החל בתקופה ההלניסטית, חדרו למרחב של ארץ ישראל וסביבתה, פיתוחים חדשים בעיטור המבנים, הן פסיפסים על הרצפות והן עיטורי טיח מגוונים על הכתלים. בתקופה הרומית ובעיקר מימי הורדוס ואילך, העיטור האדריכלי הלך וכבש לו מקום הן במבני הציבור והאירוח והן בבתים הפרטיים של שכבות העילית. בחברה היהודית, אמנם הייתה מגבלה או טאבו על תיאור אמנות הדמות אך כל עוד זה לא פגע בטאבו הזה, היה אימוץ לא מבוטל של מיטב אמנות העיטור האדריכלי- לא רק בארמונות המפוארים של המלך והשלטון אלא גם בבתי המידות של האצולה הירושלמית או בבתי האחוזה הכפריים בכל אזור יהודה (למשל טיח מסוג אופוס ספיקאטום באחוזה המפוארת באמציה). פרסקאות ועיטורי סטוקו (טיח מכויר) התגלו גם בעיירות כפריות שחלקו נטלו חלק במרד ברומאים- בית הפרסקאות ביודפת (בתמונה למטה) אך גם בגמלא ובמגדלה כולל בבית הכנסת שהתגלה ב-2009 (בתמונה). כמובן שהיה הבדל גדול בין בתי המידות המפוארים ובין הבתים הפשוטים אולם מתברר שמי שהיה בעל אמצעים או ידו משגת, השתמש בטכניקות העיטור המקובלות כדי לעטר את קירות ביתו גם כאשר לא היה מדובר במרחב עירוני מובהק או באינטראקציה עם התושבים הנוכרים. בחודשים הראשונים של המרד, כאשר קסטיוס גאלוסי הגיע לכבול בגבול הגליל המערבי עם פרוץ המרד, הוא הופתע מאיכות הבתים של התושבים היהודיים שדמו לאלו של הערים בצור וצידון (מלחמת היהודים ב 504).
האם תוצאות המרד או סדרת האסונות שנפלו על החברה היהודית בימי המרידות ברומאים שינו את הגישה? מתוך כמה רסיסי מקורות (להלן), הרמב"ם סבר שכן. כך הוא כתב במשנה תורה בהלכות תעניות, פרק יב הלכה ה: "משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסויד מכויר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסוידת ומכוירת, הרי זו כחזקתה, ואין מחייבין אותו לקלף הכתלים". לרמב"ם לא היה מקור היסטורי עצמאי והוא עיבד בלשונו הרהוטה את מה שהוא הבין מתוך רסיסי המקורות בספרות חז"ל 'שחזור' של תקנה היסטורית של חכמי "אותו הדור" לפיה מעתה ואילך אין לבנות בתים מסויידים ומכויירים "כבניין המלכים" אלא לסוד את הבית בסיד ולהשאיר אמה על אמה לא מסוידת כלל. ראשונים ואחרונים הקשו ותירצו על גישתו של הרמב"ם ולכך יש גם השלכות להלכה שממילא לא מיושמת באופן מלא עד ימינו אך לא נעסוק בכך כאן.
על מה התבסס הרמב"ם בתיאור שלו על תקנה של החכמים בעקבות החורבן? כפי שרמזתי, מדובר על כמה מקורות קצרים שלא בהכרח מתיישבים אחד עם השני ובמחקר ההיסטורי הביקורתי כנראה שאינם קבילים בכללותם. אני לא ארד כאן לרזולוציות פרטניות בהתאם למגבלות הפלטפורמה אלא רק אצביע על הנקודות העיקריות ואידך זיל גמור:
1. המשנה באופן כללי אינה מרבה לעסוק בדיני אבלות על החורבן למעט מספר משניות בודדות על הימים סביב תשעה באב בסוף מסכת תענית. בסוף מסכת סוטה יש קובץ אגדי המאסף כמה מסורות או היגדים על ביטול, הפסקת או אובדן של דינים, מוסדות ונהגים במהלך ימי הבית השני וגם אחריו. בין השאר מוזכרים שלושה "פולמוס" (POLEMOS)- מלחמות או מערכות המיוחסות לאספסיאנוס, טיטוס בדפוס או קיטוס לפי כתבי היד (ומכאן שמדובר על מרד התפוצות בימי טריאנוס) והפולמוס המכונה "האחרון" המזוהה עם מרד בר כוכבא. בכל אחד מאותם "פולמוס" המשנה מציינת ש-"גזרו" על ביטול מרכיב בשמחה של חתונות כשבאחד המקרים גם מובא שגזרו על כך שלא ילמד אדם את בנו יוונית. חשוב לציין שלא נאמר במפורש שמדובר על גזירות בעקבות חורבן המקדש ואף לא בעקבות או בסוף המלחמות אלא כתגובה לצרה או סכנה כפי שמוכר גם במקומות אחרים, למשל בהחרפת תעניות בעקבות עיכוב בירידת הגשמים בזמנם. במילים אחרות- אפשר ומלכתחילה מדובר היה על גזירות זמניות, מוגבלות ולא בהכרח מעשיות ובכל מקרה, כבר במשנה יש רמזים לכך שחלקם "הותרו" בהמשך.
2. אלא שבתוספתא המקבילה למשנה הנ"ל, ישנה הרחבה נוספת בהמשך לגזירה לא ללמד יוונית והיא מייחסת עוד גזירה לימי "פולמוס של קיטוס/טיטוס" (הפולמוס השני מבין שלושה): "ושלא לסוד את ביתו בסיד, בביצת הסיד. אם עירב בו תבן, או חול, מותר. ר' יהודה או' עירב בו חול הרי זה טרכיסיד, ואסור. אם עירב בו תבן, מותר". זאת הגזירה שהרמב"ם מייחס לחכמים שהיו באותו הדור אך כאמור, לפי פשט התוספתא לא נאמר שזה בעקבות החורבן אלא על רקע הפולמוס ובמיוחד אם נאמץ את גרסת כתבי היד שמדובר בימי המרד השני שנערך בשנים 117-115 לספירה. בהמשך, הוזכרה מחלוקת לגבי סיד שעורבב עם חול שלפי הדעה הראשונה "מותר" ולפי רבי יהודה (דור אושא) הוא סיד איכותי המכונה "טרכסיד" (ראו בתוספתא כפשוטה על אתר) ואסור. המונח הראשון "ביצת הסיד" הוא קצת חשוד שכן הוא מוכר בספרות התנאית בהקשר להוצאת סיד בשבת כשימוש קוסמטי ולא כחלק מחומר סיוד של קירות אך נשאיר את זה פתוח.
3. דא עקא, בהלכות הבאות בתוספתא, מובא בין השאר הפולמוס (...) המפורסם בין רבי יהושע ובין "פרושין שבישראל" שסיגפו את עצמם מבשר ויין והוא הוכיח להם שזאת עמדה קיצונית מדיי ובמקום זאת הציע דרך מתונה יותר לציין את האבל: "אמ' להם, בניי, להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר, אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלם....". הדוגמא הראשונה שהוא הביא בשם "אמרו חכמים" (מה שמרמז לכאורה שהוא מסר להם נוהג שנקבע עוד לפניו) הוא של סיוד הבית כרגיל למעט שיור דבר מועט. רבי יהושע אינו מכיר גזירה כלשהי על הסיד ואף הלשון היא הפוכה: כנגד "ושלא לסוד את ביתו בסיד" לפני כן, הוא אומר באופן חיובי "סד אדם את ביתו בסיד". האם מדובר בגישות שונות שהוא מתווכח כנגדם? האם הגזירה המיוחסת לימי הפולמוס של קיטוס היא מאוחרת לזו של החכמים שאותם מצטט רבי יהושע ומשקפת גזירה חדשה על רקע צרה חדשה? גם לכך הרמב"ם רמז בשחזור שלו אך לשם כך צריך לפנות אל מקור נוסף.
4. המקבילה לדיאלוג המפורסם של רבי יהושע עם הפרושים האבלים אחרי החורבן מובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא דף ס ע"ב. ההקשר שם הוא בכלל בדיני נזק בסוף פרק חזקת הבתים ובמעמדה של חצר שהיו בה זיזים וגזוזטראות הפונות לרשות הרבים, ומה קורה אם היא קרסה ובעל החצר החדש מעוניין לבנות אותה מחדש אחרי שלא נזקק להוריד את הבליטות הנ"ל כשהוא קנה אותה בחזקתה. כנגד היתר שהוצע במקרה הזה, הבבלי הביא מקור הלכתי במקרה שלכאורה הוא דומה: "אֵין מְסַיְּידִין וְאֵין מְכַיְּירִין וְאֵין מְפַיְּיחִין בַּזְּמַן הַזֶּה לָקַח חָצֵר מְסוּיֶּדֶת מְכוּיֶּרֶת מְפוּיַּחַת הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ נָפְלָה אֵינוֹ חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ". אם כן, "בזמן הזה", קרי אחרי חורבן המקדש וירושלים, אין מסיידין, מכיירין ומפייחין בית או חצר ואם היא נפלה, אין לבנות אותה מחדש. בהקשר לכך, הובאה הברייתא המוכרת ממסכת סוטה "לא יסוד אדם את ביתו בסיד" ובהמשך הפולמוס המפורסם של רבי יהושע כנגד הפרושין שבישראל עם כמה שינויים בולטים יחסית למה שמופיע בתוספתא סוטה. לדין הראשון יש מקבילה קצרה בתוספתא בבא בתרא על אתר (ב יז): לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראית ונפלו, הרי זה בונ' את מקומן. אין מפיחין, אין מסיירין, אין מכיירין. לקח בית מפח, מסויד, ומכוייר, הרי הן בחזקתן. סד אדם כל ביתו בסיד ומשייר דבר מוע', זכר לירושלם". התוספתא לא השתמשה במונח "בזמן הזה" כפי שמופיע בתלמוד הבבלי ומביאה את ההנחיה לסוד את ביתו בסיד ולהשאיר דבר מועט בקצרה ולא כחלק מדיאלוג של רבי יהושע. כמה דברים בולטים במקור הזה: האיסור הוא לא סתם "לא יסוד אדם את ביתו" אלא היא מוסיפה עוד מעשים שהם משמעותיים (יש הבדל בסדר הדברים בין התוספתא לבבלי): אין מכיירים/ן (בכתבי היד מופיע גם "מכיידין") ואין מפייחין. התוספתא לא דיברה על חצר אלא רק על בית "מפויח/מפוייחת, מסויד/מסויידת, מכויר/מכויירת". הדבר השני הבולט הוא שבניגוד לאמור בתוספתא סוטה, האיסור אינו משובץ כחלק מגזירות בעקבות "פולמוס" אלא רק באופן סתמי כשרק בבבלי יש הוספה להדגיש "בזמן הזה".
5. החידוש בהיגדים הללו הוא לא הסיוד לבדו אלא ההגבלות הנוספות: אין מפייחין/מפיחין ואין מכיירין/מכיידין. לגבי "כיור" הוא מופיע בצוותא עם הפועל לסייד גם במקומות נוספים בספרות התנאית. במשנה עבודה זרה ג ז נאמר: " שְׁלשָׁה בָתִּים הֵן. בַּיִת שֶׁבָּנוּי מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָה עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שָׁלשׁ אֲבָנִים הֵן. אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. סִיְּדָהּ וְכִיְּרָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִדֵּשׁ, נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְסִלְּקָהּ, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת". הצירוף הזה מופיע גם לגבי דיני בור במסכת בבא קמא " חפר עשרה, ובא אחר וסיידו וכיירו האחרון חייב". בקרב הפרשנים, היו שביארו שהכיור הוא אותו דבר כמו בסיוד אך צבע לבן פחות חזק. יש כאלו שראו בלשון "כיירו" כביטוי לציור בצבע (תמשיחי קיר= פרסקו). רוב הפרשנים ראו בכיור קרוב למה שאנחנו מכנים "כיור"- הרמב"ם בפירוש המשניות פירש ש-" 'סיוד' – הלבון בסיד. ו'כיור' – הפיתוח והציור". אצל הערוך: "כיור שצייר בה ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה כמו שעושין בפלטין". במילון בן יהודה של העברית הישנה והחדשה: "עשה צורות בֹלטות או שֹׁקעות בהטיח המצפה את הכותל וכדומה, או בחקיקה באבן וכדומה". ומה לגבי "אין מפייחין" או "בית מפוייח/מפוייחת", ישנה היקרות נוספת מעניינת בתוספתא תרומות (ז טו) לגבי הדין של מים מגולים ובו יש חשש גם במקרה של "נתנו בטרקלין, אפי' מפוייח (בדפוס: מצוייר), אפי' מסוייד, הרי זה אסור". לפי הפירושים הקדמונים כמו בערוך וברשב"ם, הכוונה היא לציורים צבעוניים וכך גם הסביר ליברמן בפירוש הקצר על התוספתא הנ"ל: " כלומר, אפילו מצוייר בצורות בעלי חיים שהם מפחידים את הנחש" או במילון בן יהודה: " פִּיַּח פלוני בנין או חצר, צבע אותו בצבעים שונים" (אולם ראו שם בהערה 1 שמוטב לתקן את הקריאה ל-"פיית" או "אין מפייתין" או בית מפוית"). מבלי להיכנס כאן לפרטי פרטים, סביר להניח שהביטוי "לסייד" או "סיד" הוא אכן שכבת הטיח הלבנה הבסיסית הנעשית מאבני הגיר השרוף בעבשן הסיד ואילו הפעלים האחרים משקפים פעולות נוספות של עיצוב הסיד וצביעת הכתלים, גם אם אפשר להתווכח אם "כיירו" בלשון חכמים הוא מה שאנחנו מכנים טיח מכויר (סטוקו) ו-"פייחו/תו" בלשונם הוא צביעת הקירות בסיד לח (מה שמכונה תמשיחי קיר או פרסקאות).
6. כאמור, רסיסי המקורות אינם קוהרנטים: המשנה לא מזכירה כלום בשום מקום. מקור אחד בתוספתא מדבר על גזירה בעקבות הצרות שהיו בעטיין של אחת המרידות והזכירה סיד בעלמא וכנראה ביחס אליה הייתה מחלוקת מסוימת להרכב הסיד האסור והמותר; מקור אחר קצר נטול הסבר קבע כנראה שאין לסייד, לכייר ולפייח/פיית כלומר לאייר את הקירות עם דגש על העיטור האמנותי ואילו לפי רבי יהושע לא היה שום צורך לאסור בניית כל הבית בסיד ואפשר להסתפק בהשארת "דבר מועט" שתורגם בתלמוד הבבלי כאמה על אמה נגד הפתח. הרמב"ם בתיאור הנ"ל ביקש למזג את המקורות הנ"ל לכדי שחזור "היסטורי" של גזירת חכמים אחרי החורבן לאסור עיטור הקירות באופן מפואר "כבניין המלכים" (סיוד וכיור בלשונו) אלא צביעה בסיסית בסיד למעט מקום קטו נטל סיד זכר לירושלים. אפילו אם היינו מקבלים את שחזורו של הרמב"ם כדי לתאם את כלל המקורות, אין שום ראיה לכך שבחברה היהודית לאחר חורבן המקדש נמנעו בכוונה מהכנסת מרכיבים אמנותיים כמו פרסקאות או עיטורי סטוקו או סקו לבתים הפרטיים או מבני הציבור בעטיו של חורבן בית המקדש או על רקע תקנה הלכתית כזו או אחרת. כמובן שאפשר והייתה 'המלצה' כזו של החכמים אך הציבור או לפחות האמידים שבהם לא צייתו והמשיכו לאמץ את מיטב האדריכלות הרומית גם במאות הראשונות אחרי החורבן. יכול להיות כפי שצוין לעיל, הייתה הסתייגות כזו מסגנון האמנותי-אדריכלי אך הבעיה לא הייתה כאבל על החורבן אלא עצם ההלניזציה או הרומניזציה הכרוך בכך וההסבר ההיסטורי היה אמתלה כדי לשכנע בנימוק 'הלכתי'. אפשרות נוספת היא שגם בעולם החכמים היו דעות שונות, חלקן מקלות למדיי וגם אם יוחסה גזירה לימי אחת המרידות או אף לחורבן המקדש וירושלים, היא "עודנה" בהמשך ובאופן כללי למעט המקורות הקצרים והסתומים הנ"ל, התמונה הכללית העולה מספרות חז"ל היא שהבתים היו מסויידים כמו כל בית ממוצע, יש סיידים ויש תעשיית סיד והיא מפותחת ללא הנחיה מגבילה כזו או אחרת למעט כאמור דיון קצר קצת חריג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה