גילוי הפסיפסים של בתי הכנסת העתיקים בנערן ובבית אלפא (ובהמשך גם ציורי הקיר בדורא אירופוס) ביחד עם גילוי "השורה האבודה" מהגניזה הקהירית שהתגלגלה ללנינגרד, הייתה נקודת המוצא לסוגיה שעמדה להעסיק את החוקרים מאז השנים ההם ועד ימינו. כפי שצוין בסוף הרשומה הקודמת, מאז ההשערות "הרומנטיות" של אפשטיין וקליין, היחס של החוקרים לעדות הזאת כמו ליחס בין בתי הכנסת עם הפסיפסים (בעיקר אלו עם גלגל המזלות והליוס) ובין חז"ל והספרות התלמודית, הוא הרבה יותר מורכב והרבה פחות "אידיאלי". מבלי להכנס לרזולוציות פרטניות ובמחילה ממספר חוקרים בעבר או בהווה, אני אראה עד כמה השורות הללו "כיכבו" במהלך הסוגיה הזאת וכיצד הן הובנו בידי החוקרים השונים עד ימינו אלה- המטרה היא לא להציג את סקירת המחקר אלא להראות עד כמה התפיסה שרבי יוחנן ורבי אבון עסקו בפסיפסי בתי הכנסת השתרשה במחקר והפכה לאחד מראשי הפינה של כל אלו שעסקו בשאלת יחס החכמים לאמנות (הדמות) בבתי הכנסת העתיקים.
