לרגל התארכות מלחמת "שאגת הארי" והמגבלות הכרוכות בו, הנה עוד הזדמנות לערוך היכרות עם חידושי המחקר על אזור שמוכר למטיילים (לפחות חלקו) והפעם בסביבות ירושלים באגן נחל שורק בסביבות רכס חלילים, נחל לוז ועינות תלם. במסורת התנאית, האזור הפורה של מוצא העתיקה באגן נחל שורק היה המקור לערבות שנלקחו לטובת קיום מצוות הערבה בכל אחד מימי חג הסוכות כמתואר במשנה (סוכה ד ה). לימים, האזור הזה הופקע לטובת קולוניה של שמונה מאות וטראנים ב-"אמאוס"'/מוצא, מושבה ששמה נשמר עד לעת החדשה (קלוניא) ושרידיה נחשפו בחפירות הצלה בשלהי העשור הקודם ליד סיבוב מוצא הישן.
1. המרחב רווי המעיינות של אגן נחל שורק, האדמות הפוריות ומחשופי החוואר הדולומיטי (תצורת מוצא) היה גם חומר גלם מרכזי בעבור בתי היוצר בסביבות ירושלים. התוצרת העיקרית של בית היוצר הגדול שנחשף בסדרת חפירות בעשרות השנים האחרונות באזור בנייני האומה ומלון קראון פלאזה (היום מלון VERT) בשלהי ימי הבית השני היו כלי וסירי בישול. ומה בנוגע לשאר כלי היום-יום- קנקנים, קערות, פכיות, צפחות והנרות ההרודיאניים/מקורצפים- היכן הם יוצרו? אני שוב מפנה למחקר שפורסם ב-'ספר הלל גבע' (ארץ ישראל לה, 2024) שפתוח כעת לקריאה באתר JSTOR וממנו כבר דליתי כמה 'פנינים' בשבועות האחרונים. במחקר הזה מוצע איתור אינדיקציה לקיומו של בית מלאכה שכזה בשלוחה הסמוכה לאתר הזכרון לאסון התאומים (בסמוך ליציאה מהמנהרה של הרכבת בין תל אביב לירושלים) ובאתר נוסף מוכר הרבה יותר הצמוד לשכונות הצפון-מזרחיות (רכס חלילים) של מבשרת- חורבת המוצה (בית מיזה).
2. אולם לפני שנתאר את מה שהתגלה ומה שהוצע באותו מאמר, צריך קצת לחזור אחורה שכן למעשה מדובר בהמשך של מחקר אנליטי פטרוגרפי מתמשך של ההרכב הכימי והמיקרומורפולוגי של כלי החרס בירושלים וסביבתה. בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, פרופ' דוד אדן-בייביץ ביחד עם צוות חוקרים פיתח את המחקר האנליטי והפטרוגרפי של כלי החרס מהתקופה הרומית בגליל ופתח נתיב חדש בחקר ייצור הקרמיקה בגליל בתקופה הרומית, בעיקר במרכזי הייצור בכפר חנניה ובשיחין המוזכרים גם במקורות הספרותיים. השילוב של המחקר הארכיאולוגי עם הניתוח האנליטי של ההרכב והמיקרוסקופים התפתח מאד מאז ועד ימינו והוא חלק מהותי מכל מחקר של התרבות החומרית בעת העתיקה.
3. לגבי אזור ירושלים, שני מחקרים ממוקדים שלו באזור ירושלים העלו תובנות שהיו להם משמעויות היסטוריות, חברתיות וכלכליות והמחקר הנוכחי הוא למעשה המשך טבעי שלהם. על בסיס אנליזה כימית ומחקר ההרכב המיקרוסקופי של קבוצת כלים (אך לא כלי בישול) מכמה מכלולים בחפירות בירושלים ובסביבתה ערב המרד הגדול, הוגדרה על ידו וקבוצת חוקרים קבוצה כללית שכונתה "קבוצת ההרכב של אזור ירושלים". מעתה, ניתן היה לערוך השוואות אנליטיות לקבוצות, טיפוסים ומכלולים אחרים.
• במחקר אחד (2008) התברר למרבה ההפתעה שרוב מוחלט של הנרות ההרודיאניים (או מקורצפים) שהיו פופולריים במאה הראשונה לפנה"ס ועד שלהי המאה הראשונה שהתגלו ביישובים היהודיים המרכזיים בגליל (בניגוד לנרות דומים בערים כמו בית שאן או דור) מקורם מחומר גלם שמקורו בתצורת מוצא ממערב לירושלים ולא מחומר מקומי בגליל. אמנם בשנים האחרונות, לאור החפירות בשיחין ותגליות הקשורות בייצור הנרות שם, התמונה היא מורכבת יותר אולם מתברר שנרות שיוצרו באזור ירושלים היו בשימוש גם באזורים מרוחקים ויש לכך גם משמעויות תרבותיות, חברתיות ואידיאולוגיות.
• מחקר נוסף (2016) התמקד בהשוואת "קבוצת ההרכב של אזור ירושלים" הנ"ל למכלולים של קנקנים ונרות שהתגלו בחפירות באתר בשועפאט, אתר שהתקיים בין שתי המרידות כלומר אחרי שנת 70 לספירה. במחקר הזה התברר שלמראה העין, טיפוסי הקנקנים והנרות הוא דומה ולא ניתן להבחין ביניהם אולם ניתוח אנליטי ומיקרוסקופי של הכלים בשועפאט קבע שההרכב הכימי שלהם שונה באופן מהותי ושחומר הגלם ששימש לייצור הכלים בשועפאט אינו אותו חומר גלם ששימש לייצור כלי החרס של הקבוצה הנ"ל על אף שמדובר בטיפוסים דומים. בניסיון להבין מה הרקע האפשרי לאותו שינוי שהתברר רק מהניתוח האנליטי, החוקרים שיערו שההסבר הסביר ביותר הוא שחומר הגלם המקורי כבר לא היה נגיש לקדרים שייצרו את הכלים בעבור יושבי האתר בשועפאט.
4. המאמר הנוכחי שכותרתו היא "אתר לייצור כלי חרס לירושלים וסביבתה בשלהי ימי הבית השני" מאת עוזי ליבנר, דוד אדן-בייביץ, פרנק אסארו ומייקל ד גלאסקוק, מתמקד בתוצאות סקר ארכיאולוגי שנערך ב-2013 בשלוחה היורדת מבית איכסא בסמוך למפגש של נחל שורק ונחל לוז. החורבה מצויה על גבי סדרת טרסות נטולת שם אך הם כינו אותה "ראס-א רומאן (רימונים)" כפי שהשלוחה מצוינת במפות מנדטוריות. בסקר ארץ בנימין ( האתר קיבל שם מספר 303, היום במפה המקוונת של סקר ירושלים וארץ בנימין, אתר מס' 43) צוין כי זוהי "חורבה בעלת טראסות מסוקלות. בחלק הדרומי של החורבה יש טראסה גדולה, המסתירה אולי ביצור. בצפון-מערב החורבה נראים שרידי מבנה, שבו התנהלו חפירות-שוד ונחשפו כמויות גדולות של נרות מתקופת בית-הורדוס וכלים אחרים. אולי היה במקום בית-יוצר. כן נמצאו 2 בריכות קטנות מטויחות." מספר מבנים ומתקנים (גת, מחצבה, קברים) התגלו בחפירות הצלה שנערכו ב-2011 בשולי האתר (שכונה "בית איכסא") בידי יבגני אהרונוביץ, ולפי הדו"ח הסופי החורבה בשוליים הדרום-מערביים של בית איכסא, זה היה "כפר גדול (כ-35 דונם) שהייתה לו פריפריה רחבה ובה מחצבות, אזורי קבורה ושטחים חקלאיים שבהם מתקנים".
5. הסקר הקצר שעומד במוקד המאמר הנ"ל, נערך כאמור ב-2013 התרכז בתיעוד הקרמיקה, שם התברר שמה שמאפיין את האתר הוא מספר לא מבוטל (15) של ריכוזי כלים ופסולת ייצור. רק מעט היו כלי בישול ובמרבית המקרים מדובר היה בשברים ושפות של קנקנים, פכיות, קערות (כולל מטיפוס 'הקערות הירושלמיות המצויירות') ושברים רבים של נרות מקורצפים/הרודיאניים ללא סימני פיח. למרות שלא נחשף כבשן בית יוצר, הריכוזים של שברי הכלים והשפיות במיוחד של הטיפוסים הללו, פסולת ייצור והסימנים לכך שהנרות לא היו בשימוש, מהווים אינדיקציה סבירה לכך שהריכוזים הללו קשורים לייצור כלי יומיום שאינם בישול בין השאר קעריות, קנקנים, כוסות, פכים ופכיות וכן נרות. האינדיקציות לקיומו של בית יוצר לכלי הגשה ונרות מצטרף לאינדיקציה דומה שעלתה מחפירה שנערכה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה בידי יעקב ביליג בחורבת המוצה (בית מיזה) על השלוחה ממערב לנחל לוז בצמוד לשכונה הצפונית-מזרחית של מבשרת, גילתה ריכוז של צפחות ואינדיקציה למקום ייצור לפחות של הכלים הללו בתקופה החשמונאית. כבר במחקרים הקודמים הנ"ל, מכלול הכלים שהתגלו בחפירות חורבת המוצה (בית מיזה) היו זהים להרכב הכימי של מכלולי כלים שהתגלו בחפירות בירושלים עצמה.
6. ניתוח אנליטי (פטורגרפי ומיקרומורפולוגי) של הכלים שנסקרו בראס א-רמאן שקיצורו סוכם במאמר, העלה שהם זהים לקבוצת הכלים שהוגדרה על ידי אדן-בייביץ ואחרים במחקרים הקודמים כ-"קבוצת ההרכב של אזור ירושלים", מה שמאשש הן את המסגרת הכרונולוגית של אתר הייצור בין המאה הראשונה לפני הספירה ועד שנת 70 לספירה והן מבסס אותו כאתר ראשון שמזוהה באופן סביר מבחינה ארכיאולוגית ואנליטית כמקום ייצור של כלי יומיום (שאינם בישול( שהיו בשימוש בירושלים בשלהי ימי בית שני ובמקרה של הנרות ההרודיאניים אולי אפילו בעבור משתמשים באתרים היהודיים בגליל. ניתוח של הדרכים והנתיבים לירושלים שהם ערכו, מלמד על כך ששני האתרים הללו (ראס א רומאן וחורבת המוצה) ניצבו בסמוך לשני דרכים שעלו לירושלים (אחד דרך קריית יערים/אבו גוש והשני דרך אל קוביבה-בידו-בית איכסא). כדאי לציין שליד עין לוזה יש מספר מדרגות חצובות מרשימות שבזמנו הוצע על ידי יגאל ויותם טפר שהיו אחד מהמעלות של דרכי עולי הרגל ('מעלה נחל לוז'). משם היו כמה נתיבים להתקרב לעיר (דרך "מעלה הרומאים" בגבעת שאול או דרך נחל שורק וסנהדריה), מרחק הליכה של כשעה וחצי פלוס מינוס לשערי העיר. הנגישות לחוואר הדולומיטי באגן נחל שורק ויובליו והסמיכות לדרכים ולצירים שעלו לירושלים ממערב, היו כנראה הגורמים המרכזיים לקיומם של מה שנראה כסדרת בתי יוצר המתמחים הללו אם כי למעט מספר מצומצם של עדויות לבתי יוצר בסביבות העיר (גבעת המבתר מצפון, אום-טובא מדרום) וכמובן כפר הקדרים ליד בנייני האומה, לא ידוע עד כה על קיומם של בתי יוצר דומים נוספים בסביבה הקרובה של העיר (או בעיר עצמה). תוצאות הסקר והמחקר האנליטי של שברי הכלים והשפות מהמקום, מוסיף אפוא נדבך לאינדיקציות השונות על כך שהייתה חשיבות רבה לאזור הזה בתור ספקית של תוצרת חקלאית (כולל לצרכי הפולחן) לירושלים, מקור חומר גלם מרכזי לייצור כלי החרס השונים ואפילו לקיומם של בתי מלאכה של כלי יומיום ונרות על השלוחות היורדות לנחלים סביב אגן נחל שורק.
7. תוצאות המחקר הזה וקודמיו שופכים אור נוסף על ההשלכות של הדיווח של יוסף בן מתתיהו אודות הפקעת הקרקעות הללו דווקא לטובת המתיישבים הוטראנים במוצא/קולוניה. לא מדובר רק בשינוי הבעלות על האדמות הפוריות אלא גם על המונופול על חומרי הגלם לייצור קרמיקה על התוצרת שלה. עד שנת 70, אגן נחל שורק וסביבותיה שימשו את אחד ממוקדי חומר הגלם עבור מכלול הכלים והנרות בירושלים ואף מעבר לה. מעתה ואילך, חומרי הגלם של אגן נחל שורק שינתה את ייעודה לטובת מחנה הלגיון וצרכיו הצבאיים והאזרחיים. מחקר בתי היוצר באזור בנייני האומה וסביבתה, העלתה שהחל משנת 70 ואילך ,התוצרת העיקרית של בתי היוצר בירושלים הייתה של חומרי בניין: רעפי חרס, לבנים, צינורות מסוגים שונים בנוסף לכלים פונקציונאליים שונים. לאור החפירות באזור מלון VERT (לשעבר קראון פלאזה), התברר שבשלב הראשון עד לסוף העשור השני של המאה השנייה לספירה, כנראה בית היוצר הקדום באמתעות הקדרים היהודיים שהמשיכו להתגורר בסביבות ירושלים, המשיך לפעול במתכונת מצומצמת תחת חסות הלגיון הרומי לפני המעבר לבית יוצר לגיונרי באופן מלא כפי שהתגלה בחפירות באולם הקונגרסים בבנייני האומה (וניתן לראות אותו עד היום למבקרים במקום). מעתה ואילך, תעשיית ייצור החרס באזור ירושלים הייתה כרוכה בפיתוחה של איליה קפיטולינה לפני מרד בר כוכבא ובאופן נרחב הרבה יותר במחצית השנייה של המאה השנייה לספירה.
8. בקצרה: עמק מוצא ואגן נחל שורק ויובליו שהיו המקור לחומרי הגלם של מגוון הכלים ונרות החרס ששירתו את ירושלים וכן את עולי הרגל היה גם המקור לחומר הגלם וכנראה גם לבית היוצר של הנרות המקורצפים של תושבי הגליל היהודים, הפך עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה להיות למקור תעשייתי עבור סגנון הבנייה הרומית החדשה בראשונה לטובת הלגיון העשירי וההוטראנים שקיבלו את האדמות הפוריות ובהמשך, לאור מחקרים חדשים גם ייצור מטעם הקולוניה איליה קפיטולינה וגם של יצרנים פרטיים לטובת בניינה של העיר הרומית החדשה איליה קפיטולינה והוילות/בתי האחוזה שסבבו אותה במאה השנייה והשלישית לספירה.
לינקים להרחבה למעוניינים:
*המאמר בספר 'הלל גבע' (2024): https://www.jstor.org/stable/27389995
*המאמר על השינוי בתרבות החומרית של הכלים אחרי שנת 70 (קתדרה 160, תשע"ו, 2016): https://www.jstor.org/stable/27389995
*המאמר על מקור חומרי הגם של הנרות ההרודיאניים (2008): https://www.academia.edu/.../David_Adan_Bayewitz_Frank...
*האתר בסקר הארכיאולוגי של ישראל (מפה 101, אתר מס' 43): https://survey.iaa.org.il//#/MapSurvey/72/site/9614
* דו"ח ראשוני של חפירה ארכיאולוגית בשולי האתר (חדשות ארכיאולוגיות 130, 2018): https://hadashot.iaa.org.il/report_detail.aspx?id=25395...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה