קיסריה הייתה "עיר הדגל" של השלטון הרומי בארץ ישראל כבר מימי הורדוס ועד ימי השלטון הביזנטי. אפשר להתווכח עד כמה ציפורי או טבריה היו ערים "יהודיות" או "רומאיות" אבל אף אחד לא מטיל ספק בכך שקיסריה לא הייתה עיר "יהודית" אלא רומאית מובהקת. כבר בימי מייסד העיר, הורדוס, הוא תכנן את העיר ואת הנמל כך שמי שהיה מגיע בספינה לנמל סבאסטוס ההרודיאני היה אמור לראות כבר מרחוק את מקדש רומא ואוגוסטוס מתנשא לגובה- הצהרה סמלית שהוא נכנס לטריטוריה רומאית מובהקת. גם אחרי ימי הורדוס, קיסריה המשיכה להיות מרכז הנוכחות הרומית בארץ ישראל ושם ישבו מושלי הפרוביניקה בכל מאות השנים שאחרי כן. החפירות האינטנסיביות שנערכו בקיסריה המחישו בכל דרך אפשרית את המימד הרומי שלה- הארמונות, מבני הממשל, מבני הבידור השונים והכתובות (הלטיניות) השלימו והעשירו את המידע ההיסטורי על "קיסרי בת אדום".
ומה באשר לקהילה היהודית בקיסריה? אמנם היא לא הייתה עיר יהודית והיא "התחרתה" מול ירושלים אבל מתוך עדותו המפורטת של יוסף בן מתתיהו אנו למדים שכבר משלב מוקדם ובוודאי במאה הראשונה לספירה היא הייתה מרכיב משמעותי במרקם העירוני. האירועים האלימים של המרד הגדול לא רק שלא פסחו על העיר אלא אפילו היו מהגורמים הבולטים לתסיסה שהובילה לפרוץ המרד- מה שהתחיל כבר בויכוח מספר שנים לפני כן על עצם אופיה של העיר- יהודי או יווני רומי, התלקח בשנת 66 מסכסוך נקודתי ליד בית הכנסת ("כנישתא דמרדתא"?) לחורבן אלים של הנוכחות היהודית בעיר ששרידיה נמלטו לתחום היהודי הסמוך (חבל נרבתא). כמעט ואין מידע על נוכחות יהודית קבועה בעיר בתקופת המשנה (למעט ביקורים מסחריים וענייני מנהל או להבדיל לצורך מאסר, מופעי בידור והוצאות להורג) אבל לקראת תחילת או אמצע המאה השלישית, הקהילה היהודית בעיר התחדשה ואיתה גם נוכחות לא מבוטלת של חכמים ובתי מדרש- החל מימי רבי הושעיה ועד הדמות הרבנית המוכרת ביותר עם קיסריה- רבי אבהו בשלהי המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית. בהקשר לכך גם מוזכרים במקורות "רבנן דקיסרי" ובזמנו אף טען שאול ליברמן שסדר נזיקין של התלמוד הירושלמי לא נערך בטבריה אלא בקיסריה ("תלמודה של קיסרין"). באותה העת קיסריה הייתה עיר קוסמופוליטית שהכילה בתוכה קהילות אתניות ודתיות שונות וגם מרכזי לימוד ופילוסופיה יווניים מחד וגם היא משכה את אבות הכנסייה כמו אוריגינס ואווסביוס שהשתקעו בה. הקשרים הישירים והעקיפים בין אבות הכנסייה ובין מנהיגי החכמים של בית המדרש בקיסריה היא נושא שזכה להתייחסות מחקרית עניפה. חוץ מהיהודים, התושבים הפגאנים והקהילה הנוצרית הגדלה והולכת, גם הלכה והתהוותה קהילה שומרונית גדולה בעיר, מה שגרם גם לסדרת שאלות והתייחסויות הלכתיות מצד ראשי החכמים כלפי השומרונים.
קיסריה התלמודית מתועדת לא מעט בספרות חז"ל ולכך כבר התייחס ישראל לוין לפני יותר מארבעים שנה אבל מעבר לכל ההתייחסויות, הסיפורים וההלכות הקשורות בקיסריה, במקורות חז"ל מרחפת שאלה מסוימת שעד היום מרתקת את החוקרים: מה היה מעמדה ההלכתי של קיסריה- האם מבחינה הלכתית טהורה היא נחשבה ארץ ישראל או שלא. השאלה הזאת היא לא רק שאלה הלכתית פורמלית-מנהלתית אלא מאחוריה יש גם רקע ריאלי בעל משמעויות היסטוריות על תולדות היישוב היהודי בעיר ובמרחב סביבה. מצד שני, אני קצת פחות משוכנע היום מאשר בעבר שכל הדיון ההלכתי הזה הוא "שם קוד" למציאות יישובית אקטואלית שמשתנה בכל פעם לכאן או לכאן בהתאם לסיטואציה קונקרטית. במקרה של קיסריה, היא כמובן נמצאת בתחום ארץ ישראל הגיאוגרפי-פיזי בין הירדן והים אבל השאלה היא לא ביחס לנתונים גיאוגרפיים-פיזיים "אובייקטיביים" אלא בהתאם ל-"מפה הלכתית בסיסית" שמהווה סוג של "נקודת יחס" (Reference point) שמעמדה של קיסריה נמדד ביחס אליה או לפחות זאת נקודת המוצא של הדיון. בהקשר הזה התמונה שמתקבלת מן המקורות הדנים במעמדה ההלכתי לא תמיד מתיישבים אחד עם השני וכל מי שעסק במקורות הללו, נתקל בקושי של ממש לשחזר בצורה ברורה וודאית מה היה מעמדה ההלכתי יחסית למקומות אחרים. גילוי כתובת רחוב בתחילת שנות השבעים עם גבולות ארץ ישראל מחד וכמה הלכות הקשורות גם לפירות קיסריה והיתר התחום מסביבה, העלו מחדש את הדיון על כל שאלת הגבולות ההלכתיים של הארץ. במקרה של קיסריה, אני אזכיר ארבעה מחקרים ייעודיים שעסקו בקיסריה באופן פרטני בדור האחרון: ישראל לוין עסק בכך בקצרה במסגרת המונוגרפיה שלו על קיסריה בתקופה הרומית ועל הקהילה היהודית שם; זאב ספראי ב-1985 ניסה למזג את המקורות כולם לכדי תיאור כרונולוגי כמו אפרת חבס שעסקה במעמדה ההלכתי של קיסריה ב-1996 במאמר באנגלית במסגרת קובץ מחקרים על קיסריה; ויוסף פטריך, מחופריה המובהקים של קיסריה בדור האחרון, פרסם מאמר ארוך בקתדרה ב-2007 שבו הוא שילב את המידע הארכיאולוגי המצטבר וניתח מחדש את המקורות הספרותיים ההלכתיים תוך כדי שהוא מציע תיזה הפוכה לאלו שהציעו הנ"ל.
מבלי להיכנס לעובי הקורה, הדיון ההלכתי מבוסס על כמה "שחקנים" ספרותיים שהשילוב ביניהם הוא לא פשוט:
1. ברייתת תחומי ארץ ישראל (תחומין) המזכירה בקצרה את "חומת מגדל שרשן" (מגדל סטרטון, העיר שקדמה לקיסריה) כחלק מ-"קפיצת הדרך" מאשקלון עד החלק הצפון-מערבי שמתואר בפרוטרוט.
2. המשנה במסכת אהילות יח י המזכירה "מזרח קיסרי- קברות"
3. התוספתא שם יג המפרטת את הגדרת "מזרח קיסרי" התנאית: "ואיזהו מזרח קיסרי? מכנגד טטרפלון שלה ועד כנגד בית הגת שלה. העיד יהודה הנחתום על סטיו המזרחי שהוא טהור. ושאר כולה טמא משום ארץ העמים".
4. המשך התוספתא שם טז-יז בין שני דיונים במעמדה של אשקלון, מה שקצת בעייתי): "העיד ר' יהודה בן יעקב מבית גוברין ויעקב ברבי יצחק מבית גופנין על קיסרי שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין אמר ר' חנן אותה שנה שביעית היתה והלכו גויים לקרקסיאות שלהן והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום בחזירתן אמרו בואו נלך אצל חכמים שמא התירו להן חזירים. אמר ר' זריקא בחמשה באדר השני נמנו עליה עשרים וארבעה זקנים והתירוה שהיו (או:שיהו) הכל נכנסים לתוכה".
5. הירושלמי דמאי (ב א כב ע"ג): מציינת את רשימת הערים שרבי התיר: "רבי התיר בית שאן רבי התיר קיסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח".
6. עוד שם (כב ע"א) על היתר ה-"דבלות" בקיסריה: "אמר רבי מנא אזלית לקיסרין וחמיתון נהיגין בהדא דבילתה שוריי שאלית לרבי יצחק בר אלעזר ואמר לי כך נהג זוגה שוריי. ר' יצחק בר אלעזר בשם זוגא דקיסרין כל דחמי מיא שוריי אית דבעי מימר עד מגדל מלחא ואית דבעי מימר עד מערת טלימון...עד היכן? פונדקא דעמודא פונדקא רטיבתא עד כפר סבא וצורן ודאי בקיסרין (או בנוסח של כתובת רחוב: "ועד איכן סביב לקיסרין עד צוורנה ופנדקה דטביתה ועמודה ודור וכפר סבה") רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא כולכסין הנמכרין בקיסרין הרי אילו אסורין מפני שרובן באין מהר המלך רבי חייא בר אדא אמ' בלבנין ורבנין דקיסרין אמרין באדומין".
מדריך הלכתי קצרצר-
-להיות בתוך ארץ ישראל ההלכתית פירושו של דבר שישנו חיוב של מצוות התלויות בארץ כגון שמיטה או תרומות ומעשרות אבל אין בעיה של טומאה (טומאת ארץ העמים).
-לעומת זאת, מי ששוהה מחוץ לארץ ישראל ההלכתית אינו מחוייב (לפחות ברמת העקרון, בפועל באזורים סמוכים המצב שונה) בשמיטה או מעשרות אבל מעצם נוכחותו שם, הוא נמצא באזור שהוא טמא בטומאת ארץ העמים.
- ל-"התיר" עיר או אזור פירושו בדרך כלל קשור למצוות שמיטה ומעשרות (אך גם אפשר לפרש אותו בהקשר של טומאה וטהרה) כלומר, הפקעה משפטית של האזור מתחום הארץ ההלכתית וממילא אי חיוב במעשרות או שמיטה. האם זה אומר שממילא גם האזור הופך מטהור (ארץ ישראל) לטמא (חוץ לארץ)? לכאורה זאת הייתה צריכה להיות הנגזרת המתבקשת אבל זה בדיוק היה ה-"תרגיל" של רבי יהודה הנשיא (ואולי גם של קודמיו): האזור לא הפך להיות טמא אך הוא כן נפטר מחובת שמיטה ומעשרות ובכך הייתה הקלה משמעותית מאד ליהודים שגרו שם אם כי זה לא ממש היה רלבנטי אם הפירות הגיעו מאזור שהיה חייב במצוות התלויות בארץ.
סביב מגמת ההיתרים של רבי נכתבה ספרות מחקרית ענפה ובגדול יש שתי מגמות בקרב החוקרים: האחת סוברת שרבי יהודה הנשיא ביקש בסך הכל להקל על הקהילות היהודיות בערים המעורבות שהתקשו מאד להחזיק מעמד אם הם היו חייבים לקיים את מצוות השמיטה ומעשרות מול השכנים ולפיכך זאת "סובסידיה" הלכתית נקודתית; השנייה סוברת שרבי יהודה הנשיא ביקש לעודד התיישבות יהודית בערים הללו כחלק מתהליך העיור והאורבניזציה הרומי בכלל ושל השושלת הסוורית בפרט, כלומר שההיתר לא היה רק פתרון הלכתי לבעיה אלא שימוש בכלי הלכתי כדי לשנות מציאות יישובית ולחזק את המימד האורבני של היישוב היהודי, במיוחד בערים החשובות כמו קיסריה, בית שאן (סקיתופליס) ובית גוברין (אלוותרופוליס).
-להיות בתוך ארץ ישראל ההלכתית פירושו של דבר שישנו חיוב של מצוות התלויות בארץ כגון שמיטה או תרומות ומעשרות אבל אין בעיה של טומאה (טומאת ארץ העמים).
-לעומת זאת, מי ששוהה מחוץ לארץ ישראל ההלכתית אינו מחוייב (לפחות ברמת העקרון, בפועל באזורים סמוכים המצב שונה) בשמיטה או מעשרות אבל מעצם נוכחותו שם, הוא נמצא באזור שהוא טמא בטומאת ארץ העמים.
- ל-"התיר" עיר או אזור פירושו בדרך כלל קשור למצוות שמיטה ומעשרות (אך גם אפשר לפרש אותו בהקשר של טומאה וטהרה) כלומר, הפקעה משפטית של האזור מתחום הארץ ההלכתית וממילא אי חיוב במעשרות או שמיטה. האם זה אומר שממילא גם האזור הופך מטהור (ארץ ישראל) לטמא (חוץ לארץ)? לכאורה זאת הייתה צריכה להיות הנגזרת המתבקשת אבל זה בדיוק היה ה-"תרגיל" של רבי יהודה הנשיא (ואולי גם של קודמיו): האזור לא הפך להיות טמא אך הוא כן נפטר מחובת שמיטה ומעשרות ובכך הייתה הקלה משמעותית מאד ליהודים שגרו שם אם כי זה לא ממש היה רלבנטי אם הפירות הגיעו מאזור שהיה חייב במצוות התלויות בארץ.
סביב מגמת ההיתרים של רבי נכתבה ספרות מחקרית ענפה ובגדול יש שתי מגמות בקרב החוקרים: האחת סוברת שרבי יהודה הנשיא ביקש בסך הכל להקל על הקהילות היהודיות בערים המעורבות שהתקשו מאד להחזיק מעמד אם הם היו חייבים לקיים את מצוות השמיטה ומעשרות מול השכנים ולפיכך זאת "סובסידיה" הלכתית נקודתית; השנייה סוברת שרבי יהודה הנשיא ביקש לעודד התיישבות יהודית בערים הללו כחלק מתהליך העיור והאורבניזציה הרומי בכלל ושל השושלת הסוורית בפרט, כלומר שההיתר לא היה רק פתרון הלכתי לבעיה אלא שימוש בכלי הלכתי כדי לשנות מציאות יישובית ולחזק את המימד האורבני של היישוב היהודי, במיוחד בערים החשובות כמו קיסריה, בית שאן (סקיתופליס) ובית גוברין (אלוותרופוליס).
המקורות השונים על מעמדה ההלכתי של קיסריה: סקירה כרונולגית
א. ברייתת תחומין: העדות מס' 1 (ברייתת תחומין) אמורה להיות אותה "מפה הלכתית בסיסית" שקובעת את מסגרת הדיון על מעמדה של קיסריה. הברייתא קובעת את החומה של מגדל שרשן (סטרטון) כנקודת ציון בגבול המערבי של ארץ ישראל ההלכתית ומכאן לכאורה ברור שמגדל שרשון עצמה הייתה מחוץ לארץ ישראל וכך גם לכאורה קיסריה שקמה על גביה. אלא שצריך להיזהר ממסקנות על הציון הזה שכן כאמור, הברייתא כפי שהיא מצויה בידינו כלל לא עוסקת באזור הזה (מאשקלון היא עוברת דרך חומת מגדל שרשן לדור ומשם ישר לעכו) ועל אף השם הקדום, תיארוך ברייתת תחומין הוא נושא מסובך ושנוי במחלוקת. עדיין ניתן לומר בזהירות שעל רקע הציון של "חומת מגדל שרשן" כנקודת ציון מערבית של תחום ארץ ישראל, אפשר להבין מדוע מעמדה ההלכתי של קיסריה הפך לסוגיה מורכבת.
ב. משנה/תוספתא אהילות- "מזרח קיסרי": כל מי שעסק במעמד ההלכתי של קיסריה התמקד במקורות 2 ו-3 ממסכת אהילות. לוין, ספראי וחבס יצאו מתוך נקודת הנחה שקיסריה עצמה לא הייתה ארץ ישראל ולפיכך היא הייתה טמאה בטומאת ארץ העמים. ספראי הבין את המשנה באהילות כמי שמוסיפה עוד תחום טמא ממזרח לעיר- העיר עצמה הייתה טמאה בטומאת ארץ העמים ואילו האזור ההוא שמוגדר בתוספתא מהטטרפילון עד בית הגת היה טמא בגלל "קברות" (לא טומאת ארץ העמים) ומשם ואילך היא הייתה ארץ ישראל לכל דבר ועניין. עדותו של יהודה הנחתום (דור יבנה) מציגה אפשרות אחרת ומסמנת את הגבול המזרחי של טומאת קיסריה ב-"סטיו המזרחי", כלומר בנקודה כלשהי במזרח קיסריה אבל עדיין בתוך העיר בניגוד לתיאור הנ"ל שהתייחס לשטח מחוץ לעיר.
לעומת זאת, פטריך למד את המקור הזה הפוך לגמרי: העיר עצמה הייתה מאז ומעולם "טהורה" וכל "מרחב הטומאה" הוא מ ז ר ח י ת לעיר: יהודה הנחתום דיבר על הסטיו המזרחית כאזור שהוא עדיין "טהור" ואילו ההגדרה של "מזרח קיסרי" מהטטרפילון ועד בית הגת היה טמא בגלל "קברות" כאשר את הסיפא של התוספתא "ושאר כולה, טמא משום ארץ העמים" לא מתייחסת לעיר שנמצאת ממערב אלא ממזרח לאותה "רצועת קברות" של מזרח קיסרי. את התיאורים הללו הוא עיגן במידע הארכיאולוגי העשיר שהצטבר בחפירות המסיביות בקיסריה: הסטיו המזרחי הוא קירוי העמודים המזרחי שהיה צמוד ל-"רחוב החומה" שאת שרידיו הוא איתר בצפון ובדרום העיר; את הטטראפילון המפורסם של קיסריה ששרידיו לא התגלו עדיין, הוא מיקם בקצה המזרחי של הדקומנוס ולא בשער העיר הצלבני כפי שהוצע על ידי אחרים וגם ל-"בית הגת" המזרחי ביותר וגם ל-"קברות" הוא התייחס על רקע המידע הארכיאולוגי שקיים לגבי הנקרופוליס של העיר מהתקופה ההרודיאנית ואילך.
ג. תוספתא אהילות יח טז-יז, "החזיקו בה מעולם....נמנו עליה והתירוה": המקור הבא (מס' 4) הוא לא פחות מעניין אבל גם מעורפל והפרשנויות לגביו הן מגוונות. סדר האירועים שם הוא ככל הנראה כך: (א) עדות של שני חכמים לא מוכרים על כך ש-"החזיקו אותה מעולם", כלומר שכבר מקדמת דנא קיסריה נחשבה לארץ ישראל לענייני שמיטה ומעשרות (ואולי גם לענייני טהרה) אלא ש-(ב) "התירוה שלא במניין", כלומר כן נהגו בה היתר (פטור משמיטה ומעשרות) אבל זה לא היה היתר "חוקי" (במניין). אפשר להבין שהקהל פטר את עצמו מחובת שמיטה ומעשרות בניגוד להלכה העיקרית או שכן היו חכמים קדומים שפטרו את יהודי קיסריה משמיטה ומעשרות אבל הפסיקה לא עברה את התהליך הפורמלי ("התירוה שלא במניין"). על רקע זה מובאת האנקדוטה הבאה בשם רבי חנין-(ג) "אותה שנה שביעית הייתה והלכו גויים לקרקסאות שלהן והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום ובחזירתם אמרו בואו נלך אצל חכמים, שמא התירו להם חזירים?!". זאת אנקדוטה נפלאה גם אם אפשר להתווכח על איזה תקופה היא מעידה (המאה הראשונה לספירה- לוין או אחרי כן כפי שסבורים האחרים) ואם היא בכלל משקפת אירוע שקרה באמת או שיש לה היתכנות ריאלית (שוק מלא פירות שעומד נטוש; היכרות עם פרטי ההלכה היהודית). המוטיב של שנת שביעית וקרקסיאות בקיסריה מוכר היטב גם במקורות אחרים בספרות חז"ל (המדרש המפורסם על הלעג בתיאטרון של קיסריה בימי רבי אבהו על היהודים שומרי השביעית). ה-"קרקסאות" הם אחדים ממבני הבידור של קיסריה ואילו השוק מלא הפירות נותר "שומם" שכן הגויים "בטוחים" שהיהודים שמקפידים על איסור שמיטה לא יקחו פירות "אסורים". אלא שהעם "בזז" את השוק, מה שגרם ללעג עוקצני של הגויים על כך שאם הם "מתירים" לעצמם להשתמש בפירות של שנת השמיטה, שמא החכמים מצאו להם "היתר" לגדל או לאכול חזירים. סביר לפרש שאלו לא היו הגויים שחזרו מאחד ממופעי הבידור של "קרקסאות" קיסריה שהלינו על החכמים אלא בעל המסורת או החכמים שביקרו את תופעת הלוואי של "ההיתר שלא במניין" שיכול להגיע אפילו ל-"היתר חזירים". וכאן מגיע החלק האחרון בשמו של רבי זריקא (ד) על מושב מסודר "בחמישה באדר השני נמנו עליה עשרים וארבעה זקנים שהיו הכל נכנסים לתוכה". הפרשנים והחוקרים קצת התקשו להבין האם ההיתר האחרון היה "היתר שמיטה ומעשרות" כפי שמשתמע משני הקטעים לפניו או שגם מדובר על "היתר" במובן של טהרה מטומאת ארץ העמים כפי שנראה מהמילים האחרונות "שהיו (או: שיהו) הכל נכנסים לתוכה" ולאור ההקשר הכללי של ההלכות בתוספתא אהילות שעוסקות בראש ובראשונה בהלכות טומאה וטהרה. דוד לוין במאמר שלו על היתרי רבי התרשם מתוך ההשתלשלות הנ"ל שלגבי מעמדה של קיסריה הייתה "אנדרלמוסיה נורמטיווית ושל הנהגה הנמשכת אחרי האירועים" ושמטרת האנקדוטה הייתה "להעצים באופן דרמטי מחיר היעדר הנהגה". אפשר כמובן לטעון גם להיפך- בגלל חוסר הנכונות של בית הדין/זקנים להכריע בצורה מסודרת מה מעמדה ההלכתי של קיסריה, נוצרה מציאות שבה הפרקטיקה הלוקאלית לא "גובתה" מספיק חזק בידי ההנהגה ההלכתית המרכזית ורק בשל הסיטואציה המביכה שהייתה בשנת השמיטה בשווקי קיסריה, הואילו בטובם מוסדות בית הדין לנקוט סוף סוף מדיניות רשמית מסודרת.
ד. "רבי התיר קיסרין": איננו יודעים מתי בדיוק נקבע ההיתר הנ"ל ומי הזקנים שעליהם מדובר כאן אבל אם כן, ההיתר של רבי (מקור מס' 5) לא היה ההיתר הראשון של קיסריה (אם הבנתי נכון, לוין סבור שהיתר הזקנים הוא הוא היתרו של רבי) ויכול להיות אפוא שההיתר שלו היה "אשרור" של היתר שכבר נמנה לפני כן אם בגלל ערעורים אפשריים על אותו היתר ואם בגלל הוספה אחרת שלו לאותו היתר של "עשרים וארבעה זקנים". ספראי הציע שההיתר של הזקנים לפני רבי נגע רק לעיר עצמה ואילו רבי יהודה הנשיא הוסיף גם לפטור את הפירות שהגיעו מהאזור החקלאי סביב קיסריה (אחרת, ההיתר רק לעיר הוא כמעט חסר משמעות אם הפירות שמגיעים מהאזור החקלאי חייבים במעשרות ובשמיטה) שלדידו עד אז לא הייתה טמאה למעט אותה רצועה של מזרח קיסרי מהטטרפילון ועד בית הגת. רבי הוא שהפך את אותו "תחום קיסריה" מארץ ישראל לכל עניין לפטור ממעשרות אך גם טמא בטומאת ארץ העמים. אותו אזור "תחום קיסריה" נידון בהרחבה במקור האחרון מס' 6 וממנו עולה שלפחות חלק מהפירות שהגיעו מהתחום הזה לא נחשבו ארץ ישראל (בגלל הידלדלות היישוב היהודי) גם לענייני מעשרות ושמיטה וגם לענייני טומאה וטהרה בעוד העיר גופה הייתה "מותרת" אבל לא טמאה. לדעתו של ספראי, היתר התחום הכפרי של קיסריה בשרון הצפוני היה מדורג- בהתחלה רק רצועה חלקית הייתה "מותרת" ורק בהמשך מוצאים הגדרה מרחיבה יותר של היקף ההיתר/טומאה, הוא זה שמוזכר בסוף מקור 6 ודוגמתו נמצאת גם בכתובת רחוב.
השחזור של פטריך הוא שונה: קיסריה גופה מעולם לא הייתה טמאה וההיתר שלה בידי הזקנים ובידי רבי הפך אותה למעמד של "עיירה מובלעת" (לא טמאה מחד ולא חייבת בשביעית ומעשרות מאידך). ממזרח לחומה הייתה רצועה אחת שטמאה בטומאת "קברות" (היא מזרח קיסרי) ואילו עוד לפני ימי רבי ואולי עוד לפני מרד בר כוכבא הייתה רצועה חקלאית סביב קיסריה שהייתה טמאה בטומאת ארץ העמים. לפיכך, הפטור של רבי את קיסריה אכן היה רק לעיר עצמה שכן האזור שמסביבה ממילא לא נחשב ארץ ישראל עוד לפני הפטור שלו ומכאן שרבי אכן לא חידש מאומה אלא רק "אישרר" את הפטור הקדום של הזקנים מדור יבנה. פטריך הבין מכאן עוד תופעה ארכיאולוגית: קבורת אנשי קיסריה בבית שערים ולא מסביב לקיסריה- הוא הציע שאולי זה אלו שהחמירו על עצמם לא להיקבר בתחום שמבחינה הלכתית מעמדו לא היה כזה של ארץ ישראל אם כי הוא עצמו מעיר שכן התגלו קברים של יהודים בתחום קיסריה למרות שהיא לכאורה טמאה בטומאת ארץ העמים.
מה אפשר ללמוד מהיתר קיסריה על היישוב היהודי בתחום הכפרי שלה
זה לא רק הבדל פרשני הלכתי על השתשלות היתר קיסריה וסביבתה אלא גם בעל משמעויות היסטוריות יישוביות: אם פטריך צודק והאזור מסביב לקיסריה היה "טמא" או "מותר" עוד מימי דור יבנה, זאת עדות אפשרית להידלדלות היישוב היהודי במרחב של קיסריה כבר אחרי המרד הגדול שכן לא יעלה על הדעת להכריז על האזור כטמא אם עדיין היו שם יישובים יהודיים. לכן, הוא גם מעלה את האפשרות שבמקום היהודים, מי שהתיישבו במרחב הכפרי מסביב לקיסריה היו השומרונים שתופעת ההתפשטות היישובית שלהם בתקופה הרומית מוכרת היטב מן המקורות ומן הממצא הארכיאולוגי. לעומת זאת, לשיטת ספראי, הפיכת אזור תחום קיסריה ל-"מותר" (וגם "טמא") התרחשה בהדרגה לא לפני ימי רבי ואם כן היישוב היהודי במרחב הזה המשיך להתקיים לפחות עד ימי מרד בר כוכבא ורק בימי רבי או מאוחר יותר, האזור הפך להיות "מותר" ואולי גם "טמא", אולי בשל הנוכחות השומרונית וההרעה ביחס אליהם מבחינה הלכתית שהאחראי המרכזי לתמורה הזאת היה לא אחר מאשר רבי אבהו, ראש בית המדרש של חכמי קיסריה.
עם זאת, כדאי להדגיש עוד נקודה אחת: יהיה מה שיהיה המעמד ההלכתי של קיסריה וסביבתה לפני ימי רבי יהודה הנשיא ואחריו, קשה להצביע על קשר כלשהו בין הסטטוס ההלכתי שלה ובין מגמת הגידול המחודשת של הקהילה היהודית ובכללם של החכמים בקיסריה מהמאה השלישית ואילך- אין בידינו שום עדויות על כך שיהודים נמנעו מלגור בקיסריה בגלל מעמדה ההלכתי "המפוקפק" או שהם נמשכו אליה בגלל "ההטבות" שהיו כרוכות בהיתר של קיסריה. אני לא השתכנעתי שהיתר קיסריה בידי רבי נועד "לפתות" יהודים לגור בקיסריה כאילו לפני כן הם נמנעו מלעשות זאת רק בגלל הבעיה של השמיטה והמעשרות. קיסריה הייתה העיר הכי חשובה בתקופה הרומית מבחינה פוליטית, כלכלית וגם תרבותית. היא משכה אליה את בני כל העדות וגם את העילית האינטלקטואלית והדתית שלמרות האופי הפגאני המובהק שלה, הצליחו לפתח שם את בתי המדרש, האקדמיות והספריות שלהן. למיטב הבנתי, ההיתרים הללו והשאלות הצדדיות שהסתעפו מהם, נועדו לתת פתרונות לשאלות הלכתיות שצפו על פני הקרקע או להתמודד מול פרקטיקות שנהגו בפועל באזור והיה צורך לברר כיצד להתייחס אליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה