אחת מלשון הנזירות השנויה במשנה בסוף פירקין היא 'מלוא הקופה' כאמור במשנה ה:
"הֲרֵינִי נָזִיר מְלֹא הַבַּיִת אוֹ מְלֹא הַקֻּפָּה, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם אָמַר אַחַת גְּדוֹלָה נָזָרְתִּי, נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם. וְאִם אָמַר סְתָם נָזָרְתִּי, רוֹאִין אֶת הַקֻּפָּה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה חַרְדָּל, וְנָזִיר כָּל יָמָיו".
בדפוסים ובכתבי היד במשנה גורסים כאן "הבית" אולם בתוספתא המקבילה הגרסה היא "כמלוא חבית, וממלוא הקופה" (א ג) וכן גרס המאירי במשנה (ראו בתוכ"פ על אתר ובהרחבות אלבק על המשנה) שכן 'היא דומיא דקופה' אך כאמור בכתבי היד של המשנה הגרסה היא 'הבית' (ראו ד' רוזנטל, תולדות נוסח המשנה, ספרות חז"ל הארץ-ישראלית, עמ' 83).
כך או כך, לפי המשנה הביטוי 'כמלוא הבית/חבית' או 'כ/מלוא הקופה' מחייבת לבדוק את הנודר נזירות אם התכוון ל-אחת גדולה' (שלושים יום) אך אם הוא אומר ש-'סתם נזרתי' הרי שמחמירים ו-'רוֹאִין אֶת הַקֻּפָּה כְּאִלּוּ הִיא מְלֵאָה חַרְדָּל וְנָזִיר כָּל יָמָיו'. בהלכה שבתוספתא לא נזכר הדימוי של קופה מלאת חרדל אלא נאמר 'הרי זה נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום, עד שיאמר לאו לכך'. כלומר, כל עוד הוא לא מפרש במדויק למה הוא התכוון הרי הוא 'נזיר עולם' (ומגלח אחד לשלושים יום). אהרן שמש הציע בספר שלו על הנזיר והנזירות שהתוספתא פירשה את המשנה "ונזיר לכל ימיו" שהכוונה היא לנזיר עולם המגלח בכל שלושים יום אך המשנה עצמה התכוונה לנזירות אחת ממושכת ולא כזו של אינספור יחידות נזירות של שלושים יום.
מפשט לשון המשנה עולה שיש שתי אפשרויות לנדר 'מלוא הבית/חבית או מלא הקופה': שלושים יום בלבד או נזיר לכל ימיו. הקביעה הגורפת האחרונה מודגשת באמצעות הדימוי של קופה מלאת חרדל שכן זרע החרדל הוא קטן ביותר (עיינו משל זרע החרדל, מתי יג 32-31) ולמעשה לא ניתן למנות אותו כך שכמו קופה מלאה בחרדל שלא ניתנת להיקצב, כך הנזירות אינה ניתנת להיקצב ולפיכך הוא נזיר לכל ימיו ואין לו השלמת נזירות.
התוספתא המקבילה הנ"ל מעמעמת קצת את הדיכוטומיה שבין נזירות השלושים יום ובין נזיר כל ימיו. היא אכן קובעת שכל עוד הוא לא פירש למה כוונתו, הרי שהנודר נזירות בלשון 'מלא הקופה' הוא נזיר עולם, אך היא למעשה קובעת שהנודר יכול לפרש למה לכוונתו 'לאו לכך' (התכוונתי). האם התוספתא אכן מפרשת את המשנה? אני לא בטוח בכך. המשנה מדברת על לשון בדיקה 'בודקין אותו' ותוצאות הבדיקה (שגם הן למעשה נוסח דבריו- 'אחת גדולה נזרתי' או 'סתם נזרתי') הן אחת מהשתיים- או שהוא התכוון לאחת גדולה או סתם. לעומת זאת, מלשון התוספתא אין כאן מרכיב של 'בדיקה' או תשאול מוגדר אלא קביעה הלכתית שסתם נדר נזירות כמלוא הקופה משמעותה היא נזירות עולם אלא אם כן הוא מפרש את כוונתו ואז יש גם כמובן אפשרויות רבות יותר של זמן הנזירות.
ואכן נראה שזה הרקע להלכה הנמסרת בפני ר' מני בירושלמי על אתר:
אמַר רִבִּי מַנִּי. מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוֹמָרִין. כַּתְּחִילָּה רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ מְלֵיאָה אֶתְרוֹגִין. וְאַחַר כָּךְ רִמּוֹנִים. וְאַחַר כָּךְ אֱגוֹזִים. וְאַחַר כָּךְ פונדקרין. וְאַחַר כָּךְ פִּילְפְּלִין. וְאַחַר כָּךְ שׁוּמְשְׁמִין. וְאַחַר כָּךְ חַרְדָּל.
ליברמן (תוכ"פ) פירש שבדברי ר' מני הללו יש חידוש ביחס למשנה: "ונראה בפירושו שר' מני מחדש שמשנתנו אינה שונה שתי מדות גרידא, והיינו: או אחת גדולה, או חרדל, אלא כמה מדות בנתים". נראה שר' מני חש אף הוא בקוטביות הקיצונית של המשנה על אותה לשון- או שלושים יום או נזירות כל ימיו. לפיכך, הוא הציע שמדובר על תהליך בדיקה מדורג מהקל אל החמור 'מטילין אותו לחומרין'.
כאן מגיע פירוט נהדר של סוגי פירות, ירקות וזרעים שניתן להכניס לתוך הקופה (סל נצרים) מהגדול יחסית ועד הזרע הזעיר של החרדל: אתרוגים-רימונים-אגוזים- פונדקרין (אגוזי לוז?)-פלפלין-שומשומין-חרדל. בכל שלב נודר הנזירות יכול להבהיר אם כוונתו בלשון 'מלוא הקופה'- קופה מלאה באתרוגים? רימונים?אגוזים? פלפלים? שומשומין? רק כאשר מתברר שהוא לא חשב על קופה מהסוג הזה (ובמקרים הללו, הוא לא יהיה נזיר עולם או כל ימיו) תוצאות הבדיקה הם שהכוונה לקופה מלאה בחרדל ולכן הוא יהיה נזיר כל ימיו. התיאור של רבי מני גם אם נאמר בזיקה למשנה, למעשה קרוב הרבה יותר לזה של התוספתא לפיה, יש לנודר נזירות אפשרות להבהיר למה כוונתו וזה לא חייב להיות נזירות של שלושים יום דווקא אלא גם מגוון אחר של אורך נזירות.
לעומת זאת, הבבלי לא מכיר את ההליך כפי שרבי מני הציע אלא רק את המשנה כפשוטה ולפיכך הוא תוהה מדוע העמדה החלופית לנזירות של 'אחת גדולה נזרתי' (שלושים יום בלבד) היא כמלוא קופה של חרדל (נזיר כל ימיו)- 'אמאי וליחזייה כאילו מלאה קישואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא?!' השואל האנונימי מביא דוגמא של מיני דלועין (התוס' שאל מדוע לא הובאה הדוגמא של קופה מלאה בצק) שניתן למנות אותם ולקצר את זמן הנזירות. הצירוף של קישואין ודלועין מוכר היטב במקורות אחרים אם כי לדעתי הם מעולם לא נזכרו במקורות הארץ ישראליים (או בכלל) ככאלו שאחסנו אותם בתוך קופה או בכל אמצעי אחסון אחר (הצריכה שלהם הייתה מיידית בדרך כלל) בניגוד למוצרים הנ"ל בדברי ר' מני שמשקפים כנראה ריאליה הרבה יותר מהימנה לגבי המוצרים שאוחסנו בתוך קופה ממוצעת. הדוגמאות הנ"ל הובאה כדי להקשות מדוע במשנה ננקטה עמדה קוטבית שבמקרה של 'סתם נזרתי', רואים את הקופה כאילו היא מלאה בחרדל דווקא שלא ניתן להימנות ולכן נדר הנזירות הוא כל ימיו. תשובת הבבלי המביאה את העמדות של חזקיה ור' יוחנן לגבי מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי ספקות בנזירות, הולכת לכיוון אחר מאשר זה של הירושלמי ('אבל בירושלמי שיטה אחרת לגמרי בפירושי המשניות שבפירקין'-ליברמן, שם) ובוודאי זה של ר' מני.
כללו של דבר, הן הירושלמי והן הבבלי היו צריכים להסביר מדוע בעל המשנה הגיע למסקנה שסתם לשון 'מלוא הקופה' זאת נדירות נטולת קצבה לכל ימיו- רבי מני, אולי בעקבות התוספתא (שלא הזכירה חרדל ורמזה לאפשרויות פרשנויות מגוונות יותר של הנודר נזירות- 'לאו לכך'), טען שאכן למעשה היו כמה שלבים באותה 'בדיקה' והעמדה במשנה מציגה רק את השלב הסופי של אותה בדיקה כאשר כל מוצו כל אפשרויות הביניים מהאתרוגים ועד השומשומין בעוד הבבלי קרא את המשנה כפשוטה לפיה יש אכן שתי אפשרויות בלבד ושסתם נדר נזירות של 'מלוא הקופה' הוא אכן גורף של נזירות לכל ימיו כתוצאה מפרשנות מחמירה עקרונית במקרים של ספק סתם נדרים או במקרה הספציפי דנן.
