פורסם ב-1/11/2018
לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על המאמר בנוגע לסמל המנורה בווילה טורלוניה בכנס האחרון שנערך בירושלים. למי שהיה את הזמן לקרוא את המאמר או רק להביט בתמונות, היה יכול להבחין שחוץ מהמנורה יש שם עוד סמל יהודי מובהק ומוכר שמופיע בחלק מהעיטורים: ארון הקודש. אנחנו מכירים את הסמל הזה גם מתיאורים אמנותיים נוספים, הן במערות הקבורה וכמובן בפסיפסים של בתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל. אלא שקיים הבדל משמעותי בין התיאור של ארון הקודש בממצא האמנותי בארץ ישראל ובין זה שבתפוצות כולל זה בווילה טורלוניה- בעוד בארץ ישראל ארון הקודש מתואר כמעט תמיד עם דלתות סגורות, הרי שבתיאור של ארון הקודש בתפוצות (בין השאר על ציורי קיר ולוחות שיש בקטקומבות ברומא, על זכוכיות זהב משם ועל תבליט מסרדיס) הדלתות פתוחות וניתן לראות גלילי ספרים (קרוב לוודאי של ספרי התורה) מונחים בצורה אופקית על איצטבאות או מדפים. בהנחה שמדובר על תיאור אותו מתקן, קרי ארון הספרים בבית הכנסת- מדוע התיאורים השונים?
אולי רצוי לפני כן להקדים הקדמה קצרצרה על תולדות ארון הקודש בעת העתיקה: כמו תמיד, ההתחלה לוטה בערפל. השם הקדום המופיע במקורות התנאיים של המתקן שהכיל את ספרי התורה הוא "תיבה". התיבה (היא ה-"קיבוטוס" היוונית) הייתה מתקן עץ נייד פונקציונאלית המוכרת משימושים רגילים יומיומיים והיא מתאימה לתקופה שבה ספרי התורה הובאו לבית הכנסת מבחוץ ולא הונחו שם באופן קבוע. מאוחר יותר, במקורות האמוראיים השם "תיבה" הומר באופן שיטתי בשם "ארון" כשהכוונה היא למתקן גבוה ("ארמריום") דמוי מגדל המכיל כמה מדפים בתוכו. השינוי הזה לא היה רק שינוי ריאלי באופי המתקן אלא גם לבחירה בטרמינולוגיה החדשה הייתה משמעות סימבולית טעונה שכן השם החדש הזכיר את "ארון הברית" (על אף שהארון המקראי היה דומה יותר לתיבה מאשר לארון הקודש). השינוי הזה הגיע בד בבד עם התמורה הארכיטקטונית באופיו של בית הכנסת ממבנה שהיה בעל אוריינטציה למרכז (בתי הכנסת הקדומים של ימי בית שני) למבנה עם אוריינטציה הפונה לחזית ("הקודש") שבדרך כלל פנתה לירושלים. בקיר החזית נבנו מתקני אבן שונים ששרידיהם התגלו בבית הכנסת השונים- מגומחה דרך במה מוגבהת/פודיום (לפעמים אפילו שתיים), אפסיס דומה לכנסיות בתקופה הביזנטית ועד היכלית (אדיקולה) מפוארת שהדוגמא המרהיבה ביותר שלה היא כמובן בבית הכנסת באום אל קנאטיר (עין קשתות).
בכל המקרים הנ"ל, הכוונה היא למכלול האבן ( Torah Shrine ) שבו ניצב הארון עם הספרים (Ark of Scrolls) אך הוא עצמו היה עשוי מעץ ולפיכך כמובן שלא התגלו עד כה שרידים כלשהם של ארונות הקודש עצמם אלא לכל היותר שרידי מסמרים שייתכן והיו קשורים לאותן ארונות עץ. אשר על כן, החוקרים שעוסקים בשחזור צורתם של הארונות גופם מסתמכים על המקורות הספרותיים (למשל, ספרות חז"ל אך גם מקורות אחרים) ועל התיאורים האמנותיים הנ"ל בפסיפסים, במערות הקבורה ובשאר התבליטים/גילופים או חרותות בארץ ובתפוצות המתארים את הארון או את הארון ואת מכלול האבן שבו הוא ניצב (קיימים תיאורים דומים ומרתקים גם בבתי הכנסת השומרוניים כולל פרוכת גלולה אבל זה דיון אחר). דא עקא, לא כולם סבורים שהתיאורים האמנותיים הללו מתארים את ארון הקודש שעמד בבית הכנסת אלא אולי את חזית המקדש או פתח ההיכל ולפעמים אפילו את ארון הברית (האבן המגולפת מכפר נחום למשל) או סתם תיאור של חזית בנויה אם כי דומה שהיכל ארון הקודש המפואר בעין קשתות מוכיח שהתיאור האמנותי שיקף את ההיכל הפיזי שניצב בקיר החזית. זה לא חייב לסתור האחד את השני- התיבה הפונקציונאלית שהפכה לארון מפואר עברה תהליך "התקדשות" והמכלול כולו- היכל האבן המפואר עם הארון ודלתותיו היו סוגי של חיקוי בהשראת פתח ההיכל הקדום והעניקו לבאי בית הכנסת תחושה של "מקדש מעט".
נשוב לשאלה הראשונה- מה ההבדל בין התיאורים השונים בארץ ישראל ובתפוצות? היו חוקרים (אשר גרוסברג למשל) שטענו שבארץ ישראל כל התיאורים של ארון הקודש אינם אלא תיאור "נוסטלגי" של חזית המקדש ואילו דווקא בתיאורים בתפוצות של ארון הקודש הפתוח עם ספרי התורה, מתעדים את צורתו הריאלית והממשית של ארון הקודש בבית הכנסת. אחרים שיערו שאולי זה משקף הבדלי גישה בין ארץ ישראל ובין התפוצות בנוגע לאופן שבו הארון צריך להיות פתוח או סגור בשעת התפילה או באופן כיסוי או אי-כיסוי ספרי התורה במטפחת. יש שסברו (אריק מאיירס) שההדגשה על המגילות בתיאורים בתפוצות הוא פולמוסי על רקע המעבר של הנוצרים לשימוש בכתבי הקודש בצורה של קודקס. רחל חכלילי שעסקה רבות בנושא הספציפי וסקרה את התיעודים האמנותיים השונים בארץ ישראל ובתפוצות ציינה שבארץ ישראל, ארון הקודש הסגור מתועד בעיקר בתיאורים הקשורים לבית הכנסת בעוד הארונות הפתוחים בתפוצות מתועדים בעיקרם בהקשרים של קבורה ואולי ההבדל נעוץ בהקשר הדתי שבו הם תועדו. בזמנו, סברתי שההבדל נעוץ בכך שבעוד בארץ ישראל, הארון עצמו על אף שהוא בסך הכל מתקן המכיל את הספרים, הוא נתפס כבעל קדושה מתעצמת והולכת גם בהיבט הפיזי וגם בהיבט הרעיוני. לעומת זאת, בתפוצות הדגש היה פחות על הארון אלא על ספרי התורה המצויים בתוכו ולפיכך האמנים "פתחו" את דלתות הארון כדי לשים דגש על הספרים הקדושים עצמם.
לאחרונה (בספר היובל לכבודה של חכלילי), סטיבן פיין שב לעסוק בכך ולטענתו ההבדל הוא בקונטקסט האמנותי והתרבותי של ארץ ישראל לעומת אלו של התפוצות. הוא שיער שבארץ ישראל הקפידו על דלתות סגורות בתיאור ארון הקודש כחלק מחיזוק התדמית של בית הכנסת כמקום קדוש באמצעות "אידאליזציה" של החפצים כמו המנורה ושאר האובייקטים כולל הארון ופתיחת הדלתות הייתה פוגעת בהוד וברושם של הארון המפואר. לעומת זאת בתפוצות (עם דגש על רומא), הארון הפתוח עם הספרים תאמה את השפה האמנותית באמנות הרומית בשלהי העת העתיקה- בתיאורים האמנותיים בני התקופה נראים לא פעם אנשים אוחזים בספרים ומגילות או כאלו הנמצאים בתוך מיכלים או על גבי מדפים, בדיוק כמו ארון הקודש הפתוח עם המגילות במדפים. תיאורים כאלו התגלו בין השאר גם בקטקומבות נוצריות ברומא. הספרים בידיהם של אנשים, חשופים בתוך מיכלים או מתקנים ואפילו כאלו המרחפים כביכול בפני עצמם, היו סימן לחשיבות שהוקנתה לספרים גופם ולאלו שקוראים בהם כסמלים לתרבות וקידמה. לפיכך, גם היהודים ברומא השתמשו באותו "קוד אמנותי" מקובל- חשיפת הספרים והמגילות כדי להדגיש עד כמה עולמם הרוחני קשור בספרים קדושים- במקרה הזה בספרי התורה. הסמל של ארון הקודש התפשט במקביל בכל מרחבי הקהילות היהודיות, הן בארץ ישראל והן בתפוצות אך הקודים האמנותיים והרעיוניים הספציפיים בכל מרחב השפיעו גם על התיאורים וכנראה גם על הפרשנות שלהם- הארון הסגור דמוי פתח ההיכל בארץ ישראל והארון הפתוח עם המגילות החשופות בתפוצות.
