ההקפדה על דיני טומאה וטהרה בשלהי ימי הבית השני היא תופעה המוכרת מן המקורות הספרותיים-היסטוריים. בדור האחרון היא מוכרת היטב לאור הממצא הארכאולוגי, בעיקר על רקע מקוואות הטהרה וכלי האבן שהתגלו כמעט בכל אתר יהודי בארץ ישראל מסוף התקופה החשמונאית ובפרט בתקופה הרומית הקדומה. עוד לפני גילוי התופעות הארכאולוגיות הללו, היה מקור ספרותי אחד (אבל כמובן לא היחיד) שמצוטט כמעט בכל דיון בהקשר התרבותי, דתי וחברתי של שמירת הטהרה בימי הבית שני: ההיגד הוא בשמו של רבי שמעון בן אלעזר- "בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל". רק לדוגמא, תערוכה של כלי אבן מימי בית שני במוזיאון הכט ב-1994 (והקטלוג שלווה אליה) נשאה את השם: "פרצה טהרה בישראל" שמקורה הוא באותו היגד. גם ב-"שביל המקוואות" שנחנך לפני כמה שנים למרגלות שערי חולדה, ההיגד הזה הוא ה-"כותרת" של המבקר במסלול הקצר (בתמונה).
מאחר שהגענו בדף היומי (שבת יג ע"א) למקור שבו מופיע ההיגד הזה, כדאי להרחיב קצת על ההקשר הספרותי-הלכתי של אותו היגד שעוד לפני הגילויים הארכאולוגיים, העסיקה גם את ההיסטוריונים וגם את חוקרי ההלכה. אני לא אדון בתופעות הארכאולוגיות של שמירת הטהרה אלא באופן קונקרטי בהיגד הזה וזיקתו לפרשנות של אותן תופעות ארכאולוגיות.
1. ההיגד מופיע בתוספתא שבת (א יד; מקבילות בירושלמי א ב ג ע"ב; בבלי שבת יג ע"א) על רקע הלכה במשנה (א, ג) שכלל לא עוסקת בענייני טהרה: "כיוצא בו לא יאכל הזה עם הזבה מפני הרגל עבירה". על כך, מופיע בתוספתא היגד בשמו של אחד מאחרוני התנאים, רבי שמעון בן אלעזר, שפעל בגליל לקראת סוף המאה השנייה או תחילת המאה השלישית לספירה (זה פרט חשוב, להלן). לפי נוסח התוספתא, הוא אמר כך
: "אמר רבי שמעון בן לעזר: בוא וראה עד היכן פרצה טהרה שלא גזרו הראשונים לומר 'לא יאכל טהור עם הנדה' שהראשונים לא היו אוכלין עם הנדות אלא אמרו 'לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה'".
בקצרה, רבי שמעון בן אלעזר התפעל או השתאה מכך שהמשנה בכלל לא התייחסה להגבלות אכילה של טהור עם מי שלא (נדה) אלא להגבלות של אכילה משותפת של הזב והזבה. את אלו שקבעו את ההלכה העתיקה שתועדה במשנה הוא מכנה "הראשונים" שכלל לא נזקקו לאיסור מפורש של אכילת טהור עם נדה שכן "הראשונים לא היו אוכלין עם הנדות" וממילא לא היה צורך להזהיר אותם על כך. רבי שמעון בן אלעזר שכאמור חי בשלהי ימי התנאים, מבחין בין התקופה שלו ובין תקופה "קדומה" יותר של "הראשונים" (הם אלו שאחראים להלכה במשנה שהוא מתייחס אליה או שזהו כינוי כללי לבני אותו עידן קדום) שבה "פרצה טהרה (בישראל)" בניגוד לימיו. אותו רבי שמעון בן אלעזר הביע רעיון דומה גם במקום אחר (תוספתא סוטה טו ב; תוספתא מעשר שני ה ל) שבו הוא מקונן על ההבדל בין ימיו ובין התקופה של שמירת הטהרה-"רבי שמעון בן לעזר אומר: טהרה נטלה את הטעם ואת הריח". השאלה היא כמובן מתי היו אותם "הראשונים" שבתקופתם "פרצה טהרה בישראל" ומתי השתנתה המגמה.
2. לפני כן, צריך גם לציין שעצם השימוש בלשון "פרצה" יכולה להיות בעלת שני מובנים דומים אך לא זהים: (1) במובן של נפוץ ונרחב. כך משתמע כנראה מנוסח הירושלמי על המשנה של אותו היגד: "תני רבי שמעון בן לעזר אומר ראה עד איכן פרצה טהרה שנאמר "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב" (בראשית ל 30) "ובית אבותיהן פרצו לרוב" (דברי הימים א ד 38)" (2) במובן המודרני המקובל יותר (כולל בימים אלו...) של התפרצות פתאומית ותחילת ההופעה של שמירת הטהרה. היו חוקרים (יוסף באומגרטן) שאף שיערו שהשימוש במונח "פ.ר.ץ" משקף ביקורת סמויה על האובססיה המוגזמת של אותם "ראשונים" אך על פניו, פירוש זה הוא לא מתקבל על הדעת שכן ההיגד בא לשבח את הדורות הקודמים ולא לבקר אותם.
3. הדעה הרווחת הן בקרב פרשנים מסורתיים, היסטוריונים ואף ארכאולוגים היא שקו פרשת המים היה מן הסתם שנת 70 לספירה עם חורבן הבית כפי שלמשל בא לידי ביטוי בהיגד מימי הגאונים: "מיום שחרב המקדש, אין טומאה וטהרה" (תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן קעו). כל עוד בית המקדש היה קיים והתקיים הפולחן במקדש כסדרו, גם היקף שמירת הטהרה בעיקר בירושלים וסביבתה, היה נפוץ עד מאד וזאת התקופה ש-"פרצה טהרה בישראל". אחרי חורבן הבית, אמנם שמירת הטהרה המשיכה להתקיים אך היא הייתה קטנה באופן דרמטי וכבר היא לא הייתה נפוצה ורווחת אלא של כהנים ו/או יחידים שהחמירו על עצמם ואכלו מאכלי חולין בטהרה. גם חלוצי המחקר הארכאולוגי של המקוואות (רוני רייך) וכלי האבן (יצחק מגן) ציינו שהירידה הדרמטית בממצא הארכאולוגי ה-"הלכתי" היא בסביבות שנת 70 לספירה.
4. אולם, גם היו דעות אחרות: מספר חוקרים אחרים ציינו שדווקא מסתבר יותר לשער שרבי שמעון בן אלעזר מתייחס לדור שאחרי חורבן המקדש כלומר דור יבנה. דווקא אז, היו יחידים או קבוצות ("חבורות") שהחליטו להקפיד יותר על דיני טהרה אך לא בהקשר של בית המקדש או העלייה לרגל אלא על טהרה "אינדיבידואלית" או "ביתית" ועל יצירת מחיצה חברתית בין "החברים" ובין "עמי הארץ". השינוי שעליו מעיד רבי שמעון בן אלעזר התרחש מאוחר יותר על רקע הקושי לשמור ולהקפיד על אכילת חולין בטהרה ועל שינוי ביחס אל "עם הארץ" לקראת סוף תקופת התנאים. חוקרים אחרים טענו שההיגד הזה הוא לא יותר מאשר "קינה פיוטית רומנטית" המשקפת את התודעה הקבועה של עליונות הדורות הקודמים ("הראשונים") לעומת הדור הנוכחי (דורו של רבי שמעון בן אלעזר) ואין להפיק מההיגד הזה כל מידע היסטורי מהימן על היקף שמירת הטהרה בדורות התנאים או בשלהי ימי בית שני.
המאמר של יונתן אדלר על הרקע הארכאולוגי וההיסטורי של ההיגד הזה (2014): https://www.academia.edu/.../Tosefta_Shabbat_1_14_Come...
5. יונתן אדלר (על בסיס ניתוח הממצא הארכאולוגי) ו- Yair Furstenberg (על בסיס ניתוח המקורות התנאיים) הגיעו למסקנה די דומה: היקף שמירת הטהרה הנרחב בחברה היהודית שהחל אי שם בשלהי התקופה החשמונאית או ראשית ימי הורדוס היה תופעה חברתית יהודית רחבה שלא היה תלוי בקיום המקדש או בשכבת הכהונה ולא פסק גם בדור שאחרי כן (דור יבנה)- קו פרשת המים הוא מרד בר כוכבא (135 לספירה). אדלר בחן מחדש את ממצא המקוואות וכלי האבן והראה כיצד למעשה התופעות הללו המשיכו כסדרם גם ביישובים שהתקיימו ביהודה בין שתי המרידות ואין הוכחה לאותה ירידה "דרמטית" שעליה דיברו בזמנו רייך (מקוואות) ומגן (כלי אבן). לעומת זאת, אחרי מרד בר כוכבא, כלי האבן נעלמים כמעט לגמרי בעוד מקוואות הטהרה המאוחרים קיימים בהיקף הרבה יותר צנוע למעט מקבצים בודדים (צפורי, סוסיה, בית שערים ואולי גם באושא). רבי שמעון בן אלעזר שכנראה נולד זמן קצר אחרי המרד, אמנם חי בדור או שניים אחרי כן אבל עדיין היה יכול להעיד על היקף ההקפדה של הטהרה שהתקיים עד המרד לעומת הדלילות של היקף ההקפדה בזמנו.
העמודים הראשונים של המבוא לספר של יאיר פורסטנברג (טהרה וקהילה בעת העתיקה: מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה, ירושלים 2016), מתוך האתר של הוצאת מאגנס: https://www.magnespress.co.il/api/magnes/book/3946/preview
6. יאיר פורסטנברג (בספר שלו על טהרה וקהילה בעת העתיקה) הגיע למסקנה דומה על בסיס ניתוח יסודי של המקורות התנאיים המעידים על כך שהשינוי בשיח החז"לי בכל מה שנוגע לשמירת הטהרה הפרסונאלי לעומת השמירה הציבורית-קולקטיבית מתועד דווקא מדור אושא (אחרי מרד בר כוכבא) ואילך. אלא שבניגוד לאדלר, את ההיגד הזה הוא לא ראה כעדות היסטורית ממקור ראשון אלא כביטוי תודעתי המשקף את הפער בין תקופתו של חכם שחי בגליל בראשית המאה השלישית לספירה ובין עולמם של חכמי ירושלים בימי הבית. מנקודת ראותו של רבי שמעון בן אלעזר, את עולם "הראשונים" שאז "פרצה טהרה בישראל" הוא הכיר דרך הפריזמה של ההלכה הקדומה שממנה עולה המרכזיות של הטהרה כבסיס לעולמם ההלכתי והדתי של החכמים הקדמונים ("הראשונים"). השינוי בשיח ההלכתי התחיל בצורה משמעותית רק בדור אושא אך בתוך זמן לא רב, במפנה המאה השנייה והשלישית, רבי שמעון בן אלעזר כבר ראה בכך סוג של "היסטוריה רחוקה" המבדילה בין התקופה שבה הוא חי ובין התקופה שבה "פרצה טהרה בישראל".
קצת פחות מאלפיים שנה אחרי כן, ייתכן שאנחנו עדים שוב להתעוררות המחודשת של אותה "אובססיה לטהרה" בריאותית והיגיינית, גם אם בנסיבות מבהילות למדיי, ובעלת אופי היגייני אחר שחורג הרבה מעבר לתחום ישראל...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה