פורסם ב-16/2/2021
בדף של אתמול (פה ע"ב-פו ע"א) הובא פתגם או משל בארמית המתאר או לפחות יוחס לו תיאור של ההווי של סעודת ליל הפסח בבתים של ירושלים: "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא" (תרגום מילולית: כזית פסח והלל פוקע את התקרה/גג). בגרסה המקבילה בתלמוד הירושלמי, הפתגם הוא קצת שונה: "פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא" (תרגום מילולית: פסח כזית והלל משבר/שובר תקרות/גגות). ההסבר המדויק של הפתגם/משל הזה אינו ברור וניתנו כל מיני הסברים אפשריים. רש"י למשל הסביר שהפתגם הסביר כיצד בשל מספר החוגגים הגדול, כל אחד הסתפק בכמות מינימלית של בשר הזבח (כזית פסח) אך קול שירת ההלל של ההמון גרם לכך שנראה כאילו הגגות מתבקעים ונשברים. הפתגם הזה הובא על רקע דיון בתלמודים אם גם בגגות ירושלים ניתן לאכול את סעודת זבח הפסח או שמא קדושת ירושלים שבגינה ניתן לאכול את זבח הפסח גם בבתים, לא חלה על הגגות אלא רק על הבית. הפתגם הזה הובא כהוכחה לכך שכן אכלו את בשר זבח הפסח על גגות העיר. למעשה, כבר בתוספתא (פסחים ז יא), נאמר במפורש שניתן לאכול את זבח הפסח גם בחצרות וגם על הגגות.
אולם, אם אכן זאת עדות מהימנה (היא נמסרה בידי רבי חייא רבה שחי במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה), אז מדוע אכלו או חגגו את זבח הפסח על גגות העיר? ההסבר שהוצע לכך היה על רקע מספר העולי הרגל הרבים ששהו בירושלים בזמן העלייה לרגל בכלל ובפסח בפרט. היכן ניתן היה לשכן את המוני עולי הרגל? זה היה אחד האתגרים הלוגיסטיים הגדולים שעמדו הן בפני העולים לרגל וכמובן בפני רשויות העיר והשלטון. חלק מהעולים התארחו בבתים ועל כך יש מספר מסורות מוכרות בספרות חז"ל, אחרים לנו באכסניות שאפשר ואחת מהן מתועדת בכתובות תיאודוטוס המפורסמת וכנראה שרבים אחרים דרו במגורים זמניים באהלים ואף על גגות העיר. במקרה של פסח, היה אתגר לוגיסטי אפילו מורכב יותר- לפי הפרקטיקה הנוהגת, את ההקרבה היו עושים במקדש בארבעה עשר בניסן אחרי הצהריים; לאחר מכאן, את בשר הזבח היו נוטלים לבתים (בניגוד לעמדת ספר היובלים ומגילת המקדש לפיהם גם האכילה הייתה בתחום המקדש), שם צולים אותם ב-"תנורי פסחים" (בשונה מהבורות של זבח הפסח השומרוני) ולבסוף היו אוכלים אותם בסעודה חגיגית בקבוצות מאורגנות ("חבורות" בלשון חז"ל), חלקן גם גדולות שחרגו מהמסגרת המשפחתית (למשל, "הסעודה האחרונה" של ישו ותלמידיו-שליחיו) כשהאכילה לוותה בשירת פרקי הלל. כיום, רוב החוקרים סבורים שלא הייתה "הגדה" בימי הבית אלא סעודת זבח הפסח ושירי הלל שנלוו אליה כפי שמתואר גם במקורות חיצוניים אחרים דוגמת פילון וכמובן בפתגם שלנו שבו צוין הפסח וההלל בלבד. המשמעות היא שכל תושבי העיר, המקומיים ועולי הרגל שהתארחו בעיר, היו צריכים למצוא מקום או מרחב שבו ניתן לקיים את סעודת זבח הפסח בתחום המיושב של ירושלים מוקפת החומות. כעת מובן מדוע לפחות חלק מהסעודות התקיימו על הגגות השטוחים של העיר- אי אפשר היה להכניס את כולם לתוך הבתים ולכן מסתבר שהשתמשו בכל מרחב פנוי, כולל חצרות או גגות, מן הסתם בעיקר של האורחים שלא היו יכולים לקיים את הסעודה בתוך הבתים הצפופים ממילא. לפי ההסבר הזה, הרקע הריאלי שמאחורי הפתגם המליצי הוא שהסעודות הגדולות וקול שירת ההלל שעלה מכל בית וגג במקביל באותן שעות של הלילה, היה כה סואן שהוא היה עלול לשבור את הגגות, בין אם זה היה חשש ריאלי ובין אם רק הגזמה להדגשת החגיגה הקולנית.
אלא שכנראה מקור הפתגם הוא לא על רקע האכילה על הגגות כפי שהדיון בתלמודים הסב אותו, אלא האכילה הצפופה בתוך הבתים. כפי שניתן לראות בפוסט למטה מתוך קבוצת "יומי", המקורות התנאיים מציגים דוגמאות שונות שבהם הותר לאוכלי הפסח (ה-"חבורה") לעבור מהבית לחצר או מהחצר לבית על אף שבספר שמות נאמר במפורש ""בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" (שמות יב מו). להלן כמה דוגמאות בשם רבי שמעון: "ר' שמעון או' הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב עוקרין אילו את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר"; "רבי שמעון בן יוחאי אומר בשני מקומות כיצד? היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאים לחוץ. היו בחצר וירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית נמצאו אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות".
המקרה האחרון הוא מעניין במיוחד שכן צוין בו במפורש הנסיבות שבגינן הסועדים עברו מהבית לחצר: "בקעה עליהם הקורה" שמזכיר מאד את הביטוי בארמית בפתגם שלנו: "פקע איגרא". כידוע, בקירוי העתיק (בניגוד לגגות הרעפים או בשונה מקצת מהקירוי באבן של הבנייה החורנית), על קירות הבית הונחו קורות עץ גדולות. עליהן הונחו ענפים שונים ועליהם שכבת מלט, טיח או בוץ שהודקה היטב ("המעזיבה" בחלק מהמקורות) ברגליים או בכלי ייעודי- המעגילה. קורות העץ הן "התקרה" במקורות חז"ל שעליה הייתה אותה שכבת טיח מהודקת ("המעזיבה") ויש מקורות חז"ל מבחינים במפורש בין "התקרה" ובין "המעזיבה". בחפירות שנערכו בירושלים של ימי בית שני, התגלו עדויות מגוונות לאותן קורות עץ שהרכיבו את התקרה (ראו מאמרו של רוני רייך על בתי המגורים בירושלים בשלהי ימי בית שני בספר ירושלים החדש, כרך ב', עמ' 454). בחלק מן המקרים, הקורות היו מנוסרות שהיו תקועות במגרעות בקירות המקבילים. בחדרים רחבים יותר, הותקנה קורה מרכזית עבה יותר שאליה חוברו קורות עץ אחרות. קורות העץ המפוחמות הן חלק מהעדויות על השריפה שהתרחשה בבתי ירושלים אחרי דיכוי המרד הגדול. החשש שהקורה תישבר או תיבקע (בקעה או פקע) הוא של אותה תקרה פנימית על ראשם של יושבי הבית. לעומת זאת, במקורות התנאיים, כאשר מדובר על "גג" מדובר כמעט תמיד על החלק החיצוני ועל שימושים שונים שהיו על הגג (עבודות שונות או ייבוש פירות למשל). המילה הארמית "איגרה/א" יכולה להתייחס ל-"גג" החיצוני אך גם ל-"תקרה" הפנימית של קורות העץ ואף נזכרה תקרה שבין הבית ובין העלייה, קומה שנייה של הבית. לפיכך, אפשר והפתגם לא התייחס כלל לסעודה על גגות העיר (כפי שהובן אצל האמוראים בתלמודים) אלא לסעודה בתוך הבתים וכיצד הצפיפות והדוחק ביחד עם שירת הלל עשויות או עלולות "לזעזע" את התקרה של הבית. כאמור, במקורות התנאיים, אירוע שכזה היה סיבה מספיקה כדי לעבור מסעודה בבית אל החצר או במקרה של גשמים, מהחצר אל הבית. האם בכל זאת היה מקובל לאכול את סעודות זבח הפסח על גגות ירושלים? כאמור לעיל, אפשר להבין את הרקע לנוהג החריג במקצת הזה על רקע צפיפות עולי הרגל בירושלים ובמיוחד בליל פסח, אבל כנראה שאין לכך ראיה מפורשת, גם לא מהפתגם הזה שמהימנותו ההיסטורית אינה ודאית.
בתמונה: גגות בתי ירושלים בעיר התחתונה לפי הדגם של מיכאל אבי יונה במוזיאון ישראל. יש לציין שכיום, לאור החפירות הארכאולוגיות בעיר דוד בסמוך לגיא הטירופיאון, בסביבות הר ציון ומדרונותיו, טוענים חוקרים דוגמת אילה זילברשטיין ונחשון זנטון שהמראה החזותי של העיר התחתונה (האזור הוותיק של העיר) ושל הבתים והמבנים שהיו בה, ששוחזר בדגם הזה של בתים פשוטים המייצגים את השכבה העממית הפשוטה, אינו עולה בקנה אחד עם מה שנחשף בחפירות הארכאולוגיות החדשות שמהם עולה שלפחות במאה הראשונה לספירה, גם בעיר התחתונה היו בתי מידות רחבי ידיים, מבני ציבור מסוגים שונים המעידים כנראה על כך שבאזור זה דרו אנשים בעלי אמצעים כלכליים, אולי כאלו שבאו מהתפוצות והתיישבו באזור זה.
בסוף הדף של אתמול ובתחילת הדף של היום, הובאה סתירה בדברי רב לגבי האפשרות לאכול את קרבן הפסח על גגות ירושלים:
"אמר רב: גגין ועליות לא נתקדשו. איני? והאמר רב משום רבי חייא: 'כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא'- מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא? לא, דאכלי בארעא ואמרי באיגרא".
אם כן, בעוד היגד אחד בשם רב קבע שאי אפשר לאכול את בשר זבח הפסח על הגגות ש-"לא נתקדשו", הובא היגד או פתגם אחר שהוא אמר בשם רבי חייא "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא" או בכמה כתבי יד: "כי זיתא פיסחא והלילא פקע באיגרא". התרגום המילולי הוא "כזית של פסח ו(ה)הלל פוקע/בוקע את התקרה/גג". פירושו של הפתגם אינו נהיר לחלוטין אולם הוא מציין שילוב של האכילה המועטה בפועל (כזית פסח) וההלל (אך לא הגדה) שהיה נלווה לאכילת הבשר ("טעון הלל באכילתו", משנה ט ג) שגרם לתקרה להיבקע/להתפקע. לפי הסברו של רש"י הפתגם הדגיש את החבורות הגדולות שבגינן מחד כל אחד אכל רק חלק קטן מהפסח ומאידך, השירה ההמונית של ההלל גרמה ל-"לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים". לצורך העניין, השואל הסיק מהפתגם הזה בשמו של רב שאת אכילת זבח הפסח וההלל המשולב איתו היו מתקיימים על גגות ירושלים ומכאן שהם כן התקדשו. התשובה של הבבלי הייתה שזאת לא סתירה- האכילה עצמה עשו בבית (ארעא) ורק את אמירת ההלל היו אומרים על הגגות, וכך העמדה המפורשת של רב השוללת את קדושת הגגות עדיין תקפה.
לעומת זאת בירושלמי (ז יב לה ע"ב) הסתירה בין עמדתו של רב מתוארת כדלקמן:
"רב שאל לרבי חייה רבה: גגות ירוש' מה הן? אמר ליה: מן מה דמתלין מתלא 'פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא' הדא אמר' גגות ירוש' קודש. רבי ירמיה רבי מיישא רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב: גגות ירוש' חול".
לפי הירושלמי רב עצמו שאל את רבי חייה רבה (דודו) מה מעמדם של גגות ירושלים? רבי חייה הפנה למשל עממי ("מן מה דמתלין מתלא") "פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא" (על הנוסח המדויק ושיבושיו ראו ירושלמי כפשוטו, עמ 494) שממנו ניתן ללמוד שהגגות הן קודש. לעומת זאת, היגד אחר בשמו של רב מסר שגגות ירושלים הן חול והירושלמי שם מעמיד את האפשרות הזו בסיטואציה ייחודית של "גג מבוצר לאויר חצר". כפי שהעירו פרשנים וחוקרים, נראה בעליל שהירושלמי נטה לכך שאף רב סבר כי באופן כללי גגות ירושלים היו מקודשים וניתן היה לאכול בהם את הפסח בעוד במסורת הבבלי, האפשרות המועדפת על בעל הסוגיה הייתה שהאכילה הייתה בתוך הבתים ולא על הגגות. האפשרות לאכול על הגגות מובאת במפורש גם בתוספתא (ו, יא): "אף על פי שנ' 'בבית אחד יאכל'- אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן". בדומה לכך נאמר במכילתא דרשב"י (יב, מו) נאמר: "'בבית אחד' אין לי אלא בית, מנין לרבות חצר גנה וסוכה? ת"ל באחד יאכל אם כן למה נאמר 'בבית אחד יאכל'- בחבורה אחת". מאחר שרבי חייא ורב לא הזכירו את התוספתא הנ"ל אלא למדו על מעמד הגגות מהמשל, סביר להניח שהברייתא הזו לא הייתה מוכרת או לפחות, כפי שעולה מן המכילתא, היא לא כללה את ריבוי הגגות, ואולי שאלתו של רב הייתה בדיוק על רקע הריבוי של חצרות,גינות וסוכות אך לא נאמר במפורש מה לגבי הגגות ולכן הוא שאל את רבי חייה רבה "גגות ירושלים מה הן?" (ראו דיון קצר והפניות בתוכ"פ על אתר).
נשוב אל הפתגם/משל שהיווה את המקור לקדושת הגגות בירושלים. אכן היו חוקרים שלמדו מתוך הפתגם שהובא בשם רבי חייא רבה שאת סעודות הפסח הגדולות בירושלים עשו לא רק בתוך הבתים אלא גם בחצרות ואף בגגות השטוחים. כאמור, רש"י הסביר שהמשל משקף את החבורות הגדולות וההמון שהיה בירושלים בליל הפסח בזמן אכילת סעודת חג זבח הפסח ושירת ההלל הקולנית ש-"זיעזעה" את הגגות או כך היה נדמה. שמואל וזאב ספראי שעסקו בשאלת האכסון של עולי הרגל במועדים והפתרונות השונים שהתקיימו, הסבירו שאת הפרקטיקה הזו יש להסביר על רקע מצוקת האכסון של עולי הרגל הרבים ששהו בירושלים במועדי הרגל ובמיוחד בפסח. חלק מהעולים התארחו בבתים ועל כך יש מספר מסורות מוכרות בספרות חז"ל, אחרים לנו באכסניות שאפשר ואחת מהן מתועדת בכתובות תיאודוטוס המפורסמת וכנראה שרבים אחרים דרו במגורים זמניים באהלים ואף על גגות העיר. לנוכח החובה לאכול את הפסח בתוך גבולות העיר המקודשים, הצפיפות והדוחק גרמה לכך שחלק ניכר מהסעודות נערכו גם על גגות העיר, מן הסתם בעיקר של העולים לרגל שהגיעו לחגוג את ליל הפסח ב-"חבורות". השירה של ההמון החוגג בליל הפסח ששהו על הגגות גרמה לתקרות "לרעוד" או כך לפחות הזכרון הזה נשמר באותו משל ארמי קדום שמסר רבי חייה לאחיינו רב.
אולם, לאמיתו של דבר, הזיקה בין הפתגם ובין האכילה על הגגות היא לא הכרחית אלא רק "גויסה" לטובת הדיון האמוראי בתלמודים. לאחרונה יצחק ברנד (JSIJ 17, 2019) עסק בהרחבה בשאלת המעבר מ-"בית" ל-"חבורה" במחשבה התנאית והטרנספורמציה המובהקת שערכו החכמים לגבי ההנחיות וההגבלות על האכילה בבית אחד וההוצאה מחוץ לבית, מהבית הפיזי-ריאלי לחבורה האנושית-אידיאלית. נראה שגם הפתגם הנ"ל במקורו קשור לאותו מהלך אולם הוא גויס לטובת דיון תלמודי אמוראי. לשם כך, נשוב לתוספתא הנ"ל ולמדרשי ההלכה המקבילים. כך נאמר בתוספתא (ז יא) שחלקה צוטט לעיל אך ראוי לבחון אותה במלואה:
"המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה הרי זה חייב שנ' 'לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה' אף על פי שנ' 'בבית אחד יאכל' אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן מה ת"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת ר' שמעון או' הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב עוקרין אילו את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר שנא' 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם' אם כן למה נאמ' בבית אחד יאכל? שלא יהוא שתי חבורות אוכלות זו כנגד זו".
מעניין עוד יותר הפיסקה במכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה טו
"בבית אחד יאכל. בחבורה א' הכתוב מדבר. אתה אומר בחבורה א' או אינו אלא בבית אחד כשמועו? כשהוא אומר 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם' הא למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה. הא מה ת"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת. מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואין נאכל בשתי חבורות רבי שמעון בן יוחאי אומר בשני מקומות כיצד היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאים לחוץ. היו בחצר וירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית נמצאו אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות".
ולשם ההשלמה, כדאי לצטט גם את המדרש ההלכה המקביל- מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב
"על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מכלל שנ' בבית אחד יאכל (שמ' יב מו) מלמד שאין פסח מצרים נאכל אלא בבית אחד. מניין אף בשני מקומות ת"ל על הבתים אשר יאכלו אותו בהם הא למדת שפסח מצרים נאכל בשתי מקומות אבל האוכלו אין אוכלו אלא במקום אחד"
הרקע לדרשות אלו הוא ההנחיה היסודית לגבי קרבן פסח של "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" (שמות יב מו) לעומת הלשון בתחילת הפרק (פסוק ז): "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם". תיאור קרבן הפסח (לצורך העניין נניח כאן את ההבחנה בין פסח מצרים לפסח דורות, אם כי היא די חשובה) בספר שמות שם דגש על ה-"בית" בניגוד לתיאור בספר דברים שבו קרבן הפסח אינו יכול להיות באחד "שעריך" אלא דווקא ב-"מקום אשר יבחר ה'". לדעת ספר היובלים ומגילת המקדש השחיטה והאכילה חייבים להיות בחצרות המקדש ואסור לשחוט או לאכול את בשר זבח הפסח מחוץ לתחום המקודש ומי שעושה את זה למעשה עובר על "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (ראו פירוט נרחב על כך בפרק על פסח של כנה ורמן בספר על ההלכה המגילות מדבר יהודה ביחד עם אהרן שמש). לעומתם, חז"ל חילקו בין השחיטה עצמה שאכן נערכה במקדש דווקא ובין האכילה שנערכה גם מחוץ לתחום המקדש בבתי ירושלים אך לא מחוץ לעיר. בזמנו הוצע שבראשית ימי בית שני עדיין הקפידו לאכול את הפסח במקדש ורק לקראת סוף ימי בית שני, כחלק ממגמה כללית הורחבה האכילה גם להר הבית ועד לכל תחומי העיר, כולל אכילת קרבן הפסח בחבורות בבתים הפרטיים.
כפי שנראה במדרשי ההלכה הנ"ל וכפי שבא לידי ביטוי במקורות תנאיים אחרים נוספים (ראו בפירוט במאמרו הנ"ל של ברנד), את ה-"בית" הפיזי-ריאלי של ספר שמות, חז"ל המירו ביחידה חברתית שכונתה "חבורה" שהייתה למעשה יישום חלופי של ה-"בית" הממשי של ספר שמות. מעתה, כל הציוויים וההנחיות שנאמרו ביחס ל-"בית" הממשי הוחלפו באותה "חבורה". פעולת ההמרה של ה-"בית" ב-"חבורה" ניכרת בצורה מפורשת בפעולה של המדרש שבאמצעות סתירה לכאורה בין הפסוקים ו/או ריבויים אחרים המיר בצורה יסודית את מערכת ה-"בית" למערכת ה-"חבורה". במקרה דנן, את ההנחיה הפשוטה של "בבית אחד ייאכל" במובן של אכילה בתוך הבית גופו, חז"ל הרחיבו גם ל-"חצרותיהן וגגותיהן" (ראו גם במשנה לעיל: "והנותר שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן"), כך שהמובן הצר של האכילה בתוך הבית והאיסור להוציא את הבשר החוצה "התמוססה" לטובת מסגרת נוקשה אחרת של הוצאה מחבורה לחבורה.
המוטיבציה הניכרת "לנטרל" את תחום הבית המצומצם במובן הפיזי באה לידי ביטוי גם בדוגמאות ממשיות. לפי התוספתא, רבי שמעון בר יוחאי מדגים כיצד מותר להוציא את הפסח ממקומו בניגוד לכאורה לפשט הפסוק: "הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב עוקרין אילו את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר". במדרשי ההלכה מודגש שאת הפסח ניתן לאכול "בשני מקומות"- במכילתא דרבי ישמעאל, המדרש מצטט סוג של משנה עלומה "מכאן אמרו: הפסח נאכל בשני מקומות ואין נאכל בשתי חבורות"- המקום הממשי אינו מוגבל אך ה-"חבורה" חייבת להיות אחת, מוגדרת ומובחנת בצורה ניכרת מהחבורה האחרת. במכילתא דרשב"י ההיתר המפורש לאכול בשני מקומות מוסב על פסח מצרים (לאור הפסוק בתחילת הפרק "על הבתים אשר יאכלו בהן" בלשון רבים). על ההיתר הזה מופיע הדגמה קונקרטית של רבי שמעון בר יוחאי שמבליטה את האפשרות הריאלית לעבור עם קרבן הפסח ממקום למקום: "רבי שמעון בן יוחאי אומר 'בשני מקומות' כיצד? היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאים לחוץ. היו בחצר וירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית נמצאו אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות". אמנם מדרשי ההלכה הדגישו שאסור אמנם לאכול את הפסח במקביל בשני מקומות ("אבל האוכלו אין אוכלו אלא במקום אחד") אך זה בשל היותו חלק מאכילה ב-"חבורות", אולם אין שום בעיה בשל אילוצים שונים לעבור ביחד עם כל ה-"חבורה" מהבית לחצר או מהחצר לבית שכן מלכתחילה אין שום משמעות ל-"בית" הפיזי (כאמור, לפי התוספתא גם גגות הן אופציה לגיטימית אם כי רבי שמעון עצמו לא מציין את האפשרות של מעבר מבית לגג) אלא לכך שיאכלו בחבורות מובחנות וכאן יש הקפדה חמורה ונוקשה.
והנה במכילתא שם, אחת הדוגמאות היא "היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאין לחוץ". הדמיון לפתגם הוא מתבקש: "פקע איגרא" או "פקע באיגרא" בבבלי או "מתבר אגרייא" בירושלמי ובין "בקעה עליהם הקורה". אם אכן הכוונה היא דומה, הרי שכלל לא מדובר בגג מבחוץ אלא בתקרה הפנימית. כידוע, בקירוי העתיק, על קירות הבית הונחו קורות עץ גדולות. עליהן הונחו ענפים שונים ועליהם שכבת מלט, טיח או בוץ שהודקה היטב במעגלה- היא ה-"מעזיבה". את הקירוי הנ"ל היה צריך לתחזק, הן את הקורות והן את המעזיבה שעליה, ואירע לא פעם שאחת הקורות "התבקעה" וכתוצאה מכך, לא הייתה ברירה אלא לצאת החוצה עד שיימצא פתרון חלופי. הפתגם עצמו מדבר אפוא על אותה "בקיעת הקורה" בתקרה הפנימית מעל לראשיהם של החוגגים. ניתן להציע שאכן הפתגם מדגיש את הצפיפות ואת הדוחק אך בתוך הבית עצמו ולא על הגגות עד כדי כך שהשילוב של צפיפות דוחקת עלולה לגרום לקורת הגג להתבקע. ואולי את הפתגם המקורי צריך לקרוא: "כזית פסחא והלילא- פקע באיגרא", כלומר שהחלק הראשון של הפתגם מתאר את האירוע הטקסי של אכילת החובה של הפסח בחלקים קטנים המלווה בשירת הלל, (ראו בהרחבה אצל תבורי בספר על פסח דורות לעומת הנשקה בספר שלו על ליל הסדר) שהייתה עשויה להביא לסכנה לבית הפיזי. לאור המגמה התנאית שמאפשרת לעבור מהבית לחצר או הפוך, ייתכן שהפתגם הנ"ל היה "עיבוד עממי" של האופציה שהוצגה על ידי רבי שמעון בר יוחאי של "ובקעה הקורה" המובאת במכילתא, לאמר: לא רק שניתן מבחינה הלכתית לעבור בשעת הצורך מהבית לחצר (על אף הכתוב "בבית אחד יאכל") אלא שבפועל או לפחות בפתגם "העממי", זה היה אף די מסוכן להידחק בצורה כה צפופה בתוך הבית הממוצע, בוודאי בשעה שהיו המוני עולי רגל בעיר. כל זה מעצים אפוא את תהליך המרת ה-"בית" המקראי של ספר שמות ב-"חבורה". את כל ההגבלות הנוקשות שהיו על אכילה בבית אחד ואיסור הוצאת הבשר מחוץ לבית, העבירו מהבית אל החבורה, הן באמצעות העצמת חשיבותה של אותה יחידה חברתית או בעצם סוג של המצאתה ופיתוחה האוטופי (החבורה עצמה בספרות חז"ל, בוודאי זאת של פסח היא סוג של ישות משפטית אידיאלית ולאו דווקא הוויה ריאלית של ממש אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת) והן באמצעות "כרסום" עקבי בחשיבותו של הבית הממשי כתנאי לקיום אכילת הפסח בליל החג.
במובן הזה, ניתן להציע שהדיון התלמודי (התיאורטי ולא היסטורי) של רבי חייא רבה ורב שדנו בשאלת מעמד הגגות בירושלים הלכו בצורה כמעט הפוכה למגמה התנאית בנוגע ל-"בית" של קרבן הפסח- הם חזרו לדיון בהגדרה המדויקת של מעמד יחידות הארכיטקטוניות הפיזיות של הבתים, הגגות והחצרות ודנו בהם מחדש. כמו מעמד ה-"אגף", "שער ניקנור" ומרחבים "אפורים" אחרים, גם גגות ירושלים נידונו לגבי מעמדם ההלכתי- האם הם מוגדרים, לפחות לגבי פסח כחלק מה-"בית" הממשי שרק אליו הועברה הקדושה של אכילת הקרבנות. הפתגם המצוטט, שהקשרו המקורי עסק בצפיפות ובדוחק של האכילה בתוך הבית, הפך למקור דיון לגבי מעמד האכילה ואמירת ההלל על גגות ירושלים. ויש כאן עוד מקום להאריך, וראו במאמרו הנ"ל של יצחק ברנד והפניות שם.
