המקרא לא מספר מתי בדיוק התרחש האירוע של קריעת/ייבוש ים סוף המתואר בפרקים יד-טו בספר שמות אך מסורת עתיקה מייחסת את היום השביעי ליציאה ממצרים כיום שבו התרחש האירוע של קריעת ים הסוף והשירה בעקבותיו ומאז היום השביעי של פסח זוהה גם כיום נס קריעת ים סוף. להלן המלצה למעוניינים לקריאה של שני מחקרים על אלמנטים מיוחדים שהתגלו בבתי כנסת עתיקים הקשורים לסצנה של קריעת ים סוף.
1. לטקסט המקראי המפורט באשר לסיפור קריעת ים סוף שאינו קוהרנטי לגמרי נוצרו פרשנויות רבות כבר בעת העתיקה, חלקן אכן ניסו להתמודד במישרין עם הקשיים או הלאקונות בטקסט אך חלק לא מבוטל משקף מסורות, אגדות, הוספות ופרטים שאינם מעוגנים במקרא אפילו לא קמעא. על השאלה מתי וכיצד נוצרו מסורות ואגדות כאלו ובאיזה אופן הם סופרו או עובדו נכתב רבות כבר מראשית מחקר חכמת ישראל ועד ימינו. אוסף אקלקטי פופולרי של האגדות השונות סביב סיפורי המקרא נמצא בשבעת הכרכים של החיבור "אגדות היהודים" שפרסם לוי גינצבורג באנגלית בראשית המאה העשרים. לפני כמה שנים, אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ' פרסמו שני ספרים עם הכותרת "לא כך כתוב בתנ"ך/ גם כך לא כתוב בתנ"ך" ובה הם התמקדו בכמה דוגמאות להרחבות ואגדות על האמור במקרא ממגוון מקורות מהעת העתיקה ועד ימי הביניים. ספרות חז"ל אמנם משמרת את רוב מאגר הדרשות והאגדות הידוע לנו אך יש גם מקורות מידע אחרים קדומים ומאוחרים שמשקפים את העולם המגוון של האגדה והפרשנות הדרשנית לסיפורי המקרא. אחת הסוגיות המורכבות שליוו את חוקרי האגדה הייתה היחס בין היצירה האגדית החז"לית שמייצגת בראש ובראשונה את עולם החכמים כפי שנשתמרה בחיבורים הקלאסיים שלהם ובין המנעד הרחב של האגדות והפרשנויות העממיות (לא בהכרח מינוח מדויק): האם מדובר ביצירה בית מדרשית צרופה, בדרשות ציבוריות בבתי הכנסת או שלחילופין, מדובר באגדות עממיות שרווחו ועובדו בצורה כזו או אחרת עד להופעתן המעוצבת והמלוטשת בטקסטים החז"ליים הרבניים.
2. לנוכח גילוי הפסיפסים וציורי הקיר בבתי הכנסת העתיקים החל מהעשור השלישי של המאה העשרים, נוסף צינור מידע בלתי אמצעי למערך האמונות והאגדות היהודי כפי שהשתקף בסצנות או בסמלים שונים בלי תיווך הספרות הרבנית שמייצגת בעיקר את העולם הרעיוני והחברתי של החכמים. תפנית מדהימה חסרת תקדים הייתה עם גילוי בית הכנסת של הקהילה היהודית בדורה-אירופוס על גדות הפרת כולל ציורי קיר מרהיבים ושלמים שתוארכו לאמצע המאה השלישית לספירה. עד היום אין תקדים לציורי הקיר הללו של קהילה יהודית פריפריאלית לא-רבנית בין מזרח ומערב והיא ממשיכה לרתק את החוקרים גם כמעט מאה שנה לאחר גילויה. בשנה האחרונה, אפילו הייתה הזדמנות למבקרים יהודיים לחזות בציורי הקיר המקוריים שהובאו למוזיאון הלאומי בדמשק והצליחו לשרוד את המאורעות האלימים של העשורים האחרונים. בארץ ישראל, פסיפסים של בתי הכנסת מהתקופה הביזנטית הוסיפו מספר פאנלים יחסית מצומצם של סיפורי מקרא לעומת מערכים איקונוגרפיים אחרים שהיו נפוצים יותר. אולם בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, התמונה קצת השתנתה לנוכח התגליות של שטיחי הפסיפס בבתי הכנסת העתיקים של ואדי חמאם וחוקוק עם רפרטואר נרחב ומקורי של סצנות מקראיות שלא היו מוכרות לפני כן. בבית הכנסת ואדי חמאם שנחפר בין 2007 ל-2012 נחשף באחד משלביו של המבנה שתוארך למחצית השנייה של המאה השלישית וראשית המאה הרביעית, קטעים חלקיים של כמה סצנות מקראיות שהקיפו את אולם בית הכנסת באולם התווך ובסיטראות. בבית הכנסת בחוקוק שנסקר ונחפר החל מ-2011 ועד לפני כמה שנים תוארך למאה הרביעית או החמישית לספירה, התגלה מערך דומה של פאנלים מרובים של סצנות מקראיות שונות במצב שימור משופר הרבה יותר מזה של ואדי חמאם. אפשר ומערך כזה היה בבתי כנסת אחרים באזור הזה שנחפרו בצורה מוגבלת בלבד (למשל חורבת עמודים) אך התגליות המרהיבות (שלא היו צפויות והפתיעו את החופרים) העלו מחדש את הדיון לגבי תפקידם של הסצנות המקראיות באמנות בית הכנסת בכלל ועל פסיפסים בפרט ומה הם מספרים על אמונתם והאופן שבו בני הקהילה היהודית בשלהי העת העתיקה המחישו בצורה חזותית את הטקסט המקראי.
3. דווקא לגבי סיפור יציאת מצרים שהפך למרכיב מכונן בזהות היהודית בלוח השנה ובטקסים השונים ויש לגביו ספרות מדרשית ואגדית עשירה ומגוונת כבר במדרשי התנאים (המכילתא דרבי ישמעאל והמכילתא דרשב"י), אין ביטויים רבים באמנות היהודית הקדומה. וגם אם כן, מה שמעניין הוא שהאירוע החזותי היה דווקא קריעת ים סוף. אחד הפאנלים הבולטים בפינה העליונה של הקיר המערבי של בית הכנסת בדורה אירופוס מתאר את היציאה ממצרים עם דגש על יציאת בני ישראל החמושים (כפשוטו ובניגוד לכמה מדרשות חז"ל), את המעבר בים סוף כולל שבילים רבים (המזכיר את המדרשים והתרגומים על חלוקת הים ל- 12 השבילים לפי השבטים) ואת טביעת המצרים בים. המרכיב הבולט ביותר בשטיח הזה הוא נוכחותו הבולטת (באופן מילולי- הוא דמות ענקית) של משה רבינו והמטה המדגישה את תפקידו באירוע (בניגוד להיעלמותו המכוונת בהגדה של פסח). אלמנט נוסף ייחודי הוא זוג ידיים בחלקו העליון של הפאנל שבה כל יד מכוונת אל שני התיאורים המרכזיים של יציאת בני ישראל וטביעת המצרים (על כך להלן בהפניה).
4. לפני כמה שנים הקדישה נעה יובל-חכם מאמר מפורט (מבטים 2023) על האלמנט הזה ועל המקבילות שלו בעולם היהודי, הרומי והנוצרי בעת העתיקה. היד האלוהית המתוארת במקרא בכלל ובסיפור יציאת מצרים ובקריעת ים סוף באופן מפורט (ראו למשל את המדרשים על מספר המכות הגדול שלקו מצרים בים סוף בהגדה של פסח: אצבע אלוהים במצרים מול היד על הים) אולם באמנות בעת העתיקה היא הייתה ביטוי אמנותי מקובל להתגלות ולנוכחות האלוהית במקרים מזומנים. היא מביאה כמה מדרשים מאוחרים (שמות-רבה למשל) שבהם יש דימויים של יד האל כולל מדרש המתאר כיצד האל ביד אחת הציל את ישראל וביד שנייה העניש את המצרים. לימים, השימוש במוטיב "יד האל" הצטמצם באמנות היהודית למקרים בודדים מול התפוצה שלו באמנות החזותית הנוצרית אולם מסתבר שלפחות בשלבים מוקדמים, זה היה נסיון נועז להמחיש בצורה חזותית את נוכחות האל הנסתר. החשיבות הבסיסית של המערך האיקונוגרפי של דורה-אירופוס הוא קדמותו היחסית ושבניגוד לרוב הממצא האמנותי מהעת העתיקה, הוא קודם לפולמוס היהודי-נוצרי, פולמוס שהשפיע עמוקות על בחירת המוטיבים, הסמלים והסצנות בתקופות מאוחרות יותר.
5. והנה, בשני בתי הכנסת העתיקים "החדשים" שנחשפו בחפירות ואדי חמאם ובחוקוק במאה ה-21 התגלו פאנלים "חדשים" שעסקו אף הם בטביעת חיל פרעה בים סוף. בואדי חמאם, מתחת לבמה שנוספה בשלב המאוחר בחלקו הדרומי של בית הכנסת בקצה של הסטרה המערבית, התגלה קטע קטן תחתון של סצנה שבה נראתה מרכבה בדרכה להתהפך ליד גל ועוד דמות שכובה בסמוך לדג גדול. לא היה מסובך לזהות את הסצנה עם קריעת ים סוף ואכן כעבור שנים ספורות, פאנל דומה התגלה גם בבית הכנסת בחוקוק- שם הפאנל היה דווקא בחלקו הצפוני של האולם המרכזי מתחת לפאנל שתיאר את תיבת נח. בחוקוק יש דמויות רבות שכמו בואדי חמאם לבשו מדים צבאיים כדי להדגיש שמדובר בחיל פרעה. השימור המיטבי יחסית בחוקוק חשף אלמנט חריג שרק –"נרמז" בואדי חמאם: דגים רבים שטורפים את חיילי צבא פרעה שטבעו בים, אלמנט שלא ברור מקורו ותפקידו.
6. דווקא בפאנל שנשמר בצורה חלקית יותר בואדי חמאם, הופיע עוד אלמנט שעניין במיוחד את החופרים- בפינה הדרומית של הספין מתוארת עיר שלה חומה עם מגדל עגול ובקדמתה מבנה מפואר עם גמלון מעוטר וגג רעפים. גם בפאנל של יציאת מצרים תואר בצד הימני של השטיח חומה משוננת עם פתח בעל דלתות פתוחות ואלמנטים של עמודים מצויירים (שמקובל להניח שתיארו את עמוד האש והענן). הפרשנות הרווחת היא שהחומה והפתח מציינים את מצרים ואת היציאה ממנה אל המדבר אולם באלמנט המתואר בואדי חמאם אין פתח אלא הדגש הוא על המבנה המפואר הגמלוני. לחופר של ואדי חמאם, עוזי ליבנר הייתה הצעה מקורית שהוא פרסם אותה במאמר ב-2014 (וכן בפרסום הרשמי ב-2018 וגם בספר בעברית ב-2024, עמ' 176-174). המבנה המפואר על מרכיביו של גמלון מפואר, עמודים וגג רעפים הוא אטריבוט מוכר של מקדשים באמנות הרומית בת התקופה. אם כן, האלמנט הדגיש בקשר לסצנה של טביעת המצרים בים סוף את קיומו של מקדש בתוך עיר מוקפת חומה. אפשרות אחת היא שאולי הכוונה למקדש בירושלים על רקע האמור בשירת הים על ההגעה לארץ ישראל והקמת המקדש "מקדש ה' כוננו ידיך". אולם בהנחה שהאומן ביקש לתאר את הסצנה של טביעת המצרים בים סוף, יש אפשרות אחרת.
7. לשם כך הוא הפנה אל מדרשי התנאים ולתרגומים הארמיים הארץ ישראליים. בראשיתו של פרק יד בספר שמות נכתב כי "דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם". אמנם פרשני הפשט והמחקר ראו כאן תיאור גיאוגרפי מפורט של התחנה של בני ישראל על שפת הים אך כבר במדרשים הקדומים נוספו דרשות אגדיות רבות על השמות הללו. למשל על "פי החירות" המדרש התנאי ובעקבותיו גם בתרגומים ובמדרשים מאוחרים תיאר את האלמנט הזה "מָה הָיוּ חִירוֹת הַלָּלוּ? לֹא מְשֻׁפָּעוֹת, אֶלָּא גְּדוּדִיּוֹת, וְלֹא תְּרוּטוֹת, אֶלָּא מֻקָּפוֹת, וְלֹא הָיוּ עֲגֻלּוֹת, אֶלָּא מְרֻבָּעוֹת, וְלֹא הָיוּ מַעֲשֵׂה אָדָם, אֶלָּא מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם. וְעֵינַיִם הָיוּ לָהֶם פְּתוּחוֹת, כְּמִין זָכָר וּכְמִין נְקֵבָה הָיו.... דָּבָר אַחֵר: פִּי הַחִירֹת – אֵין חִירוֹת אֶלָּא מְקוֹם חֵרוּתָן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, מְקוֹם אִטְלִיז/אטלס/איטלין, מְקוֹם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֵם..... בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם – שָׁם הָיְתָה גְּדֻלָּתָן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, שָׁם הָיְתָה תִפְאַרְתָּם, שָׁם הָיְתָה מַיוּמָס שֶׁלָּהֵם,ּ" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע, פרשה א). המדרש מפרש את השמות המפורטים לא רק כשמות מקומות אלא כאלמנטים או מקומות של פולחן אלילי והנלווה אליו: אלמנט טבעי שאינו מעשה אדם בעל אופי מאגי, אזור שבו התקיים שוק או מסחר פורח (איטלין) ושעל שפת הים נערכו חגיגות המיומס (פסטיבל אלילי ימי). באמצעות התיאורים הללו, הדרמה שהתרחשה על שפת הים התעצמה שכן כביכול, בני ישראל חנו או נלכדו במרחב אלילי מצרי מובהק.
8. לא לחינם גם המרכיב האחרון "לפני בעל צפון" נדרש אף הוא בהמשך לכך: "לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן – בַּעַל צְפוֹן נִשְׁתַּיַּר מִכָּל הַיִּרְאוֹת שֶׁלָּהֶן, בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם" (איוב י"ב:כ"ג).נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם – בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלַּמִּצְרִיִּים" (שם). על כך ש-"בעל צפון" היה מקדש או מזבח מצרי המדרש ממשיך לנוכח האמור בהמשך בפסוקים ט-י "וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כׇּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ (י) וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב..." וכך אומר המדרש התנאי "כֵּיוָן שֶׁרָאָה פַּרְעֹה שֶׁנִּשְׁאַר בַּעַל צְפוֹן, אָמַר, בַּעַל צְפוֹן הִסְכִּים עַל גְּזֵרָתִי. אֲנִי חָשַׁבְתִּי לְאַבְּדָם בַּמַּיִם, וּבַעַל צְפוֹן הִסְכִּים עַל גְּזֵרָתִי. הִתְחִיל מְזַבֵּחַ וּמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ לְכָךְ נֶאֱמַר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות י"ד:י'), הִקְרִיב לְזַבֵּחַ וּלְקַטֵּר". גם בתרגום ירושלמי המכונה אצלנו 'תרגום יונתן' המרכיבים הללו השתלבו יחד: "וִיתוּבוּן לַאֲחוֹרֵיהוֹן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּמֵי חִירָתָא מַרְבִּיעָתָא דְאִתְבְּרִיוּ בְּגַוְונֵי בְּנֵי נְשָׁא דְכַר וְנוּקְבָא וְעַיְינִין פְּתִיחַן לְהוֹן הוּא אַתְרָא דְטָנֵיס דְּבֵינֵי מִגְדוֹל וּבֵינֵי יַמָּא קֳדָם טַעֲוַת צְפוֹן דְּמִשְׁתַּיֵּיר מִכָּל טַעֲוָון דְּמִצְרָיִם בְּגִין דְּיֵמְרוּן מִצְרָאֵי בָּחִיר הוּא בַּעַל צְפוֹן מִכָּל טַעֲוָותָא דְאִשְׁתַּיֵּיר וְלָא לָקָא דְיֵיתוּן לְמִסְגוֹד לֵיהּ וְיִשְׁכְּחוּן יַתְכוֹן דְּאַתּוּן שְׁרָן לְקִבְלֵיהּ עַל גֵּיף יַמָּא [תרגום לתרגום: וישובו לאחריהן ויחנו לפני פי החירות מרובעים שנבראו בדוגמת בני אדם זכר ונקבה ועיניהם פתוחות להם, הוא המקום טניס אשר בין מגדול ובין הים לפני אליל צפון שנשאר מכל אלילי מצרים כדי שיאמרו המצריים מובחר הוא בעל צפון מכל האלילים שנשאר ולא לקה שיבואו להשתחוות לו וימצאו אתכם שאתם חונים נגדו על שפת הים.]".
9. השאלה היא כמובן לא אם יש לדרשות הללו על מה לסמוך אלא כיצד הם 'תרמו' לססגוניות ולדרמה האלוהית של המפגש בין המצרים ובין בני ישראל על שפת הים. מי שיקרא את המדרשים הללו יתרשם שהמאבק בין המצרים ובין בני ישראל אינו רק עניין של אדונים ועבדים בורחים אלא גם מאבק דמוני בין האלילות המצרית ופולחנה (בתחפושת רומית כמובן) ובין אלוהי ישראל. ליבנר הציע אפוא שהעיר והמקדש המתואר בפינה הדרומית של הפאנל הוא לא אחר מאשר "מקדש בעל צפון" שמולו חנו בני ישראל. לאור המדרש לפיו בעל צפון היה אחרון האלילים ששרדו את המכות ואת הזעם האלוהי במצרים או האלוהים ששלטו במדבר ושבו ערך פרעה זבחים וקרבנות לפני המאבק המכריע מול בני ישראל על הים, האומן תיאר את סצנת טביעת חיל פרעה על רקע המקדש האלילי המצרי (שכמובן תואר כמקדש רומי). הפאנל הוא אפוא סוג של "מדרש מצוייר" כפי שנכתב בכותרת המאמר שבו המקדש האלילי האחרון "מביט" במפלה האחרונה והמכריעה של פרעה וחילו בים סוף. הוא הביא עוד כמה דוגמאות לתופעות דומות כולל השבילים המפולסים המתוארים בסצנה של קריעת ים סוף בדורה אירופוס. על רקע ההצעה שלו על זיהוי האלמנט לאור המסופר במדרש, הוא ביקש גם ללמוד על השפעת מדרשי החכמים על בני הקהילה ועל סוגיית היחס בין החכמים ובין הקהילה. אלא שהוא עצמו גם ציין שיש אפשרות הפוכה לפיה מדובר במדרש או אגדה עממית שמצאה את ביטויה גם במדרש וגם באמנות החזותית בפסיפסים לאורך מאות שנים. כך או כך, הוא ביקש ללמוד מכאן שההפרדה בין הפרשנות המדרשית החז"לית ובין הפרשנות הציבורית העממית לטקסט המקראית היא הרבה יותר נזילה- במשך מאות שנים התפתחו מסורות אגדיות ודרשניות למקרא, חלקן מצאו את דרכן לטקסט החז"לי וחלקן מצאו את מקומם באמנות החזותית.
10. כאמור, בדורה אירופוס היה קיים אלמנט של עיר או חומה הצמודה לסצנה של יציאת מצרים וטביעת המצרים בים סוף. בחוקוק, בפאנל שנשמר במצב מיטבי יותר לא נחשף האלמנט הבנוי שהתגלה בואדי חמאם או בציור הקיר בדורא אירופוס. תיאורטית, אפשר להציע שדגם העיר והחומה עם הפתח המייצג את מצרים בדורה-אירופוס, היה מוכר גם למזמיני הפסיפס או לאומנים כעבור כמה עשרות שנים (לאור התיארוך המוצע של המחצית השנייה של המאה השלישית) בואדי חמאם והוא שולב גם בפאנל אך לנוכח ההתמקדות בטביעת המצרים בים סוף, האלמנט הבנוי היה צריך להיות קשור במישרין לסצנת הטביעה וזה אולי הרקע לאפשרות שכעת הוא ייצג את מקדש בעל צפון או את המרחב שבו התרחש הנס. בשלב מאוחר יותר, האומנים/בני הקהילה ויתרו כליל על קיומו של האלמנט הזה לטובת התמקדות בתיאור הכאוס של טביעת חיל המצרים וגורלם המר באמצעות הדגים שטרפו אותם, אלמנט שמוכר בתקופות מאוחרות יותר בכתבים מאויירים בראשית ימי הביניים. יהיה אשר יהיה הפירוש המשכנע ביותר לאלמנטים החריגים השונים שתוארו בציורי הקיר ובפסיפסים באשר לסצנת טביעת ים סוף, הם היו חלק מאותו עולם מסועף, רב-גוני ויצירתי שבו הטקסט המקראי המקודש ובעיקר סיפורי המקרא המכוננים שנקראו בבית הכנסת בשבתות ובמועדים, עובדו בפיוטים וביצירות תרגומיות, נלמדו בדקדוק בבית המדרש או בדרשות ציבוריות קבועות או אפילו מפי אב לבנו (או אם לבתה) עוצבו מחדש והשתקפו במגוון מדיות- המדיה הספרותית והמדיה האמנותית.
לינקים לקריאה:
* המאמר של עוזי ליבנר על המדרש המצויר במכילתא ובבית הכנסת בואדי חמאם (קובץ מחקרים almuda de-Eretz Israel: Archaeology and the Rabbis in Late Antique Palestine, 2014): https://www.academia.edu/.../An_Illustrated_Midrash_of...
* המאמר של נעה יובל-חכם על ידיו של האל בדורה אירופוס ובאמנות היהודית בעת העתיקה (מבטים: כתב עת לתרבות חזותית, 2023): https://www.academia.edu/.../_With_a_Mighty_Hand_and_an...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה