקש ממנו לשלוח למחנה העמוס באנשים גם הדסים וערבות ו-"לתקן" אותם (יהיה משמעו אשר יהיה- לעשר או להכין/לאגד). האגרת הזאת נמצאה בתחתית פיר שבקצה הפנימי של אולם ג' שבמערת "האגרות" בנחל חבר ביום ראשון בצהריים של ה-3 באפריל 1960 במסגרת מבצע מדבר יהודה . האגרת הייתה בתוך צרור ארוז שכלל חמש עשרה אגרות- זה היה ארכיונו של יונתן בן בעין, לא אחר מאשר אחד משני מפקדי עין גדי בזמן מרד בר כוכבא.
אבל יש עוד "אגרת ארבעת המינים" שאולי קצת פחות מוכרת לציבור הרחב ולאלו שמתעניינים בהיסטוריה המעורפלת של המרד אך מוכרת היטב בספרות המחקר וסביבה יש דיון הרבה יותר מפותח מאשר האגרת המפורסמת הנ"ל. הכוונה היא לפפירוס ידין 52, אחת משתי התעודות היווניות מבין 15 התעודות (רובן ארמית וקצת עברית). סביר להניח שיש קשר בין שתי התעודות וששניהם עוסקות באותם אירועים שהיו בערב סוכות 134 לסה"נ, בעיצומה של השנה השלישית למרד.
כאמור, זאת תעודה ביוונית שנכתבה בידי אדם ששמו ביוונית הוא "סומאיוס" או "סימאיוס" (יש כמה קריאות אפשריות) שבו הוא כותב ליונתן ולמסבלה (שני מפקדי עין גדי) ומפציר בהם לתת לאדם בשם אגריפה (או אגריפס) את הלולבים והאתרוגים בשביל "מחנה היהודים" (!) כמה שיותר מהר ושלא יעכבו אותו לפני החג. המשפט הבא הוא אחד המשפטים המעניינים ביותר אם כי גם לגביו יש כמה קריאות אפשריות ועוד יותר פרשנויות- הוא מתנצל על השפה היוונית של האגרת שכן הוא לא יודע (לכתוב או בכלל) עברית ושוב הוא מפציר לשחרר את אגריפה/ס כמה שיותר מהר כי החג מתקרב.
מי זה אותו סומאיוס? כאן הדעות נחלקו כבר ברגע שהתפרסם דבר קיומה של האגרת הזאת. המפרסם הרשמי הראשון, ברוך ליפשיץ, טען ש-"סומאיוס " הלז הוא לא אחר מאשר התעתיק היווני של שמעון בר כוסיבה ושמי שכתב את האגרת לא ידע (או לא הרגיש בנוח) לכתוב בעברית על אף שלכאורה זאת תעודה מאת שמעון בר כוסיבה בכבודו ובעצמו. יגאל ידין עצמו דחה בתקיפות את האפשרות שדווקא שמעון בר כוסיבה שמאגרות והמטבעות נראה שהוא ראה בעברית חלק מההתעוררות הלאומית של המרד, ישלח אגרת ביוונית ויתנצל שהוא לא יכול לכתוב בעברית. זאת ועוד, ציון היעד בשם "מחנה היהודים" נראה מאד לא סביר לו היה מדובר בשמעון בר כוכבא או כל יהודי אחר. לפיכך, ידין העריך ובעקבותיו גם מספר חוקרים אחרים, שיערו שאותו סימאיוס היה איש לא יהודי דובר יוונית שנטל חלק במרד על אף חוסר ההיכרות שלו עם העברית.
התעודה הזאת פורסמה מחדש עם שאר תעודות מערת האגרות לפני 15 שנים בידי חנה כותן שהציעה גם במאמר אחד שהוקדש כולו לתעודה הזו שאותו סימאיוס הוא....נבטי. היא (היו כמה חוקרים לפניה שהעלו את האפשרות הזאת) התבססה על כמה שיקולים ומתוך השוואה לתעודות יווניות אחרות מארכיונים אחרים שהתגלו במערת האגרות, והגיעה למסקנה שמדובר כאן בקבוצת נבטים (סומאיוס, אגריפה, אליאנוס מפפירוס ידין 59) שהצטרפו למורדים ואפילו היו חברים במערך הצבאי של בר כוסיבה. אלא שאם מדובר בנבטי ולא בדובר יוונית כפי שטענו ידין ואחרים- מדוע הוא לא כתב את התעודה בארמית, השפה שגם הנבטים מכירים היטב? לכן היא הציעה (מתוך תיקון קריאות קודמות) שהוא התנצל שהוא לא יודע לכתוב בשפה המנהלית הנדרשת בתוך הישות של בר כוכבא: עברית או ארמית יהודית.
מה היחס בין שתי האגרות ומה ניתן ללמוד מהן על המצב בזמן חיבור האגרות? הנה אחת הספקולציות האפשריות:
"אגרת ארבעת המינים" הארמית נכתבה בידי שמעון בר כוסיבא ליהודה בר מנשה, מפקד "קרית ערביה". קרית ערביה זוהתה כבר בידי ידין בחורבת אל ערוב מדרום לגוש עציון. באזור ההוא גם התגלו בסוף שנות השישים מחילות מסתור ומטבעות מזמן המרד והאתר נבדק בידי יורם צפריר ביחד עם אנשי בית ספר שדה כפר עציון ב-1973 (האתר נפגע קשות בשנה האחרונה). מן העובדה שהיא התגלתה בתוך ארכיונו של יונתן בן בעין על אף שלא יועדה לו, עולה שיהודה בר מנשה החליט לשלוח ביחד עם שני החמורים והשליחים (אחד מהם היה אותו אגריפה/ס?) גם את האגרת של בר כוסיבה, מן הסתם כדי להעניק משנה תוקף לדרישה להביא את הלולבים והאתרוגים שהיו מיועדים ל-"מחנה". איננו יודעים על איזה "מחנה" מדובר- אפשרות אחת היא שמדובר בהרודיון המוזכרת בתעודות בר כוכבא מספר פעמים כולל עם התואר "במחנה אשר בהרדיס" , בה גם התגלו מערכות מסתור וגרילה משוכללות ומפותחות במיוחד כשממצאים ארכיאולוגיים נוספים שהתגלו באתר מעידים על חשיבות המקום- סביר שהיא שימשה גם כמפקדת המרד כאשר זה היה אפשרי. אפשרות אחרת לזיהויה ה-"מחנה" היא שמדובר בביתר ואני חושב שדווקא במקרה דנן, זאת אפשרות טובה יותר.
כל החוקרים מסכימים שלמרות שהאגרות אינן מתוארכות, מסתבר שהן משקפות אירועים שקרו בשלהי המרד בסיטואציה קשה, ככל הנראה בסוכות של 134 לסה"נ (כותן מדברת על סתיו 135 אבל זה לכל היותר התאריך המאוחר ביותר שבו נמלטו מפקדי עין גדי למערות, האירועים כאן קרו לפני כן, מסתבר ב-134 כפי שסבר יגאל ידין). האפשרות שבשלב הזה ככל הנראה שמעון בר כוסיבה ישב בביתר ולא בהרודיון מסבירה מדוע שמעון לא שלח אגרת ישירה ליהונתן ומסבלה כמו במקרים קודמים (אם הייתה אגרת כזאת, היא הייתה צריכה להיות בארכיון של יונתן כמו האגרות האחרות). אפשר שבאותה העת, אזור הרודיון כבר היה מסוכן מדיי אם הוא לא כבר נפל לידיים רומאיות. הדרך הפתוחה היחידה לעין גדי עברה דרך קרית ערביה (אל ערוב) שנראה שהפכה באותה העת למוצב חזית בעל אופי צבאי ("גברי קרית ערביה" בפפירוס ידין 58 אם הקריאה הזאת נכונה). סביר להניח שהשליחים ירדו לאורך הדרך שזוהתה בידי דוד עמית בסוף שנות השמונים שיצאה מאזור אל ערוב ועמק הברכה, דרך ואדי אל ערוב אל רכס אל כנוב (בסמוך ליישובים אספר ופני קדם היום) ומשם ירדה דרך אחת השלוחות של נחל ערוגות. המצב הבטחוני המידרדר משתקף אולי לא רק במספר החמורים המצומצם ששמעון שלח לקרית ערביה (שני חמורים אמיצים ועזי נפש...) אלא גם בעובדה שבשתי האגרות מסופר על מספר התושבים הגדול ב-"מחנה". זה מעלה את האפשרות כמו במקרים רבים אחרים של סוף מאבק או מרד, בשלב הזה, נמלטו לשם אוכלוסיית פליטים לא מבוטלת ("די אכלסה סגי") ולכן לקראת חג הסוכות נוצרה בעיה קשה בכל מה שקשור לאספקת ארבעת המינים שהיו בעלי חשיבות סמלית עצומה בקרב הנהגת המרד כפי שעולה מהמטבעות.
"אגרת ארבעת המינים" היוונית כאמור נכתבה בידי מישהו שלא ידע עברית (או לפחות לכתוב) בשם סומאיוס שאולי הוא חלק מקבוצת נבטים שהצטרפו למורדים. יש להניח שהאגרת נכתבה בקרית ערביה אם כי לא מטעמו של "יהודה בר מנשה" (האגרת של יהודה בר מנשה ליהונתן לא שרדה ואולי לא היה בה צורך כשיש ביד השליח אגרת מטעמו של בר כוסיבה בכבודו ובעצמו). שתי התעודות לא מתוארכות אבל את שתיהן שמר יהונתן בארכיון שלו שאותו הוא לקח למערת המפלט. ישנן שתי אפשרויות: או שאחת האגרות קודמת לחברתה או מה שיותר מסתבר ששתי האגרות הגיעו לעין גדי ביחד: אגריפה/ס או מי שזה לא יהיה נשא איתו ביחד עם שני החמורים, גם את האגרת הישירה של סומאיוס וגם את האגרת של שמעון בר כוסיבא שכאמור יועדה בכלל ליהודה בר מנשה שאולי היה המפקד הראשי של "קריית ערביה". מתוך תוכן האגרת, עולה שאותו סומאיוס היה ביחסים טובים מאד עם מפקדי עין גדי (בניגוד למה שעולה מהאגרות של שמעון למפקדי עין גדי בשנים הקודמות) ולכן הוא פונה אליו בלשון בקשה והתנצלות ולא בדרישה ופקודה. אפשר גם לשער שאולי יהונתן ומסבלה לא היו ביחסים תקינים עם יהודה בר מנשה ולכן מי ששלח את האגרת היה סומאיוס שלא היה המפקד הראשי בקרית ערביה ולא ברור מה בדיוק היה התפקיד שלו בקרית ערביה.
מה עוד? אפשר להניח כפי שגם עולה מממצאים אחרים שהמצב הבטחוני בעין גדי ובסביבה היה משופר יחסית יותר מאשר באזור גב ההר ובוודאי באזור השפלה. הנתיב להרודיון דרך תקוע והסביבה כנראה כבר היה מסוכן מדיי ולכן הקשר היחיד האפשרי דרך אזור קרית ערביה. וגם שם, יכול להיות שהדרך הייתה מסוכנת וחשופה בפני מארבים של הצבא הרומי (בוודאי אם הוא כבר כבש את אזור הרודיון ותקוע) ולכן אפשר היה לשלוח למטה רק שני אנשים ולא שיירה או יחידה שלמה.
זה מסביר עוד דבר- יש להניח שמפקדי עין גדי שכבר לא היו בקשר רצוף עם המפקדה הראשית (כבר לא בהרודיון), התעניינו מאד לדעת מה קורה שם "למעלה" ועד כמה המצב חמור- היחידים שהיו יכולים להיות "סוכני מידע" הם אנשי קרית ערביה שישבו על הנתיב הפתוח היחידי בין אזור ים המלח וגב ההר. הגעתם של שליחים מהמוצב הצבאי בקרית ערביה הייתה אפוא משמעותית במיוחד מבחינה מודיעינית כדי להעריך את מצב העניינים ואת הסיכויים שלהם לשרוד. אבל הזמן עד כניסת החג היה מצומצם ולכן סומאיוס ביקש בכל לשון מיהונתן ומסבלה לא לעכב את אגריפה אצלם. כאמור, ככל הנראה זה היה סוכות של 134 לסה"נ במצב בטחוני שהלך והחמיר מבחינת המורדים ובכל זאת היה נסיון עקשני לקיים בכל זאת את אספקת ארבעת המינים למי שרצה לקיים את המצווה גם במציאות העגומה. אפשר לשער גם שלאור המימד התעמולתי הניכר שהקדישו מנהיגי המרד לארבעת המינים באמצעות המטבעות, היה להם חשוב במיוחד לקיים בכל זאת על אף הסיכון את המצווה הזאת לאו דווקא בגלל נסיבות דתיות גרידא אלא גם כחלק מנסיון להעלות את המוראל.
מה קרה בסוכות הבא של 135 לסה"נ ? שמעון בר כוסיבה כבר לא היה בחיים; ביתר נפלה; קרית ערביה הפכה למוצב שרוף, עזוב ונטוש וגם תושבי עין גדי, או לפחות המפקדים ומשפחותיהם, אולי האחרונים שהחזיקו מעמד, נמלטו ואולי כבר נספו במערות ביחד עם הארכיונים שלהם שנותרו לספר על ערב סוכות הקודם. זאת כבר הייתה השנה הראשונה של "חורבן בית ישראל"....
אבל יש עוד "אגרת ארבעת המינים" שאולי קצת פחות מוכרת לציבור הרחב ולאלו שמתעניינים בהיסטוריה המעורפלת של המרד אך מוכרת היטב בספרות המחקר וסביבה יש דיון הרבה יותר מפותח מאשר האגרת המפורסמת הנ"ל. הכוונה היא לפפירוס ידין 52, אחת משתי התעודות היווניות מבין 15 התעודות (רובן ארמית וקצת עברית). סביר להניח שיש קשר בין שתי התעודות וששניהם עוסקות באותם אירועים שהיו בערב סוכות 134 לסה"נ, בעיצומה של השנה השלישית למרד.
כאמור, זאת תעודה ביוונית שנכתבה בידי אדם ששמו ביוונית הוא "סומאיוס" או "סימאיוס" (יש כמה קריאות אפשריות) שבו הוא כותב ליונתן ולמסבלה (שני מפקדי עין גדי) ומפציר בהם לתת לאדם בשם אגריפה (או אגריפס) את הלולבים והאתרוגים בשביל "מחנה היהודים" (!) כמה שיותר מהר ושלא יעכבו אותו לפני החג. המשפט הבא הוא אחד המשפטים המעניינים ביותר אם כי גם לגביו יש כמה קריאות אפשריות ועוד יותר פרשנויות- הוא מתנצל על השפה היוונית של האגרת שכן הוא לא יודע (לכתוב או בכלל) עברית ושוב הוא מפציר לשחרר את אגריפה/ס כמה שיותר מהר כי החג מתקרב.
מה היחס בין שתי האגרות ומה ניתן ללמוד מהן על המצב בזמן חיבור האגרות? הנה אחת הספקולציות האפשריות:
"אגרת ארבעת המינים" היוונית כאמור נכתבה בידי מישהו שלא ידע עברית (או לפחות לכתוב) בשם סומאיוס שאולי הוא חלק מקבוצת נבטים שהצטרפו למורדים. יש להניח שהאגרת נכתבה בקרית ערביה אם כי לא מטעמו של "יהודה בר מנשה" (האגרת של יהודה בר מנשה ליהונתן לא שרדה ואולי לא היה בה צורך כשיש ביד השליח אגרת מטעמו של בר כוסיבה בכבודו ובעצמו). שתי התעודות לא מתוארכות אבל את שתיהן שמר יהונתן בארכיון שלו שאותו הוא לקח למערת המפלט. ישנן שתי אפשרויות: או שאחת האגרות קודמת לחברתה או מה שיותר מסתבר ששתי האגרות הגיעו לעין גדי ביחד: אגריפה/ס או מי שזה לא יהיה נשא איתו ביחד עם שני החמורים, גם את האגרת הישירה של סומאיוס וגם את האגרת של שמעון בר כוסיבא שכאמור יועדה בכלל ליהודה בר מנשה שאולי היה המפקד הראשי של "קריית ערביה". מתוך תוכן האגרת, עולה שאותו סומאיוס היה ביחסים טובים מאד עם מפקדי עין גדי (בניגוד למה שעולה מהאגרות של שמעון למפקדי עין גדי בשנים הקודמות) ולכן הוא פונה אליו בלשון בקשה והתנצלות ולא בדרישה ופקודה. אפשר גם לשער שאולי יהונתן ומסבלה לא היו ביחסים תקינים עם יהודה בר מנשה ולכן מי ששלח את האגרת היה סומאיוס שלא היה המפקד הראשי בקרית ערביה ולא ברור מה בדיוק היה התפקיד שלו בקרית ערביה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה