החל בתקופה ההלניסטית, חדרו למרחב של ארץ ישראל וסביבתה, פיתוחים חדשים בעיטור המבנים, הן פסיפסים על הרצפות והן עיטורי טיח מגוונים על הכתלים. בתקופה הרומית ובעיקר מימי הורדוס ואילך, העיטור האדריכלי הלך וכבש לו מקום הן במבני הציבור והאירוח והן בבתים הפרטיים של שכבות העילית. בחברה היהודית, אמנם הייתה מגבלה או טאבו על תיאור אמנות הדמות אך כל עוד זה לא פגע בטאבו הזה, היה אימוץ לא מבוטל של מיטב אמנות העיטור האדריכלי- לא רק בארמונות המפוארים של המלך והשלטון אלא גם בבתי המידות של האצולה הירושלמית או בבתי האחוזה הכפריים בכל אזור יהודה (למשל טיח מסוג אופוס ספיקאטום באחוזה המפוארת באמציה). פרסקאות ועיטורי סטוקו (טיח מכויר) התגלו גם בעיירות כפריות שחלקו נטלו חלק במרד ברומאים- בית הפרסקאות ביודפת (בתמונה למטה) אך גם בגמלא ובמגדלה כולל בבית הכנסת שהתגלה ב-2009 (בתמונה). כמובן שהיה הבדל גדול בין בתי המידות המפוארים ובין הבתים הפשוטים אולם מתברר שמי שהיה בעל אמצעים או ידו משגת, השתמש בטכניקות העיטור המקובלות כדי לעטר את קירות ביתו גם כאשר לא היה מדובר במרחב עירוני מובהק או באינטראקציה עם התושבים הנוכרים. בחודשים הראשונים של המרד, כאשר קסטיוס גאלוסי הגיע לכבול בגבול הגליל המערבי עם פרוץ המרד, הוא הופתע מאיכות הבתים של התושבים היהודיים שדמו לאלו של הערים בצור וצידון (מלחמת היהודים ב 504).

