החל מפרק ד' משנה ח ועד המשנה הלפני אחרונה במסכת עבודה זרה, ישנו דיון מפורט וארוך במיוחד בהלכות יין נסך בשלל מקרים. במבט ראשון קשה לעמוד על ההגיון של סדר המשניות והפרטים ויש תחושה של קפיצות חוזרות ונשנות. למעשה, האיסור המקיף של יין של גויים הוזכר כבר במהלך פרק ב בראש רשימת האיסורים: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי.... נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין, יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין". לכאורה היה גם הולם יותר לחבר את הרשימה הנ"ל בפרק ב' עם ההגדרות היסודיות שמופיעות בכלל לקראת סוף פרק ה: "יֵין נֶסֶךְ אָסוּר, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם, בְּכָל שֶׁהוּא. יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן, בְּנוֹתֵן טָעַם. זֶה הַכְּלָל, מִין בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין....". ואמנם כמה מהדיונים בתלמודים שנידונו במסגרת פרק ב' למעשה הם רלוונטיים יותר למשניות בפרק ד-ה ולהיפך. גם סדר הפרטים במשניות בסוף פרק ד' וברוב פרק ה' מעלה מספר תהיות אצל הלומד/ת שכן כמה מהעקרונות ההלכתיים (טיהור היין, הדחת הענבים, ניגוב הגת; חזקת המשתמר וחשש הגוי מכניסת ישראל; המדידה של היין כשלב מכריע בהעברת רשות קניינית ועוד) משכפלים את עצמם בניסוחים קצת זהים במשניות שונות בקובץ הזה- התלמוד כמובן מאריך לנסות למצוא את הצריכות בכל משנה אבל הדוחק ניכר היטב.
הפרשנים והחוקרים שעסקו במכלול המשניות הללו הסכימו שהנושא המרכזי הוא "יין נסך" אבל קצת התקשו למצוא את ההגיון שבסדר המשניות המפורט בחלק הזה של המסכת. אלבק למשל ציין שהחלק הזה הולך ודן בדיני יין נסך בלי להרחיב לגבי הסדר הפנימי. במהדורה המבוארת (ויקיטקסט) המסגרת הכללית של היא של יין נסך והחלוקה היא בין "חטיבות" של דיני יין נסך, איסור הנאה מיין נסך, הרחקת הגוי מיין יהודי, חומרת איסור יין נסך וטיהור המגע של גוי. פרשנות אחרת על המכנה המשותף לכלל ההלכות הדגישה את העבודה המשותפת של יהודים וגויים ביצירת היין ולפיכך בניגוד לרושם השלילי כלפי דברי הגויים בפרקים הראשונים של המסכת, הקובץ הזה הוא "פרגמטי" הרבה יותר ומציע נתיב לשיתוף פעולה כלכלי מסוים עם החברה הנכרית על רקע הנסיבות האורבניות של שלהי תקופת המשנה. לחילופין, לפני כמה שנים הציע נעם זהר שה-"ארג" השלישי הזה במסכת הכותרת שלו היא "שמירה על יין ישראל"- מחיצה הלכתית שנועדה למנוע מהגוי "המשנאי" (ולא בהכרח הריאלי) להתקרב או להשתלט על היין היהודי ובאמצעות צעדי ההרחקה, הפיקוח והשליטה ניתן גם לשמור על "טהרתו" של היין היהודי וגם למצוא דרך לשיתוף פעולה כלכלי. רק שמירה אדוקה על היין היהודי מפני נגיעתו "הרעה" של הגוי מאפשרת באמת דו-קיום כלכלי וחברתי ראוי.
ב-"ארג" המשניות בחלק האחרון של פרק ד-ה ניכרים כמה מאפיינים בולטים וחלקם חריגים: קודם כל הקירבה המוחשית בין היהודי והגוי משתקפת כמעט בכל משנה והיא המצע הריאלי למקרים השונים. אם החלק הראשון והשני של המסכת מעצימים את מגמת הבדלנות, לעיתים יותר ולעיתים פחות, מה שאמור להוביל על פניו להתרחקות פיזית וחברתית, הרי שהארג הזה מציג מציאות שונה בתכלית כמצב עובדתי שאיתו צריך להתמודד. אם בחלק הראשון והשני של המסכת, הרושם המוביל הוא של התרחקות והסתגרות מפני התרבות ואורח החיים של החברה הנכרית ההגמונית והאמצעים למנוע היטמעות חברתית, הרי שבחלק הזה, היהודי מצטייר כאקטיבי יותר וביכולתו לשלוט במידה רבה במעשיו של הגוי שחושש מהופעתו של היהודי ודווקא משום "חוזקו" של היהודי, כך ניתן למצוא הסדרים ופתרונות מיטביים לכשרותו של היין. המשניות הללו הן גם עמוסות בריאליה חומרית- הגת הבעוטה, הבור, החבית הסתומה והפתוחה, 'מגופת החבית' ופתיחת/שבירת/ניקוד פי החבית או צידה, הלגין, המשפך והצלוחית, השולחן והדולפקי ולקינוח שוב גת של אבן/עץ/חרס. עצם הריאליות המפורטת כביכול "מתרגמת" את המדיניות העקרונית לרזולוציה פרטנית שהיא עצמה מנגנון הסדרה מורכב במקום הבדלנות הפיזית הכוללת והמוחלטת שהייתה נהוגה בעבר.
במקום "דברים של גויים" המנויים בפרק ב', בארג הזה ההיבט הזה הומר באפשרות לשמור על היין 'הכשר' מלהפוך ליין נסך במובן המילולי שלו (כך לפחות זה מוצג) ואפילו "לטהר" יינו של נכרי או את הגת ובכך למנוע ממנו להפוך ליין אסור. הסידור של מקבצים שונים לתוך המכלול (או הארג) קשה למעקב אך נראה שהסדר הבסיסי הוא על פי פרמטר כרונולוגי מהבציר ועד השולחן וממניעת הפיכת היין ליין נסך דרך קיומו של יין הנסך ולבסוף אף טהרתו של המתקן: וכליו. בתוספתא המקבילה, הסדר הוא קצת יותר מובהק אם כי המשנה דווקא מרחיבה פרטים וחלקים שונים מהייצור ועד הצריכה הביתית:
· הבציר והדריכה- גת בעוטה של גוי או דריכה בגת עמו כל עוד היין לא נמצא בבור. בתוספתא המקבילה הסדר הוא אמנם הבציר ואז הדריכה בגת אך נראה שהמשנה התחילה בגת ואחרי כן שיבצה הלכה הקושרת בין הדריכה והבציר שמקורה בכלל בהלכות טהרה בסדר טהרות. הרמיזה למשניות מסדר טהרות או בהלכות טהרה יחזור על עצמו כמה פעמים בארג הזה ובמיוחד לקראת סופו.
· שלב התסיסה בבור ומניעת הפיכתו ליין נסך כאשר הוא כבר מוגדר "יין" היא הנושא של המשניות הבאות (גוֹי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן....).
· המקבץ הקצר של "המטהר יינו של נכרי" עוסק אמנם במצב חריג שבו היין הוא לא בבעלות יהודית אבל מבחינה כרונולוגית-ריאלית הסיטואציה המדוברת היא אחסון בבית/מחסן אחרי שהיין הועבר מהבור אל אחסון זמני וכאן יש עיסוק ברשות ישראל/גוי ובמצב הבעלות על חביות היין בשלב הזה.
· המשניות הראשונות של פרק ה' אמנם עוסקות כבר ביין נסך ממש אבל אם מעיינים בהמשך, המסגרת היא העברת החביות והכדים ממקום למקום בידי הפועל או על החמור. גם במשנה ב' שלכאורה עוסקת בכלל בנפילת יין נסך על ענבים, המעשה שהובא בהקשר לכך על בייתוס בן זונן הוא במקרה שחבית של יין נסך נמצאת בספינה וממנה נשפך יין על הגרוגרות. כלומר, בהמשך לייצור היין ואחסונו בחביות, השלב הכרונולגי הבא הוא העברתו למקומות השיווק הישירים.
· מקבץ המשניות הבא שוב חוזר ליין של יהודי ומניעת הפיכתו ליין נסך שהמשותף לו הוא אם הגוי יודע שהבעלים הולך למרחקים או לא ("אם הודיעו שהוא מפליג"). אלא שמדובר כאן על המשך שיווק היין עד לתחנה הכמעט סופית שלו- העברה ממקום למקום, בקרון, על גבי ספינה ולבסוף כשהיין כבר נמצא בחנות. זהו השלב הלפני אחרון של שיווק היין. הקפיצות בנושאי ההלכה הן בהתאם לשלב הכרונולגי הריאלי של שיווק היין.
· התחנה האחרונה או אולי "נקודת השיא" בשלב הצריכה היא כאשר היין כבר בתוך הבית: "הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן וְהִנִּיחַ לְגִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, וּלְגִינָו עַל הַדֻּלְבְּקִי...". מה שהתחיל בבציר/דריכה בגת מסתיים בסיטואציה ביתית ממש כשהמשניות מתארות סיטואציות שונות בכל אחד מהשלבים השונים, אם מניעת הפיכת היין ליין נסך ואם כאשר היין הוא כבר יין נסך ממש.
מקבץ קטן נוסף שנספח לארג הנ"ל הוא "חביות סתומות/חביות פתוחות". גם כאן על פניו קשה להבין את ההגיון הפנימי של סדר המשניות- דין כללי של חביות סתומות/פתוחות, בלשת שנכנסת לעיר, שכר יין נסך ומכירת יין לנכרי. אפשר שגם כאן יש מצע ריאלי בסידור המקבץ בארג- אחרי שסדר המקבצים עקב אחרי שלבי הייצור והשיווק השונים עד הבית, בשלב הזה מדובר על חביות היין המאוחסנות באופן קבע בחנויות או בתים. דוגמא אחת היא "פלישה" של יחידה רומית למרחב ה-"יהודי" ומעמדן של החביות הקבועות הסתומות ואלו שעדיין לא נסתמו (פתוחות); אותן חביות עשויות להיות גם תשלום שכר חלופי שנידונו בתחילת משנה ז: "אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן".
הדין המורכב של מכירת יין לנכרי הובא אף הוא רק כאן שכן כאמור, סדר המשניות במארג עסק בהתחלה בייצור היין ובלוגיסטיקה שלו בדרך אל הבית של היהודי ואילו כאן המשנה עוסקת במסחר ביין שאינו לצריכה יהודית. במקרים האחרונים, המרכיב החמור של יין גויים שאסור בהנאה שהוזכר כבר בפרק ב הופך את המסחר ההדדי ובפרט את אופן מכירת היין לנכרי למורכבת במיוחד. ואכן, על רקע "המוכר יין לנכרי" מובא הדין של "יֵין נֶסֶךְ אָסוּר, וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.... אֵלּוּ אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. יֵין נֶסֶך". בהקשר לכך, הובאו גם הדינים של "יין נסך שנפל לבור" וגם אפשרות טהרת הגת "גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה".
אם כן, אפשר והשיקול המסדר הפשוט של עורך המשנה בארג הארוך של יין נסך היה על פי סדר כרונולוגי-ריאלי מראשית הבציר והדריכה בגת ועד הצריכה על השולחן. לכך נוסף גם מקבץ העוסק בחביות היין שאינן לצריכה פרטית אך הן בעייתיות על רקע איסור ההנאה הגורף והחמור של יין גויים באופן מיוחד. הסידור הזה אינו רק אמצעי דידקטי שמוכר גם במקומות אחרים במסכתות המשנה. איסור יין של גויים היה טאבו שבו לא העזו לנגוע או לנסות למצוא נוסחה שתעקר אותו מן היסוד והוא הפך למחיצה החברתית העיקרית בתקופה שבה האינטראקציה בין יהודים לגויים הייתה נרחבת והולכת. טיבו של הניסוך האסור נותרה מעורפלת, אולי בכוונה תחילה ובתוך המשניות השונות ניתן למצוא לעיתים כיוונים מנוגדים לגבי החשש שהגוי ינסך. ה"חשש" ההלכתי מלווה את ההלכות בכל שלב של ייצור היין, שיווקו ועד צריכתו הפרטית אולם בו בעת מוצג מנגנון מורכב שבו ניתן "להתגבר" על החשש ולשמור על היין מפני חשש נסך. המנגנון כולל אנליזה משפטית עקרונית של תהליכים הן בייצור והן בקניין והן באמצעות יצירת מנגנוני פיקוח ושמירה שנגועים בכמה מקרים בפסיכואנליזה של הגוי.
קשה שלא לראות במנגנון המורכב המוצג כאן לגבי יין נסך, הדהוד ישיר ועקיף למנגנוני השמירה על הטהרה והטומאה בתקופה שזו הייתה נורמה מחייבת של החברה היהודית בשלהי ימי הבית ובראשית ימי התנאים. לשון "מותר" ו-"אסור" או "הכשירו" מלווה בלשון קדומה יותר של "מטהר" ובכמה משניות יש ממש הטמעה של דיני טומאה וטהרה (בצירה ודריכה בגת, ניגוב הגת של זפת) ורמזים גם לדיני ניצוק וקטפרס כפי שמורחב בתלמודים כשאקורד הסיום של טהרת הגת וכלים של הגויים היא ממש "העתקה" של טהרת כלים מטומאה בסדר טהרות. השמירה על טהרת היין בשעת הגתות והמנגנון המורכב של טהרת היין הן למקדש והן לשימוש פרטי בתקופה שהטהרה פרצה בישראל בשלהי ימי הבית ואולי גם עד ימי מרד בר כוכבא, מומרת כאן בשמירה על "יין ישראל" במסכת עבודה זרה. ההתמודדות מול חשש טומאה שהתכרסם בהדרגה בתקופת התנאים "תורגם מחדש" למערכת מקבילה של חשש מהניסוך של הגויים, בין אם הוא חשש ריאלי ובין אם הוא אמצעי להרחקה חברתית. הגת ותוצרת התירוש והיין שהיו לתקופה לא קצרה "רגישים" לחשש טומאה הפכו עתה לכאלו שנזקקים להגנה מול "סכנה חדשה"- הניסוך. מסגרת ההתמודדות, אם בכל מה שקשור לחשש הניסוך של הגוי ואם בכל מה שקשור לפתרון/הכשרה, קיבלה השראה ישירה ועקיפה מאותם מנגנונים מורכבים שנוצרו (בעיקר על ידי הפרושים) כבר מימי הבית אך באדרת שונה וחדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה