החל מפרק ד' משנה ח ועד המשנה הלפני אחרונה במסכת עבודה זרה, ישנו דיון מפורט וארוך במיוחד בהלכות יין נסך בשלל מקרים. במבט ראשון קשה לעמוד על ההגיון של סדר המשניות והפרטים ויש תחושה של קפיצות חוזרות ונשנות. למעשה, האיסור המקיף של יין של גויים הוזכר כבר במהלך פרק ב בראש רשימת האיסורים: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי.... נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין, יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין". לכאורה היה גם הולם יותר לחבר את הרשימה הנ"ל בפרק ב' עם ההגדרות היסודיות שמופיעות בכלל לקראת סוף פרק ה: "יֵין נֶסֶךְ אָסוּר, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם, בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן, בְּנוֹתֵן טָעַם. זֶה הַכְּלָל, מִין בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין....". ואמנם כמה מהדיונים בתלמודים שנידונו במסגרת פרק ב' למעשה הם רלוונטיים יותר למשניות בפרק ד-ה ולהיפך. גם סדר הפרטים במשניות בסוף פרק ד' וברוב פרק ה' מעלה מספר תהיות אצל הלומד/ת שכן כמה מהעקרונות ההלכתיים (טיהור היין, הדחת הענבים, ניגוב הגת; חזקת המשתמר וחשש הגוי מכניסת ישראל; המדידה של היין כשלב מכריע בהעברת רשות קניינית ועוד) משכפלים את עצמם בניסוחים קצת זהים במשניות שונות בקובץ הזה- התלמוד כמובן מאריך לנסות למצוא את הצריכות בכל משנה אבל הדוחק ניכר היטב.
