בשבועות האחרונות הושק המיזם החינוכי-תיירותי המושקע של רשות העתיקות בשיתוף גורמים שונים- "שביל הסנהדרין". לפי ההגדרה של האתר הרשמי (ודף הפייסבוק הנלווה אליו) זהו "שביל הליכה חוצה גליל המחבר את ההולך בו למורשת ועתיקות הגליל". במהלך המקטעים השונים בין בית שערים לטבריה, ההולך נפגש עם אתרי מורשת קדומים וחדשים יותר , ובעזרת אתר אינטרנט ייעודי אפשר לקבל מידע נרחב יותר על האתרים השונים מבחינה ארכאולוגית, היסטורית וחינוכית כשהסמן הבולט הוא אבני הבזלת הייעודיים שבהם מצוינים האתרים, החכמים וההיגדים השונים הקשורים לאותם אתרים. השם "שביל הסנהדרין" אינו מקרי שכן הוא מבוסס על מסורת ספרותית מפורסמת (בראשית רבה צז; בבלי ראש השנה לא ע"א-ע"ב) על נדודי/גלות הסנהדרין המתארת את מוצא הסנהדרין בלשכת הגזית בירושלים ועד תחנתה האחרונה בטבריה. ברשומה הזאת, אני אחזור שוב לאותה מסורת אם כי אני לא אנתח אותה בפרוטרוט מבחינה ספרותית או היסטורית שכן הדבר נעשה כבר בעבר בידי חוקרים והיסטוריונים אלא אציין כמה הערות/הארות עקרוניות על הרקע האפשרי להיווצרות אותה מסורת על נדודי הסנהדרין. חלק מההערות יהיו בעלות אופי היסטורי, אחרות יעסקו במרכיב הספרותי ואפילו המיתי של אותה מסורות. המסקנה היא שלמעשה, המיזם הנוכחי מתבסס על מיזם דומה בעת העתיקה- "שביל סנהדרין קדום" שאמנם לא נועד לשמש כבסיס לשביל טיולים פיזי אך עיצב "שביל" תודעתי המגשר בין תקופות, אירועים ומקומות לתוך מסכת סכמטית בעלת אופי רעיוני-אידאולוגי מובהק.
