יום שבת, 11 בינואר 2025

מה מספרים כלי האבן מתל עלום במרחב הכפרי של גדרה (GADARA) בעבר הירדן המזרחי?

 


פורסם ב-11/1/2025

הידיעות שלנו על היישוב היהודי בעבר הירדן המזרחי בתקופה ההלניסטית, החשמונאית והרומית הן לא רבות. משפחת בית טוביה שהיו לה קשרים חזקים בירושלים וביהודה בתקופה התלמית הותירה שרידים נדירים (עראק-אל אמיר). בראשית המרד החשמונאי, מסופר על חילוץ של יהודים מאזור הגלעד. במהלך התקופה החשמונאית (אם כי לא ברור בדיוק מתי), התגבש מרחב יהודי גדול יחסית ממזרח לבקעת הירדן שקיבל את השם "פראיה" (הארץ ממול) ונחשב לאחד האזורים של היישוב היהודי ביחד עם יהודה והגליל ובירתו 'גדור' (ליד א-סלט של ימינו). אלכסנדר ינאי יצא בראשית ושוב לקראת סוף ימיו, למסע כיבושים נרחב בעבר הירדן המזרחי כולל אזור צפון הגלעד והגולן. בעקבות הכיבוש הרומי, חלק מהאזורים הללו הושבו לשליטה של הערים הנכריות (במיוחד, מרחב הדקאפוליס בצפון עבר הירדן, דרום הגולן ובית שאן) וחלקים אחרים נותרו בהגמוניה יהודית או הוענקו להורדוס ובהמשך לבניו. לקראת סוף ימי הבית השני התעצב מרחב מורכב: בדרום (מנחל ארנון ודרומה) הייתה הממלכה הנבטית; באופן כללי בין הארנון והיבוק (בעיקר בגזרה המערבית הסמוכה לנהר הירדן) שכנה "הפראיה" (עבר הירדן היהודי) ומצפון וממזרח המרחב העצמאי של הערים שהיו חלק מהיחידה שכונתה "דקאפוליס" (למעט בית שאן ממערב לירדן). החלק הדרומי של הגולן בתחום היפוס (סוסיתא) היה חלק מאותה יחידה מדינית בעוד במרכז הגולן התגבש מרחב יהודי מרוכז (גאולניטיס) ומצפון לו בצפון הגולן של היום היה מרחב לא יהודי תחת ההגמוניה של קיסריה-פיליפי (תחום פניאס/בניאס).
גורלו של היישוב היהודי בעבר הירדן המזרחי וקיצו היה לוט בערפל- מלבד ארמון המבצר מכוור בקצה הדרומי, היה ידוע מעט מאד על שאר המקומות, הן מבחינת המקורות ההיסטוריים ועוד פחות מכך מבחינה ארכיאולוגית. רמזים ישירים ועקיפים לימדו על המשך נוכחות יהודית שם כנראה עד ימי מרד בר כוכבא אבל יחסית למידע העשיר מיהודה והגליל, כמעט לא היה ידוע מאומה. החוקרים הבודדים שכן התאמצו לשחזר את תולדות האזור (דוגמת שמואל קליין עוד בשנות העשרים של המאה שעברה) התבססו על המקורות הספרותיים והציגו שחזורים שחלקם לא יצאו מגדר השערות ובמקרים אחרים לא היה מספיק מידע ארכאולוגי שניתן לעבוד איתו. הבעיה לא הייתה בהכרח שלא נחפרו שם אתרים אלא שבמקרים רבים, הארכאולוגים שחפרו באזורים הללו, מסיבות שונות, לא התמקדו בתקופה הזו או בממצא אינדיקטיבי. אחרי הסכם השלום עם ירדן, הייתה הזדמנות גם לחוקרים ישראליים לבקר באתרים ארכאולוגיים רבים בירדן ובעקבות כך, התחיל שינוי גם בהיבט הזה. נחום שגיב בדוקטורט שלו הציג נסיון ראשון למלא את הפער הארכאולוגי ולתעד את העדויות הארכאולוגיות מהסוג שמוכר גם בישראל (כלי אבן, מקוואות, מטבעות וכדומה) ובאמצעותם לשחזר בצורה מוצקה יותר את תולדות היישוב היהודי בעבר המזרחי. ואם זה לא מספיק, כדאי לציין שמזה שנים, היה ידוע שהיו יהודים או קהילות יהודיות גם במרחבים שמחוץ ל-"פראיה", מאזור צוער בדרום-מזרח ים המלח (ארכיוני בבתא) ועד אזור הדקאפוליס הצפוני (בזמנו, חיים בן דוד במאמר קצר הציג את העדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות לכך). ההערכה הסבירה שהיישוב היהודי בפראיה נפגע אמנם במרד הגדול אך חלקו, הן בתחום הפראיה והן בתחומים מחוצה לו, המשיכו להתקיים עד מרד בר כוכבא אך לא מעבר לכך, למעט כמה חריגים.
כמה קילומטרים מדרום-מערב לעיר הפוליס גדרה (אום אל קיס) נמצא ואדי אל-ערב וסכר גדול באותו שם שנבנה בשלהי שנות השבעים (בערך מול חצר גשר הישנה ותחנת הכוח נהריים בצד המערבי של הירדן). סמוך אליו נמצא תל בולט בסביבה בשם Tel Zirā‘a. בעקבות סקר ב-2001, בין 2003 ל-2011 ושוב ב-2019-2018, נערכו חפירות בכמה שטחים באתר של משלחת גרמנית משולבת של שני מכוני מחקר: Biblical Archaeological Institute Wuppertal (BAI)
German Protestant Institute of Archaeology (GPIA).
החפירות היו במסגרת פרויקט מחקר אזורי Gadara Region Project כדי להבין את היחסים בין העיר המרכזית והמרחב הכפרי סביבה (ה-"כורה"). באתר התגלו עדויות ליישוב שנמשך לסירוגין כ-5000 שנה. מהתקופות ההלניסטית והרומית (שכבות 6-8), התגלו עדויות לקיום של מכלול מבנים שהיו כנראה חווה או אחוזה חקלאית ובמרכזה באר ארטזית שסביבה נבנו האגפים והשטחים השונים. משלהי התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית הקדומה, התגלו מטבעות ומכלולים קרמיים המזכירים את היישוב היהודי בגליל. העדות המוצקה ביותר לזהות האתנית של יושבי האתר היא ממצא של 82 שברי כלי אבן מהטיפוס המוכר ביישובים היהודיים בסוף ימי הבית השני. מאחר שמדובר באתר שנמצא מחוץ לתחום עבר הירדן היהודי (הפראיה), ההשערה של הארכאולוגים היא שייתכן ובהתחלה האתר שימש את אלכסנדר ינאי במהלך המצור הממושך על גדרה ואחרי כן התפתח במקום יישוב קבע חקלאי עד ראשית המאה השנייה לספירה. בצד הממצאים "היהודיים", התגלו גם כלים מיובאים שפחות היו רווחים ביישוב היהודי בגליל, כך שהזהות הדתית-אתנית של יושבי האתר היא קצת מורכבת.
הודות לפוסט של Michael Eisenberg , התוודעתי לכך שקטלוג כלי האבן שהתגלו בחפירה פורסמו בכרך העשירי של הפרסום המדעי של החפירות בידי Friederike Schöpf (אני לא מסתכן בתעתיק לעברית....) מאוניברסיטת מונסטר. מאמר קצר שלה על בסיס עבודת דוקטור יצא לפני כמה שנים (2022, ARAM Periodical) בשם: A Jewish Settlement in the Chora of Gadara? The Case of Tall Zira'a during Late Hellenistic and Early Roman Periods. הכרך הזה של הדו"ח המדעי בשם: The Chalkstone Vessels of the Early Roman Period: Their Contexts and Implications פתוח לקריאה ולהורדה חופשית. הספקתי רק קצת לרפרף אבל מסתבר שלא מדובר רק בפרסום הקטלוג של שברי כלי האבן אלא בספר שלם שכולל מבואות ארוכים על טומאה וטהרה, על כלי אבן ועל הרקע ההיסטורי, החברתי והכלכלי של המרחב הזה ושל תולדות היישוב היהודי הלא מוכר. לא זו אף זו אלא שבכרך הזה רוכז המידע הארכאולוגי העדכני על הממצא הארכאולוגי "היהודי" (או שמעיד על נוכחות יהודית) מהסוג של כלי אבן, מקוואות, מטבעות וכדומה בכל עבר הירדן המזרחי, חלקו הלא מבוטל פורסם בצורה מסודרת רק בעשור האחרון. כאמור, רק הצצתי בקצרה על כמה סעיפים ופרקים וזה לא מספיק כדי לחוות דעה או ביקורת כלשהי למעט העובדה שיש כאן פירוט עדכני של הממצא החומרי שלא מוכר באותו אופן של האזורים שממערב לירדן.
כפי שציינתי לעיל, לא מדובר על אתר יהודי מהפראיה (עבר הירדן היהודי) אלא במרחב הכפרי של גדרה, אחת מערי הדקאפוליס הבולטות ביותר מצפון לפראיה. במקביל, לפני כמה שנים שריה פרידמן פרסם תוצאות של סקר ארכאולוגי בדרום הגולן בתחום היפוס/סוסיתא שבו התגלו מספר לא מבוטל של אתרים שבהם נלקטו שברי כלי אבן, עדות ארכאולוגית מוצקה ראשונה לאותן "עיירות אסורות" בתחום סוסיתא (היפוס) שהייתה אף היא חלק מאותו מרחב של ערי הדקאפוליס בעקבות הכיבוש הרומי אחרי העידן החשמונאי. העדויות הארכאולוגיות "הטריות" הללו מצטרפות לרסיסי עדויות ספרותיות וארכאולוגיות על כך שהמרחב הכפרי, ההינטרלנד, של שתי הערים המרכזיות מדרום ומצפון לירמוך, הייתה נוכחות יהודית ברמה מסוימת שטיבה, היקפה וקיצה עדיין לוט בערפל.
קישורים:
הדף המרכזי של פרויקט המחקר- אתר Tall Zirā‘a: https://www.tallziraa.de/Tall-Zira'a/1_106.html
הדף של הכרך העשירי על כלי האבן כולל פרקים וקישור להורדה של מסמך PDF למעוניינים: https://www.tallziraa.de/Final.../Volume-10/1_488.html
המאמר שיצא ב-2022 על יישוב יהודי עלום ב-"כורה" של גדרה: https://www.academia.edu/.../A_Jewish_Settlement_in_the...
מאמר באנגלית של חיים בן דוד (2011) על היישוב היהודי בתחום גדרה, היפוס וסקיתופוליס: https://www.academia.edu/.../Jewish_Settlements_in_the...
מאמר של שריה פרידמן (2021) על כלי אבן בדרום הגולן: https://www.jstor.org/stable/27194660
מאמר קצר של נחופ שגיב על היישוב היהודי בפראיה (אתר מכון ישראלי לארכאולוגיה): https://www.israeliarchaeology.org/%D7%94%D7%99%D7%99%D7.../

יום שלישי, 31 בדצמבר 2024

עיבור השנה בגליל: האם הגליל היא "יהודה החדשה" או "גולה קטנה"

 


פורסם ב-31/12/2024

באיחור מה של כמה ימים, דיון קצר בבבלי על האפשרות לעבר את השנה בגליל עשוי לפתוח צוהר לפולמוס סמוי על מעמד הגליל ביחס ליהודה בין המקורות הארץ ישראליים לעיבוד הבבלי. הדיון הובא בתוך מסגרת ארוכה של כמעט שלושה דפים שעוסקים בהלכות עיבור השנה על בסיס ברייתות שפותחות בדרך כלל בלשון "אין מעברין את השנה...." וכדומה. הברייתא העוסקת בעיבור השנה ביהודה ובגליל הייתה נקודת המוצא למאמר ארוך של שמואל ספראי (תרביץ לה, תשרי תשכ"ו, 1965) עם הכותרת "המקומות לקידוש החודש ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן". אם בימי הבית ובדור הראשון או השני, היה ברור שהטקסים של עיבור השנה וקידוש החודש נערכו בירושלים וביבנה, הרי שבדורות הבאים, במיוחד עם המעבר של מוסדות ההנהגה של החכמים לגליל, הנושא היה כרוך בלשונו של ספראי "בלבטים רבים" ולכך נקשרו כמה מעשים ואירועים שחלקם מסופר גם בירושלמי המקביל אצלנו.
בבבלי אצלנו נאמר: "תנו רבנן אין מעברין את השנה (בדפוס: שנים) אלא ביהודה ואם עיברוה בגליל מעוברת. העיד חנינה (בכמה כתבי יד: חנניה) איש אונו שאם עיברוה בגליל אינה מעוברת" (יא ע"ב).
החלק הראשון בברייתא על פניו סותר את עצמו או לפחות הוא מחוספס (יש ניסוחים הרבה יותר מוצלחים של לכתחילה ודיעבד): מצד אחד, אין מעברין את השנה אלא ביהודה בצורה גורפת ובמשפט הצמוד נאמר שאם עיברוה בגליל- מעוברת. החלק השני, העדות של חנניה/חנינה איש אונו מתאים כמובן יותר למשפט הראשון שאין מעברין אלא ביהודה ולכן עיבור בגליל אינו תקף. כבר כאן ניתן לשער שהמשפט השני בחלק הראשון הוא מאוחר יותר מתחילתו ומשקף שינוי ביחס לאפשרות העיבור בגליל. הבבלי אף מבאר בשמו של יהודה בנו של שמעון בר פזי את האיסור לעבר מחוץ ליהודה על בסיס הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" שיהודה (אצל הפרשנים יש פירושים שונים ל-"יהודה" כאן) היא "שכנו של מקום". כבר מבלי להכריע, הלומד מתרשם שהמקום המתאים ביותר לעיבור השנה הוא ביהודה דווקא ושהעיבור בגליל הוא במקרה הטוב בדיעבד וגם זה אינו מוסכם.
לעומת זאת, בתוספתא ובירושלמי, עדותו של חנניה איש אונו היא הפוכה. לפי התוספתא (סנהדרין ב יג): "אין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עברוה בגליל הרי זו מעוברת. העיד חנינא איש אונו לפני רבן גמליאל שאין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עברוה בגליל שהיא מעוברת". עדותו של חנינא (בפני רבן גמליאל) היא המקור להלכה האנונימית ברישא. העדות שלו היא "מלאה" (כלומר כוללת את המשפט הראשון ולא רק את העיבור בגליל) אך תורף עדותו היא דווקא הלגיטימיות של העיבור בגליל *למרות' הלשון הגורפת לכאורה במשפט הראשון- העדות הזו היא למעשה מקור ההיתר ולו בדיעבד לקיים עיבור שנה בגליל. אפשר להשוות את זה לנאמר בהמשך התוספתא "ומעברין את השנה כל אדר שבראשונה היו אומרים אין מעברין אלא עד הפורים עד שבאו ר' יהושע ור' פפייס והעידו שכל אדר ואדר כשר לעבר"- הלכה שמתעדכנת בעקבות עדות וגם כאן, ההלכה הגורפת האוסרת על עיבור מחוץ ליהודה "התעדכנה" בעקבות עדותו של חנינה איש אונו.
לפי הירושלמי על אתר עדותו של חנינא הייתה קצת יותר קונקרטית: "אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִיהוּדָה. וְאִם עִיבְּרוּהָ בַגָּלִיל מְעוּבֶּרֶת. הֵעִיד חֲנִינָה אִישׁ אוֹנוֹ שֶׁאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתַעַבֵּר בִּיהוּדָה שֶׁמְעַבְּרִין אוֹתָהּ בַּגָּלִיל". בירושלמי, אין זהות מוחלטת בין החלק הראשון ובין עדותו של חנינה אבל ברור יותר למה כוונתו. לפי הורסיה הזו, הטאבו על עיבור השנה מחוץ ליהודה אינו רלוונטי כאשר הנסיבות משתנות ולא מאפשרות זאת ("אינה יכולה להתעבר ביהודה") ובמקרה שכזה, "מעברין אותה בגליל" וסמי כאן לשון דיעבד כפי שנאמר בחלק הראשון או בשאר המסורות. מאחר וכידוע, הנסיבות אכן השתנו באופן דרמטי ביהודה אחרי החורבן ובעיקר אחרי מרד בר כוכבא, עדותו של חנינה לפי הירושלמי מצדיקה באופן מלא את העברת מקום העיבור מיהודה לגליל.
והנה, שאלת עיבור השנה ביהודה או בגליל הטרידה את הירושלמי ואת המקורות הארץ ישראליים אך בבבלי מקרים אלו לא מופיעים, לפחות לא במישרין ובטח לא בזיקה לשאלה הזו. ספראי במאמר הנ"ל דן באריכות המסע בעקבות עיבור השנה ביהודה עד שהיא "נעקרה" ונקבעה בגליל. המעשה המפורסם הראשון מצוי בירושלמי חגיגה והוא אחד מסיפור הייסוד של דור אושא: "מַעֲשֶׂה שֶׁנִּכְנְסוּ שִׁבְעָה זְקֵינִים לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה בְּבִקִעַת רִימּוֹן". מבלי להיכנס לשאלת הגרעין ההיסטורי של הסיפור אם יש כזה, הרי שהמיקום של עיבור השנה ההוא ב-"בקעת רימון" קשורה אף היא לשאלת יהודה או גליל. סיעה אחת של חוקרים (ביניהם ספראי במאמר הנ"ל) הניחה שמדובר ביהודה ומבטאת את הנחישות לקיים את העיבור ביהודה דווקא אפילו אם מדובר באזור חריג (ההצעה הרווחת היא שמדובר במזרח בנימין, בקרבת הכפר רמון ליד כביש אלון). סיעה אחרת של חוקרים (אהרן אופנהיימר למשל) דווקא ביקשו למקם את האירוע (או את תיאורו) במרחב הגלילי (בדרך כלל במרחב הכפר רומאנה בדרום בקעת נטופה) ולהדגיש בכך את המעבר ההיסטורי של טקס עיבור השנה מיהודה לגליל או שמא לומר שזה לא תלוי דווקא במרחב מוגדר אלא בכינוס של חכמים או מי שנותר מהם אחרי דיכוי המרד.
המעשה השני מובא בירושלמי אצלנו א ב יח ע"ג (אם כי לא בזיקה ישירה לברייתא הנ"ל): "רִבִּי לָֽעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. מַעֲשֶׂה בִּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְרִיּוֹת שֶׁלְּבֵית רִבִּי שֶׁנִּכְנְסוּ לְעַבֵּר שָׁנָה בְלוֹד וְנִכְנְסָה בָהֶן עַיִן רַע וָמֵתוּ כוּלָּם בְּפֶרֶק אֶחָד. מֵאוֹתָהּ שָָָׁעָה עַקְּרוּהָ מִיהוּדָה וּקְבָעוּהָ בַגָּלִיל". קולמוסים רבים נשתברו בנסיון לפענח את הרקע לאותו אירוע וספראי במאמר הנ"ל הציע שמדובר בתקופת המאבק בין ספטימיוס סוורוס ופסקיניוס ניגר (194-193 לספירה) כשגם ארץ ישראל השתתפה במאבק על השליטה שיצר חוסר בטחון בדרכים בין ערים ואזורים שנחלקו בתמיכה באחד מן הטוענים לכתר. יהיה אשר יהיה הפירוש המדויק של אותן "עשרים וארבע קריות של בית רבי" (על הזיקה בין המסורת הזו ובין המסורת על מותם של תלמידי רבי עקיבא כתב בזמנו אהרן עמית), הרי שעולה מכאן שבתקופה מסוימת, על אף שמרכז ההנהגה היה בגליל, עיבור השנה התבצע ביהודה ובדרך כלל בלוד. לכך נקשרה מסורת אגבית בבבלי חולין נו ע"ב: "תנו רבנן מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו". לפי השחזור של ספראי במאמר הנ"ל, בימי רבי, כאשר התנאים איפשרו זאת, נעשה נסיון זמני לשוב להלכה המקורית ש-"אין עיבור השנה אלא ביהודה" אולם בעקבות האסון שהתרחש, הוחלט "לעקור" את הטקס מיהודה "ולקבוע" אותו סופית בגליל. אופנהיימר הציע שבין השאר, היה חשש בגליל שהמרכז בלוד עלול להפוך לדומיננטי מחדש ולכן הוחלט לקיים אותו בגליל וגם את קידוש החודש ביהודה שכן נשאר, לקיים מחוץ לעיר בעין טב.
יהיה אשר יהיה הגרעין ההיסטורי או האגדי של המעשים הנ"ל, עולה שבירושלמי שאלת הלגיטימיות של עיבור השנה בגליל הייתה ניכרת ונעשה מאמץ להצדיק אותה על אף ההכרה בטאבו העתיק וההצדקה האידיאולוגית של "לשכנו תדרשו ובאת שמה". העדות של חנניה איש אונו שאם אי אפשר לעבר ביהודה, מעברין את השנה בגליל היא חלק מאותו מהלך של "עקרוה מיהודה וקבעוה בגליל". הגליל היא מעתה "יהודה החדשה" וכדי להדגיש זאת, הירושלמי מייד מבהיר את ההבדל בין הגליל ובין חוצה לארץ: "אֵין מְעַבְּרִין אוֹתָהּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם עִיבְּרוּהָ אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת. אַתְּ חֲמִי. בַּגָּלִיל אֵין מְעַבְּרִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ מְעַבְּרִין?! בַּגָּלִיל אֵין מְעַבְּרִין וְאִם עִיבְּרוּהָ מְעוּבֶּרֶת. בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵין מְעַבְּרִין וְאִם עִיבְּרוּהָ אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת" מעתה, הטאבו על עיבור השנה ביהודה שלכאורה הפקיע את הגליל, השתנה והמרחב המופקע מאפשרות העיבור היא חוצה לארץ (ולכן גם מובא המעשה המפורסם בחנניה בן אחי רבי יהושע בזיקה לדיון הזה) בעוד הגליל הוא מעין "יהודה החדשה".
לא כן אצלנו בבבלי- עדותו של חנניה איש אונו מעצימה את הדווקאיות של יהודה ההיסטורית והלגיטימיות של הגליל מעורערת גם בדיעבד "שאם עיברוה בגליל-אינה מעוברת". הטאבו על עיבור ביהודה דווקא מנומק בטענה מדרשית המעניקה הילה של שכינה למרחב הזה דווקא "לשכנו תדרשו ובאת שמה" ומוציאה ממנו את הגליל. מעתה, מעמדה של הגליל ביחס ליהודה, לפחות בכל מה שנוגע למעמד היוקרתי של טקס העיבור, דומה לזה של חוצה לארץ בכלל ושל הגולה בפרט. בניגוד לירושלמי שהשקיע מאמץ בחיזוק ועיגון הלגיטימיות של עיבור השנה בגליל, הבבלי הלך בכיוון הפוך ממש וביקש לשמר את הטאבו הקדום (ואולי האותנטי יותר מבחינה היסטורית). במילים אחרות: אם הירושלמי ראה בגליל הנוכחית את "יהודה החדשה", הרי שהבבלי אצלנו כביכול מבקש לתאר את הגליל כ-"גולה קטנה" שאין לה מעלה מהותית על הגולה המפורסמת מעבר לפרת.

יום שלישי, 17 בדצמבר 2024

"מלחמת מצדה ומקבילותיה- מיתוס או היסטוריה?" לזכרו של זאב משל

 


פורסם ב-17/12/2024

השבוע הלך לעולמו בשיבה טובה ד"ר זאב משל (2024-1932). רשמית הוא היה ארכאולוג בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב וחתום על חפירה של כמה אתרים מסקרנים כמו כונתילת עג'רוד בסיני ונווה יוטבתה בערבה. בפועל הוא היה אחד מאנשי ידיעת הארץ הבולטים ביותר בחמישים השנה האחרונות, מורה דרך וסייר שהתמחה באזורי המדבר- דרום סיני, דרכי הנבטים בנגב ובעיקר מדבר יהודה ואם לדייק יותר- מבצרי מדבר יהודה.
בשלהי שנות השישים ובעיקר בשנות השבעים הוא סקר כמה מהשרידים של המבצרים החשמונאים-הרודיאניים במדבר יהודה, אם כחלק מצוות סוקרים בראשותו מטעם אונ' תל אביב ואם ביחד עם דוד עמית המנוח באזור יריחו. הוא חתום על כמה מהתיעודים ומחקר של מערכות המים והאמות במקומות כמו קיפרוס ודוק (דגון) וכן מערכות מצור בסביבות הורקניה. מצדה הייתה מרכיב משמעותי במיוחד מאז שהוא השתתף בחפירות במשלחת ידין בין 1963 ל-1965 (השנים עוברות ורק בודדים נותרו עמנו מאותה משלחת היסטורית). זמן קצר אחרי כן הוא הוציא חוברת הדרכה ראשונית ביחד עם חברו מיכה 'מייק' לבנה ואף עמד בראש הקרב האבוד באותם שנים נגד בניית הרכבל לאתר. בפולמוס על מיתוס מצדה, הוא היה באופן מובהק בצד של ידין וחברי המשלחת (דוגמת אמנון בן תור ואהוד נצר) ועד השנים האחרונות הוא דבק בפרשנות המסורתית לאתר בימי המרד הגדול. אני יכול להעיד באופן אישי שכאשר חוקרים צעירים בשלהי שנות התשעים הציגו לראשונה בכנס ארכאולוגי את סימני שאלה סביב הסוללה המערבית כמקום לפריצת החומה לאור חפירות בדיקה בסוללה ובמחנות הצבא הסמוכים, אני זוכר כיצד באותו כנס הוא תקף בגרון ניחר את התיזה שלהם בשצף קצף וביקר בחריפות טרנדים פזיזים ואופנות מחקריות חדשות שכל המטרה שלהם היא לערער את המוסכם בלי להכיר לעומק את התנאים הגיאוגרפיים.
שנים ספורות לפני כן, הוא פרסם כמה מאמרים שבזמנו, כאשר התחלתי ללמוד, היו טריים מאד. במאמר אחד (קתדרה 76, יולי 1995) הוא התמודד עם הסתירה שבין הייחוס של ראשית הביצור במצדה ליונתן ובין הממצא הארכאולוגי שלא אושש את העדות הזו והציע שהשלב הראשוני של ביצורי מדבר יהודה היו שימוש באתרים טבעיים בולטים, מעין מבצרי הסלע הנבטיים ללא בניית ביצור ולכן אפשר שבאופן פרדוקסאלי, אכן השימוש החשמונאי הראשון בביצור במדבר יהודה היה לא אחרת מאשר במצדה שהייתה "מבצר סלע" טבעי בראשיתה. במאמר נוסף באותה שנה בקובץ המחקרים 'ימי בית חשמונאי' (ירושלים תשנ"ו, 1995) במאמר על החשמונאים ומבצרי מדבר יהודה הוא סימן את מבצר דוק/דגון (ראס קרנטל) מעל יריחו את המבצר הבנוי החשמונאי הראשון במדבר יהודה, המקום שבו למרבה האירוניה, שמעון ושני בניו נרצחו במזימה במשתה שערך חתנו תלמי בן חבובו (135 לפני הספירה). לטעמו, השליטים החשמונאים הבאים, יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי הפיקו לקחים מהכישלון של דוק/דגון כפי שבא לידי ביטוי במבצרי אלכסנדריון (סרטבא), מכוור והורקניה.
המאמר הכי מעניין לטעמי שיצא זמן קצר אחרי כן התפרסם ב-"ארץ ישראל" (ספר יוסף אבירם, תשנ"ו) עם הכותרת "מלחמת מצדה ומקבילותיה- מיתוס או היסטוריה?". באותו מאמר, הוא ציין שלושה אירועים מרכזיים הקשורים לאקטיביזם היהודי שהסתיימו במדבר יהודה ולא בירושלים או ביתר. למשל, העידן החשמונאי לא הסתיים סופית עם עלייתו של הורדוס לשלטון בשנת 37 אלא ב...הורקניה, שם התבצרה אחותו של אנטיגנוס ורק כאשר הורדוס דיכא את הנסיון הנואש האחרון בשנת 31 לפני הספירה (הוא ייחס את מערכת המצור שהוא חשף לאירוע הזה) תם באמת העידן החשמונאי. גם לגבי מרד בר כוכבא, הוא טען שנפילת ביתר לא הייתה אקורד הסיום של המרד אלא שגם אחרי נפילתה, מוקד המרד האחרון עבר למדבר יהודה והסתיים סביב המערות במדבר יהודה, אליה נמלטו הפליטים והלוחמים האחרונים של המרד בשנת 135 או 136 לספירה.
כאן מגיעה ליבת הטענה שלו שקשורה לכותרת ה-"בומבסטית"- גם מרד החורבן לא הסתיים בירושלים עם חורבן המקדש והעיר אלא במדבר יהודה. כידוע, נותרו עוד שלושה מבצרים שנכבשו רק בשנים הבאות: הרודיון ב-71 (ללא קרב לפי יוספוס, לפי המחקר הארכאולוגי ייתכן שכן היה שם עימות צבאי), מכוור ב-71 או 72 אחרי מצור קצר וכמובן מצדה ב-73 או 74. הטענה של משל (בהערת שוליים הוא מודה לשמריהו גוטמן שמהלך חפירות מצדה ובספריו הפופולריים עמד למעשה על הרעיון הבסיסי הזה) שבניגוד לתיאורים רווחים עד ימינו, לא מדובר היה ב-"ספיח צדדי" של כמה מעוזים עקשניים אחרי שהמרד הסתיים. הוא טען שבמשך זמן רב, הרומאים בכלל לא התקרבו למדבר יהודה שהמשיך להיות עצמאי בשליטת המורדים ושמצדה הייתה סוג של "בירת האזור העצמאי" בשלוש השנים שאחרי חורבן הבית. רק כאשר לנציבים המקומיים היו משאבים מספיקים, הם התחילו "לקלף" את אזור המרד האחרון במרחב מדבר יהודה. הוא הסתמך בין השאר על השטר שבו צוין "שנת שת מצדא" (שנת שש למצדה) כעדות לכך שמבחינת המורדים במצדה, המרד המשיך באופן רציף גם אם מאז שנת 70, הוא הצטמצם למדבר יהודה. הטענה שלו הייתה שלאור האירועים בסיום העידן החשמונאי מחד, וסיום המרד של בר כוכבא מאידך, כך גם במרד החורבן, מדבר יהודה שימשה כישות העצמאית האחרונה ומצדה הייתה גם הבירה והמעוז האחרון של הישות המורדת העקשנית. מכאן שהתיאור המפורט על המרד והמאמצים של הרומאים לכבוש את מצדה משקפים את התודעה העצמאית של המורדים מחד ואת ההבנה הרומית שחיוני לשבור את המעוז הזה ובהתאם לכך, גם המשאבים הרבים שהם הקדישו למשימה זו. לפיכך, התיאור של המצור ונפילת מצדה אינו מיתוס או אירוע צדדי שנופח מעבר לכל פרופורציה אלא הם משקפים גרעין היסטורי וגיאוגרפי מוצק של מדבר יהודה כמעוז מורדים אחרון מול שליטים זרים.
הגישה הזו שלו על כך שמרחב מדבר יהודה כולו ולא רק המבצרים הבולטים היו זירת מרד בשנים שאחרי חורבן הבית קנתה לה שביתה במחקרים חדשים יותר- למשל, רועי פורת וחנן אשל (בשני הכרכים על מערות המפלט במדבר יהודה ובמאמר מרוכז בספר היובל לאדם זרטל, 2008) שבחנו מחדש את העדויות מהמרד הראשון במערות המפלט במדבר יהודה (ולא רק ממרד בר כוכבא שהיו מוכרות היטב כבר מהתגליות בואדי מורבעאת בשנות החמישים), הציגו כמה עדויות חדשות (וגם ישנות) לתעודות, מטבעות וממצאים מימי המרד הראשון במערות מדבר יהודה. בשחזור שלהם, במערות המרוחקות יותר מהאזור המיושב, מערות המפלט משקפות את השלבים האחרונים של המרד באזור מדבר יהודה "העצמאי" לאור התיזה הנ"ל של משל. בשנים הללו, המורדים ששלטו מאזור מצדה ועד קצת דרומית לקומראן ניהלו "לוחמה זעירה" מבסיסי המבצרים ורק כאשר הצבא הרומי החל בכיבוש המבצרים, שאריות המורדים ניהלו קרב מאסף בטרם ברחו להרודיון ובעיקר למכוור או מצדה.
או למשל, במאמר שיצא אך לאחרונה (2023) של אוריה עמיחי, איתן קליין, חגי המר וחיים כהן, פורסמו ממצאים ממערה שכינויה הוא "מערת מטבעות אספסיאנוס" 2 קילומטר דרומית למוצא נחל קדרון שאותה הם מזהים כמערת מפלט מימי המרד הראשון. היא הייתה חלק מקומפלקס מערות שחלקן נסקרו בעבר. מתוך 12 המטבעות שהתגלו במקום, חלקן הן פרוטות מהשנה השנייה והשלישית למרד אך יש גם טטרדראכמה מהשנה השנייה של אספסיאנוס. לפיכך, בהמשך לתיזה הבסיסית של משל שהשפיעה גם על השחזור של פורת ואשל הנ"ל, הם הסיקו שלמערה הזו כנראה הגיעו פליטים שנמלטו מהאזור "הכבוש" בידי הרומאים למרחב שעוד היה עצמאי אולי באמצעות הערוץ של נחל קדרון שעקף את מרחב השליטה הרומי בצפון ים המלח (יריחו עד קומראן).
הויכוח סביב שחזור נפילת מצדה ב-73 ממשיך להתנהל גם בשנים האחרונות והצעות רבות ומגוונות עדיין עולות גם לאור חידושים במחקר הארכאולוגי ואמצעים טכניים שלא היו לארכאולוגים קודמים. מעבר למה שקרה באתר הספציפי הזה, השאלות סביב האירועים האחרונים במדבר יהודה ובמכוור בשלוש השנים שאחרי חורבנה של ירושלים, גם הם עדיין לוטות בערפל. זאב משל המנוח כחלק מאותו פולמוס מצדה ועל בסיס היכרותו המעמיקה עם מדבר יהודה, טען שממש באותן שנים שביבנה ומקומות אחרים ביהודה, החכמים ו/או ההנהגה היהודית התמודדה עם המציאות החדשה ללא בית, באזור אחר בארץ יהודה, נותרו כמה קבוצות שסירבו לקבל את רוע הגזירה והתעקשו לשמור על מרחב עצמאי ולו באופן סמלי. במילים אחרות, משל (כנראה בהשראת שמריהו גוטמן, ממכונני מיתוס מצדה מימי הסיורים החלוציים ועד החפירות) היה אחד ממכונני ונושאי הדגל מבין חוקרי ידיעת הארץ האחרונים לאו דווקא של "מיתוס מצדה" אלא של "מיתוס מדבר יהודה" והוא שזר אותו במחקריו מההצעה סביב ראשית "מבצרי הסלע" בראשית ימי החשמונאים ועד התפיסה הרגיונאלית של מדבר יהודה וסביבותיה, ארץ המבצרים המבודדים, ערב נפילתם בימי המרד הראשון והשני.
יהי זכרו ברוך

יום שני, 30 בספטמבר 2024

מי התגורר בחורבת סהר: נוצרים, יהודים או....שומרונים?

 


פורסם ב-30/9/2024

1. בשיפולים המזרחיים על המדרון של גבעת המורה, ליד הכפר נאעורה ובסמוך לבסיס הצבאי (בסיס נאעורה או מחנה תבור), מצוי אתר המוכר למטיילים באזור והמופיע במפות בשם "מערות סהר". המערות אינן אלא ריכוז של פתחים של מספר דו-ספרתי של מערות קבורה עתיקות ובהם בעיקר קברי מקמר (ארקוסוליה). בשטח הסמוך יש גם מספר קברי ארגז, מתקנים חקלאיים (גיתות) ומחצבות מרשימות ומאגרים כשבעונה המתאימה, ביחד עם הפריחה, מהוות פנינה למטיילים הלא רבים שמבקרים באזור הזה. מתחת למכלול המכונה "מערות סהר", יש חורבה עתיקה המשתרעת על שטח רחב יחסית שקיבלה את אותו שם הצמודה לגדר הבסיס.
2. את חורבת סהר (או 'סע'ירה/סחירה' במפות ישנות) תיאר לראשונה ויקטור גרן במחצית השנייה של המאה ה-19 והוא תיעד חצרות ומבנים גדולים כולל מבנה שבו שלושה טורי אבנים שאותו הוא זיהה ככנסייה. גם חוקרי הקרן הבריטית היו במקום אם כי הם יותר התמקדו במערות הקבורה מהתקופה הביזנטית והמתקנים על המדרון הסמוך. מאוחר יותר, האתר נסקר בידי נחמיה צורי ולאחר מכן בידי צבי גל. באתר סקר עין דור (מפה 45, אתר 34) היא מתוארת כך: "חורבה נרחבת לרגלי המדרון המזרחי של גבעת המורה. באתר שרידי יישוב בשטח של 500 מ״ר בערך, וממערב להם, בקצה המדרון, חציבות רבות, בהן מתקנים חקלאיים, בית קברות נרחב ומחצבה. את שרידי היישוב חוצה ממזרח למערב רחוב לאורך 50 מ׳ בקירוב, ומשני עבריו ניכר מתארם של חדרים. בקצה המערבי של הרחוב יש שרידי מבנה ובהם שני טורי עמודים (שרידי כנסייה?), ומצפון להם גדרת אבנים, התוחמת חצר נרחבת. הקיר הצפוני של הגדרה נמשך למזרח ומסתיים בתלולית ועליה שרידי מבנה (5x5 מ׳; מגדל?). בפינה הדרומית־מזרחית של האתר הובחן מבנה דומה לזה ולידו פתח חצוב (6x5 מ׳) של מערה גדולה, שהתמוטטה בליל. לרגלי החורבה מדרום יש גדרות אבנים, התוחמות חצרות נרחבות. על־פי שרידי הבניה והסטרטיגרפיה נראה, שבאתר היו שניים או שלושה שלבי בניה". בסקרים הישנים זוהה חומר קרמי כבר מתקופת הברזל ומהתקופה הרומית אבל בעיקר מהתקופה הביזנטית והמוסלמית הקדומה וכן מהתקופה הצלבנית והממלוכית. מערות הקבורה והמתקנים החצובים ב-"מערות סהר" תוארכו אף הם לתקופה הביזנטית ונקשרו לחורבה הגדולה למרגלותיהם (ואולי גם לחורבה נוספת בסמוך- חורבת אלף או מאלוף).
3. המבנה או כמה מבנים גדולים שזוהו בסיורים ובסקרים הישנים יוחסו לכנסייה אפשרית מהתקופה הביזנטית. אולם, במשך השנים עלתה אפשרות (כך למשל בפרסומים של צבי אילן) שמדובר ביישוב יהודי מתקופת התלמוד ושאותו מבנה (או מבנים) גדול אינם אלא בתי כנסת עתיקים דוגמת אלו שנחשפו מאוחר יותר באזור זה דוגמת כפר מצר (מיסר) או זה שנידון מחדש לאחרונה באילנייה (סג'רה), וכך גם למשל במפת "עמוד ענן" המחצבות והמערות מושייכות ליישוב "יהודי". לאחרונה, בעקבות חפירת הצלה קצרה בשני שטחים באתר שפורסמו במהדורה האחרונה של ATIQOT (115, 2024), החופרת, ירדנה אלכסנדר, מעלה אפשרות שלישית לפיה חורבת סהר היה יישוב כפרי....שומרוני.
4. בחפירה שנערכה ב-2017 על רקע הרחבת גדר הבסיס והפגיעה בחלקים מהחורבה, נחפרו שני שטחים קטנים (A ו-B) מתוך כלל החורבה. בשטחים הללו התגלו שרידי מבנים, כניסות, סמטה וחדרים שחלקם היו ממבנה גדול יותר שלא נחשף. מבחינה כרונולוגית, החפירה אוששה את הסקרים הקודמים- נמצאה קרמיקה וממצא דל כבר מתקופת הברזל, ממצא קרמי מהתקופה הרומית (ללא שרידים ארכיטקטוניים) ועיקר הממצאים הם מהתקופה הביזנטית והמוסלמית הקדומה, בערך מהמאה החמישית ועד המאה השמינית ושוב אחרי פער של כמה מאות שנים מהתקופה הצלבנית והממלוכית. הדו"ח כולל דיון מפורט במרכיבים האדריכליים, בממצא הקרמי וממצאים נוספים כשלפרסום העיקרי, נוספו מחקרים קצרים על המטבעות ועל ממצא הפאונה (עצמות בעלי חיים) של החפירה.
5 מדוע החופרת חושבת שזה היה כפר שומרוני? ובכן, לא מדובר במסקנה מוצקה אלא בהצעה אפשרית שהיא מסייגת אותה כמה פעמים. חלק מהשיקולים קשורים לתוצאות החפירה ואחרים בשל טיבו ואופיו של האתר במרחב הזה. באחד מהשטחים, החדרים היו חלק ממכלול גדול של מבנה גזית שהאוריינטציה שלו פונה ככל הנראה דרומה, אולי לעבר הר גריזים. באחת מפינות החדרים, התגלה מתקן (L166) שכלל תחילת מדרגות, טיח הידראולי וסימני קמרון שהיא הציעה בזהירות שהוא אולי מקווה טהרה שהפך להיות נפוץ אצל השומרונים בתקופה הרומית המאוחרות והביזנטית אפילו יותר מאשר אצל היהודים אך אי אפשר לקבוע בוודאות שזה טיבו של המתקן. שיקולים נוספים שעלו מהחפירה הם היעדרם של קערות המוכרות כ- Late Roman Red Ware שהיו נפוצות ביישובים יהודיים מהתקופה הביזנטית אבל לא אצל שומרונים. לעומת זאת, כמה שברים שניתן לזהות אותם עם טיפוסים מאוחרים של "הנרות השומרוניים" התגלו באתר. מערות הקבורה על המדרון המזרחי של גבעת המורה דומות בטיפוסים שלהם למערות קבורה רבות שזוהו כמערות קבורה שומרוניות מהתקופה הביזנטית גם אם לא במרחב הזה. היא מציינת מאפיין נוסף שבולט גם בחפירה הקצרה וגם בסקרים הקודמים: הבנייה באתר נראית מתוכננת, ברמה גבוהה עם ריכוז מבנים וכניסות מוגנות כפי שבא לידי ביטוי למשל בריבוי החורים שהתגלו בכמה כניסות המעידות על הסגירה והנעילה היסודית של הכניסה למכלול. היא משווה את המאפיינים הללו למה שהתגלה בחפירות בחורבת רקית, אחוזה שומרונית שנחפרה בידי שמעון דר. ההתרשמות שלה היא שהאתר בחורבת סהר לא התפתח בצורה הדרגתית אלא נבנה מלכתחילה בצורה מתוכננת ומסודרת, כנראה בבת אחת ולא בכמה שלבים. אם אכן, מדובר בכפר או התיישבות שומרונית, מדובר בחריגה מתחום היישוב השומרוני העיקרי אולם בתקופה הביזנטית היו "מובלעות" שומרוניות גם באזור בית שאן/סקיתופוליס, בכרמל ההררי ובחוף הכרמל והיא מעלה את האפשרות שהרקע להתיישבות הזו קשורה גם לתוצאות מרידות השומרונים הגדולות במאה החמישית והשישית לספירה.
6. כאמור, לא מדובר על קביעה מוחלטת או מוצקה, בוודאי ללא חפירות נוספות והיא מסמנת את האפשרות הזו של זהות שומרונית של היושבים כסימן שאלה ולא סימן קריאה. במסגרת הדיון הקצר, היא מתייחסת להיבט המרחבי והאתני באזור המיוחד הזה. אזור גבעת המורה, בין בקעת כסולות ובין עמק יזרעאל, נמצא בקצהו הדרומי של הגליל התחתון ובדרך כלל היה בעיקרו אזור מעברים של דרכים עתיקות בינלאומיות. עדויות ליישוב יהודי מהתקופה הרומית התגלו במערות קבורה ליד חורבת אינדור וכן לפני כמה שנים סימני חורבן של בית מתקופת המרד הגדול בכפר נעין (נין) שבו כידוע יש מסורת על תחיית בן האלמנה בידי ישו. יוספוס עצמו ציין את כסולות/איכסאל כקצה הדרומי של הגליל התחתון ואת המקום 'דבריטה' במישור הגדול (עמק יזרעאל) בקצה הגליל. לפני כמה שנים, נחשף בתל רכש בית אחוזה יהודי בתקופה שבין המרידות כולל מבנה שזוהה כבית כנסת 'פרטי'. גם בתקופת המשנה והתלמוד, אין כמעט אזכורים אם בכלל ליישובים או לחכמים מהאזור הזה בגליל בניגוד לגליל התחתון המזרחי ו/או המערבי ואפילו הגליל העליון. עדויות ספוראדיות של בתי כנסת עתיקים מהתקופה הביזנטית (כפר מצר ואולי גם סג'רה מעבר אחד ואם מתרחקים לעבר עמק חרוד אז יש כמובן את בית הכנסת של בית אלפא) משקפים כנראה שעדיין הייתה באזור נוכחות יהודית. מאידך, יש גם עדויות ספרותיות וגם ארכאולוגיות לקיומן של כנסיות (למשל בטמרה הסמוכה) וכמובן במרחב של הר תבור.
7. במאמר לא הוזכרה סוגיה גיאוגרפית-מנהלית סבוכה (בעיני המתבונן....) הקשורה לאזור הזה: אזור הרי נצרת, בקעת כסולות, התבור וסביבות גבעת המורה היו ככל הנראה מבחינה מנהלית בתחום של העיר ציפורי עד תחילת התקופה הביזנטית. אולם, כבר בימי קונסטנטינוס, נבנתה באזור זה עיר פוליס חדשה על שם אימו בשם 'הלנופוליס'. היא מופיעה מאז ברשימות בישופים ורשימות ערים מהתקופה הביזנטית. יש חוקרים שעל סמך שיקולים גיאוגרפיים, זיהו אותה עם דבורייה למרגלות התבור (אבל, אבי-יונה) ואילו אחרים מזהים אותה עם כפר כמא (בגאטי, צפריר ואחרים) בין השאר על סמך הממצא הארכאולוגי של כנסיות מהאתר. החל משלהי המאה הרביעית ואילך, האזור היה חלק מפלסטינה סקונדה (השנייה) ולסברת כמה חוקרים, התחום של הלנופוליס הופקעה בכוונה מתחום ציפורי (היהודי) בדרום הגליל התחתון וכללה שם גם את האתרים המקודשים לנצרות כמו נצרת והר התבור. וכדי לסבך עוד יותר את העניין- ברשימת ערים ומינהל מהמאה השישית, מופיעים כמה תחומים 'כפריים' וביניהם גם כפר נעין ובמקומות אחרים מופיע מושב בישופות בכסולות (איכסאל). מיכאל אבי-יונה למשל חילק בין אזור התבור והרי נצרת בצפון בקעת כסולות שהיו בתחום הלנופוליס (דבורייה לפי הזיהוי שלו) ובין התחום של כפר נעין (נין) שהיה בקצה הדרומי של בקעת כסולות ובתחום גבעת המורה. ספראי הציע שאולי הבירה המחוזית של התחום הזה נדדה בין כסלות (איכסאל), נעים (נין) או תבור במהלך התקופה הביזנטית. אני לא ארחיב את הדיון בדקדוקי התחום המנהלי הזה שיכול להרדים בקלות אפילו את אלו שסובלים מנדודי שינה....
8. החורבה הגדולה של חורבת סהר מהתקופה הביזנטית הייתה אפוא אף היא חלק מאותו תחום גיאוגרפי-מנהלי 'אפור'- אם תחום 'הלנופוליס' ואם תחום 'כפר נעין' (נין). בניגוד לגליל המזרחי שהיה צפוף ביישוב יהודי או הגליל המערבי שהפך להיות נוצרי מובהק והיו בעלי אופי אתני די הומוגני, היו גם מרחבים רבגוניים יותר שבהם היו זה בצד זה, גם כפרים יהודיים, עיירות נוצריות וגם אתרים שקשה לזהות לעת עתה את הזהות האתנית של היושבים שם. חורבת סהר עם שרידי מבנים גדולים וחצרות רחבות ולצידם סדרה נרחבת של מערות הקבורה על מדרון גבעת המורה, היא אחד מאותם אתרים ארכאולוגיים לא מעטים בצפון הארץ שלעת עתה לא ידועים שום אינדיקציות ארכאולוגיות בנוגע לזהות האתנית של אלו שגרו שם- אפשר שאלו היו נוצרים כפי שחשבו ראשוני המסיירים במקום; אך היעדר סימנים נוצריים, אולי מרמזים לכך שהאתר הזה הוא יהודי ולא נוצרי ואולי אכן הגיעו לכאן גם שומרונים כפי שמוצע בעקבות החפירה הקצרה האחרונה- החידה הזו עדיין נותרה פתוחה.
לינקים לקריאה:
הדו"ח מחפירות חורבת סהר מאת ירדנה אלכסנדר (ATIQOT 115, 2024): https://www-jstor-org.nli.idm.oclc.org/stable/27323165
אתר חורבת סהר/סעירה בסקר ישראל (מפת עין דור, אצר מס' 34): https://survey.antiquities.org.il/#/MapSurvey/49/site/7167
מקבץ תמונות מהאתר וסביבתו בדף הפייסבוק של שמשון ברזני במסגרת סיור של עמיתים לטיולים (דצמבר 2020): https://www.facebook.com/shimshn.barazani/posts/pfbid0DqvKdvA49ahTJkmASQCuWMaaBQAQfoHs3CwqLg6jb62WkJztVNfzkFmhbCZyKQhRl?locale=he_IL