משנה מנחות ח':ד-ה (על פי כתב יד קאופמן):
"שְׁלֹשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שְׁמָנִים.
הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַזַּיִת, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.
טָעַן בַּקּוֹרָה. רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.
הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.
הַזַּיִת הַשֵּׁנִי, מְגַרְגְּרוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן.
טָעַן בַּקּוֹרָה, רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.
הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.
הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי: עוֹטְנוֹ בַבַּיִת עַד שֶׁיִּלָּקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל, זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בַּקּוֹרָה, רְבִּי יוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים, זֶה שֵׁנִי.חָזַר וְטָחַן וְטָעַן, זֶה שְׁלִישִׁי.
הָרִאשׁוֹן לִמְנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת.
(ה) הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן, אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי, שָׁוִים. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִים. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, שָׁוִים. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי, אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.
אַף הַמְּנָחוֹת, הָיוּ בַדִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ: מָה, אִם הַמְּנוֹרָה, שֶׁאֵינָה אֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ, מְנָחוֹת, שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוּ דִין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: "זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות כ"ז:כ'), לֹא זַךְ כָּתִית לִמְנָחוֹת.
ספרא אמור יג ה"ו:
"....הזית השלישי: עוטנו בבית הבד עד שילקה ומעלהו ועושהו תמרה בראש הגג. כונסן לבית וטוחנם בריחים ונותנם בסלים – היוצא מהם ראשון. פורקן וטחנם שנית וטענם בקורה – היוצא מהם שני. חזר וטחן וטען – זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות."
1. לפני כמה ימים לומדי הדף היומי השלימו את הפרק השמיני במסכת מנחות (הפרק התשיעי לפי סדר הבבלי) ובו ישנו תיאור רהוט ומפורט של התוצרת המובחרת של הסולת, השמן והיין לצרכי המקדש. חלקו האמצעי מוקדש לתוצרת הזית והשמן כששתי משניות ארוכות מציגות תמונה מפורטת מאד של סוגי ייצור השמן השונים, מסמנת את השמן המובחר ביותר לעומת השמן הנחות יחסית ומה מתאים למנחות או למנורה. בספרות התנאית והאמוראית יש עוד מבחר די נרחב של תיאורי פעולת הפקת השמן בהקשרים הלכתיים וריאליים שונים- מהלכות תרומות ומעשרות, דרך הלכות שבת, הלכות טומאה וטהרה ואף בדיני מכירה וקניין. לעיתים התיאורים חופפים אחד את השני ולעיתים הם מוסיפים פרטים ומרכיבים תלויי הקשר הלכתי וריאלי. מה שמיוחד בקטע הזה הוא שלפנינו תיאור מסודר ומוקפד של כל אחד משלבי המלאכה עד כדי כך שככל הנראה התיאור עצמו הוא בעל מאפיינים אידיליים בכוונה תחילה של תפוקת השמן המובחרת (תחשבו על סרטון מיתוג ואפילו בסגנון AI) ולא בהכרח שיקוף ממשי של הפרקטיקה הרווחת השגרתית שאותה ניתן לשחזר בצורה די סבירה מתוך מכלול עדויות ספרותיות, ארכיאולוגיות ואנתרופולוגיות.
2. לפי המשנה, השמן המובחר ביותר, זה "שאין למעלה ממנו" הוא זה שמוגדר "הראשון שבראשון" הם הזיתים שנבחרו בקפידה עוד בראש הזית ("מגרגרו" כנראה בניגוד למנגנון הניקוף השגרתי) שאחרי כתישה/טחינה מיידית, השמן נוזל בתוך "הסל" (העקלים?). שלבי הריסוק והסחיטה הבאים נעשים כבר בבית הבד אבל הם אינם מובחרים כמו זה שבשלב הראשון של הסחיטה. "הזית השני" לפי המשנה גם הוא כולל בחירה של הזיתים אבל לא בראש הזית אלא בראש הגג לשם הם הובאו לייבוש או ריכוך אחרי המסיק. "הזית השלישי" הוא מה שמעניין אותי קצת יותר שכן לפי המשנה שלב הסחיטה נערך זמן ממושך אחרי המסיק וככל הנראה הוא היה המנגנון הנפוץ ביותר- " עוֹטְנוֹ בַבַּיִת עַד שֶׁיִּלָּקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְרֹאשׁ הַגַּג". לפי המקבילה המפורטת יותר בספרא אמור: " עוטנו בבית הבד עד שילקה ומעלהו ועושהו תמרה בראש הגג. כונסן לבית וטוחנם בריחים ונותנם בסלים". שלב הביניים הראשון אחרי הקטיף/ניקוף הוא "עטינתו" בבית או בבית הבד כדי שיתרכך והגרת המוהל מן המים לפני ייבוש על הגג.
3. עטינת הזיתים בבית או בבית הבד היא פעולה שנזכרת רבות במקורות התנאיים והאמוראיים כשלב שלפני שלב הלחיצה/ריסוק וטעינה/סחיטה. מהאטימולוגיה של ע.ט.ן נראה שזה מלמד על שרייה בנוזל- ככל הנראה הכינוי קשור לפעולת הגרת המים מן המוהל, כך שהזיתים כביכול "מזיעים" ומעורבים בנוזל. יש להדגיש שדווקא בספרות הרומית אצל קאטו הזקן וקולומלה הייתה הסתייגות מיעילותה של אחסון הזיתים במערום כדי להגדיל את אחוז השמן אך כנראה שההסתייגות הזו לא אומצה על ידי החקלאים הקדמונים ועטינת הזיתים במעטן מצטיירת כנוהל רגיל ורווח בעונת המסיק הקצרה והצפופה שבה היה צורך לאחסן את הזיתים לפני תור הסחיטה והטעינה הפנוי- כלומר דווקא השלב השלישי שאין למטה ממנו הוא היה הכי קרוב לפרקטיקה הטיפוסית של הפקת השמן בעונת המסיק. הכלי/מתקן שבו נערמו הזיתים כונה "מעטן" או "מעטן של זיתים" ובמספר מקורות הוא הובא ביחד עם הגדיש של התבואה או לעביט של ענבים ככינוי למצבור הזיתים. משניות לא מעטות ואפילו חלקי פרקים שלמים במסכת טהרות (הפרק התשיעי במשנה והעשירי בתוספתא שם) דנים בהיבטים שונים של אקט העטינה ומעמד המעטן לענייני טומאה וטהרה, גמר מלאכה לענייני מעשרות ואף לענייני מכירה וקנייה של "המעטן". אחת המחלוקות היסודיות בראש פרק ט במשנת טהרות בין בית הלל ובין בית שמאי לגבי טהרת תוצרת השמן הזכירה במפורש את המעטן: זֵיתִים מֵאֶמָּתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? מִשֶּׁיָּזִיעוּ זֵעַת הַמַּעְטֵן, אֲבָל לֹא זֵעַת הַקֻּפָּה, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי. רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שֵׁעוּר זֵעָה שְׁלֹשָׁה יָמִים. בֵּית הֶלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁלֹשָׁה זֶה לָזֶה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כִּדְבָרָיו" (ראו דיון על כך בספרו של יאיר פורסטנברג על טהרה וקהילה, עמ' 103-97).
4. אך מהו ה-"מעטן/ מַעֲטֵן שֶׁל זֵיתִים"? בפרשנות המסורתית והמחקרית הוצגו כמה אפשרויות. כאמור במשנה אצלנו, העטינה היא שם פועל הקשור לתהליך המתגלגל של הפקת השמן מן הזית. מן המקורות השונים עולה שהזיתים במעטן מגירים מים מן מוהל ("מזיעין"), מתרככים ("לוקים") ויש גם תיאורים של מנגנון בדיקה באמצעות קנה והפיכת הזיתים כדי לזרז או לבדוק באיזה מצב הם, לפני שהם ייהפכו לגוש דביק ("אום" בלשון המקורות התלמודיים). אפשר אפוא לומר שהמעטן הוא למעשה מצבור או ערימה של זיתים בוסריות שהובאו באמצעות "קופה" מן הכרמים ורוכזו צבורים יחדיו בבית או בבית הבד. במשנה שלנו כמו במקורות אחרים הזיתים הללו לעיתים היו "עוברים" בין המעטן ובין הגג, בשלבי הביניים לפי הריסוק והסחיטה בבית הבד עצמו. מאחר ואין תיאורים של המעטן ככלי מחומר כלשהו (למשל במסכת כלים המפורטת לגבי כמעט כל כלי אפשרי, אין דיון כלשהו במעטן וחלקיו) והוא נזכר יחד עם הגדיש של התבואה או העביט של הענבים, ניתן להסיק שבראש ובראשונה המעטן הוא מצבור או ערימה של זיתים גרידא. אלא שלאור ההקשרים השונים במקורות חז"ל (למשל ההשוואה לעביט של ענבים שהוא בוודאי כלי קיבול לענבים), היה פירוש אחר שרווח אצל הפרשנים המסורתיים ואצל מילונאים קדומים וחדשים הוא שה-"מעטן" הוא בכל זאת כלי קיבול כלשהו ולא סתם מצבור זיתים- למשל אצל הר"ש משאנץ על משנת טהרות ט א: " כלי שנותנין בו זיתים " או הערוך השלם "והוא כלי שמרככין שם זיתים" (ערך מעטן) ו-" כלומר משימו בבית הבד בכלי במעטן עד שילקה עד שירכך קליפתן וישתנה מראיתן" (ערך עטן) או מילון בן יהודה השלם " כלי שנותנים בו הזיתים שיכָבשו בו עד שירככו". אפשרות שלישית למהותו של המעטן הצע ההרמב"ם בפירוש המשניות בכמה מקומות- הוא דיבר על מקום או מתקן חפור או חצוב ממש: "מעטן, שם המקום שאוספין בו הזיתים עד שיתרפו ויהיו ראוים לסחיטה" (פירוש מעשרות ד ג) וביתר פירוט בפירוש על משנת טהרות ט א: " חופרין בקרקע בורות ואוצרין בהן את הזיתים כדי שירקב שם עד זמן הסחיטה מוציאין אותו וסוחטין אותו, ואותו המקום נקרא מעטן של זיתים" ואצלנו במנחות בקצרה " ומעטן שם הברכה שמרקיבין בה את הזיתים". אם כן, המעטן או המעטן של זיתים יכול להיות כינוי כללי לערימת הזיתים עצמה, כינוי לכלי קיבול מסוים ידוע או כינוי למתקן חצוב/חפור ייעודי. כמדומני, הפירוש הרווח במסורת הפרשנית של המשנה ובאזכורים השונים הוא שמדובר אכן בכלי קיבול כלשהו (ראו למשל בערך "מעטן של זיתים" באנציקלופדיה הלכתית מבית מכון התורה והארץ) או גומה/בור אם כי בפירוש ספראי על המשנה נראה שהוא בדרך כלל התייחס למעטן כסוג של מצבור זיתים ולא ככלי או מתקן.
5. לאחרונה, עוזי ליבנר בקובץ המחקרים לזכרו של רפי פרנקל הקדיש לסוגיה הזו מאמר שלם "מעטן של זיתים - פרק בריאליה תלמודית" (בקצרה גם בספר בעברית על היישוב הכפרי בגליל בעת העתיקה, 2024, עמ' 116). במאמר הוא הביא את מכלול המקורות והקשריהם השונים ביחס לעטינת הזיתים ולמעטן, הפירושים שהוצעו בפרשנות המסורתית והמחקרית. הוא הגיע למסקנה שהצדק ככל הנראה היה עם הרמב"ם שהמעטן היה בראש ובראשונה כינוי למתקן חצוב או חפור שאליו הובאו הזיתים לפני שלב הריסוק והסחיטה בבית הבד.
את המסקנה שהמעטן היה כנראה מתקן בנוי או חפור הוא הגיע מתוך העדות הארכיאולוגית וכן לאור עדויות אנתרופולגיות מן הכפר הערבי המסורתי בעת החדשה. אגן קטן מטויח בגודל 1.3X1.7 מטר ובעומק של 35 סנטימטר נחשף בחפירת בית הבד השלם שנחשף בחפירות שלו בחורבת ואדי חמאם (בתמונה שצילמתי במקום לפני כמה שנים)- האגן/בריכה אינה קשורה לבור האיגום או השיקוע עם מתקני הסחיטה אלא בפינה אחרת במכלול בית הבד. במאמר הוא מציג עוד כמה דוגמאות לבתי בד מהתקופה הרומית והביזנטית שבהם במכלול בית הבד התגלו בריכות קטנות מטויחות שדומים באחת מהפינות של בית הבד ושניתן גם אותם לזהות עם המעטן- בבתי בד שנחשפו באלוני אבא, קריית אתא וסומקה. לכך הוא הוסיף כמה דוגמאות אתנוגרפיות בכפר הערבי המסורתי עוד בראשית המאה הקודמת לקיומם של בריכות או אגנים שנועדו לאחסון הזיתים לפני הסחיטה. המסקנה שלו הייתה אפוא ש-" המקורות הספרותיים והממצא הארכיאולוגי והאתנוגרפי משלימים יפה אלה את אלה. אמור מעתה: המעטן היה מתקן בו הניחו את הזיתים לאחר המסיק, על מנתֶ שיתרככו ויגירו את המוהל שלהם, או עד שיגיע תורם להיסחט. ניתן היה למצוא אותו הן בבתי מגורים והן בבתי בד" (עמוד 98).
6. אחד האתגרים שעומד בפני כל אחת מהפירושים הנ"ל כולל זה שליבנר מבקש לעגן בממצא הארכיאולוגי והאתנוגרפי הוא לשוב ולקרוא את המקורות הרלוונטיים ולבחון אם אכן הפתרון המוצע מסייע להבהיר אותם בצורה טובה יותר מאשר ההצעות האחרות. האם למשל המסקנה שמעטן=מתקן ייעודי, יסייע להבין טוב יותר את הפרק הרלוונטי במשנת טהרות פרק תשיעי והתוספתא שם בפרק העשירי וכן בשאר המקורות בסדר זרעים וכמובן גם במשנה שלנו בסדר קודשים. הפרטים וההלכות בענייני טומאה וטהרה או גמר מלאכה למעשרות אינם פשוטים להבנה אך הרושם שלי הוא שבכל מה שקשור לעטינת הזית ולמעטן, מדובר באחת הפעולות הנפוצות לשם ריכוך הזיתים לפני הטעינה והלחיצה במתקני בית הבד. המשנה במסכת טהרות מציגה כמה אפשרויות שמקבילות גם לחלוקה אצלנו על הזית הראשון, השני והשלישי: "הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכּוֹתֵשׁ שֶׁיִּמְתֹּנוּ שֶׁיְּהוּ נוֹחִין לִכְתֹּשׁ.... הַמַּנִּיחַ זֵיתָיו בַּגַּג לְגַרְגְּרָם...נְתָנָן בַּבַּיִת שֶׁיִּלְקוּ וְעָתִיד לְהַעֲלוֹתָם לַגַּג". התוספתא שם בפרק העשירי עוסקת בחשש מעם הארץ וקובעת ש-"העוטן זיתיו ברשות עם הארץ ונעל וחתם אינו חושש שמא יש שם מפתח אחר וחותם אחר", כלומר מדובר בסגירת "המעטן" בחדר סגור וכן: " העוטן זיתיו בתוך ביתו עושה להן מחיצה מן הארץ ועד הקורות.... והעוטן בית הבד כעוטן בתוך ביתו". הרושם הפשוט הוא שבמישור הבסיסי הכינוי התייחס בראש ובראשונה למצבור או ערימת זיתים שהונח בבית או בבית הבד ששוהה זמן מה עד ש-"נגמרת מלאכתה" ולכן יש צורך לעיתים בשמירה עליה או שניתן להשתמש בחלקים ממנה ("בדים" בלשון המשנה) או אפילו למכור אותה לגוי במובן הזה,. זה היה דומה לגדיש של התבואה או לאחסון של הענבים אך לאו דווקא כלי או מתקן חצוב או בנוי. בהחלט סביר שבכמה מקרים נבנו או נחצבו בבית הבד בריכות או אגנים או גומות ייעודיות לטובת אחסון הזיתים בטרם הריסוק והסחיטה כמו זה בואדי חמאם וגם הם יכולים להיקרא "מעטן" אך הדוגמאות שהוצגו במאמר הן יחסית חריגות או שלפחות בשלב הזה אין דוגמאות רבות בממצא הארכיאולוגי יחסית לקיומו של מתקן בנוי/חצוב/חפור ייעודי בניגוד לתפוצה הרחבה של העטינה והמעטן במקורות חז"ל. התמונה עשויה להשתנות ואולי לאור ההצעה הזו, אפשר יהיה לבחון יותר לעומק כמה ממתקני בתי בד עתיקים ולראות אם אכן ניתן למצוא עדות ארכיאולוגית למעטן הקדום.
הפניה לקריאה: בתוך קובץ "טכנולוגיות עתיקות, שיטות ייצור ומתקנים בישראל— קובץ מחקרים לזכר רפאל פרנקל, חיפה 2025 (עמ' 101-89): https://www.academia.edu/.../%D7%9E%D7%A2%D7%98%D7%9F_%D7...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה