עין גדי שגשגה בעת העתיקה אך סבלה קשות גם מאירועים צבאיים שהמיטו עליה חורבן פעם אחרי פעם. הנתונים הטבעיים המיוחדים של נווה עין גדי על מעיינותיו השופעים ואדמותיו הפוריות גרמו לכך ששמו נודע לתהילה בכל רחבי העולם בזכות הגידולים המשגשגים של דקלי התמרים ומטעי האפרסמון. למשך תקופות ארוכות שטחי המטעים של הנווה או לפחות חלקם היו אדמות כתר אך חלקם היה בבעלות פרטית של בני הנווה ששמרו בקנאות על "רזא דקרתא" גם עמוק לתוך התקופה הביזנטית. הנווה שהשתרע בין נחל ערוגות בדרום ובין נחל דוד בצפון ובין קו המעיינות במערב וחוף ים המלח במזרח כלל את האזור המיושב בעיקר במישור המזרחי ואת מטעי התמרים הסמוכים וכן את המדרונות המדורגים הסמוכים לקו המעיינות (כגון עין שולמית ועין גדי אך נביעות נוספות שיבשות כיום) שהוקדשו לחקלאות השלחין המשגשגת כפי שניכרת באמות, תעלות, בריכות וטרסות שחותמן ניכר בשטח עד היום. לפי המקורות הספרותיים, תושבי הנווה ספגו פגיעה בידי הסיקריים ממצדה בפסח של שנת 68 לספירה (אם כי בזמנו, חנן אשל הטיל ספק במהימנות של הידיעה הזו) ובהמשך בידי הצבא הרומי כולל תיאור קרבות על גורלם של מטעי האפרסמון שלפי פליניוס, הצבא הרומי נאבק כדי שהם לא ייפגעו בידי המורדים שחששו שהוא ייפול בידי הרומאים. במחקר גם הוצע שהמצור על מצדה בשנת 73/4 לא נועד רק לחסל את אחרוני המורדים אלא גם להבטיח את מטעי האפרסמון והדקלים היוקרתיים מפני פגיעה אפשרית של קבוצת המורדים שהתרכזה במצדה כעשרה קילומטר בלבד דרומית מנאות עין גדי. על אף שפליניוס תיאר את חורבנה המוחלט של עין גדי בעקבות הקרבות שנערכו במקום בימי מרד החורבן, התעודות והמסמכים במדבר יהודה לימדו שהנווה התאושש במהירות יחסית בתקופה שבין המרידות ובזכותם אנו למדים על מעמדו של הכפר, הנוכחות הצבאית הרומית ועל נופו היישובי והחקלאי עד הסיום הטרגי בעקבות דיכוי מרד בר כוכבא.
מבקרים וסיירים תיארו את הנווה החל מן המאה ה-19 אך מחקר ארכאולוגי שיטתי התחיל רק באמצע המאה שעברה- חלקו של האזור המיושב וחלקו של המרחב החקלאי. במחצית הראשונה של שנות השישים נחפר תל גורן וסביבתו כולל המקדש הכלקוליתי מחד ובית המרחץ הרומי מאידך; בית הכנסת העתיק מהתקופה הרומית-ביזנטית נחפר בראשית שנות השבעים; סביבתו הקרובה של בית הכנסת נחקרה בשנות התשעים ובין 1996 ל-2002, חפר יזהר הירשפלד את הכפר הרומי-ביזנטי. גדעון הדס חתום על כמה חפירות וסקרים כולל מערכות הקבורה של עין גדי הקדומה וב-2003 הוא התחיל לחפור בגבול המדרון והמישור ('חלקת המחצבה') רובע מגורים שלם של הכפר מימי בית שני. בעשור הקודם, התנהלו לסירוגין חפירות מחודשות מטעם האוניברסיטה העברית באזור שבו חפר יזהר הירשפלד ולאחרונה מיועדות להתחיל חפירות חדשות בסמוך לתל גורן מטעם האוניברסיטה העברית. את התחום החקלאי של נווה עין גדי סקרו וחקרו יוחנן אהרוני ויוסף נווה כבר בשלהי שנות החמישים, יוסף (ספי) פורת בשנות השישים ואילך וגדעון הדס בשנות השמונים.
בהדרגה, ניתן היה לשחזר ולו באופן חלקי את הנוף היישובי והחקלאי של נווה עין גדי בעת העתיקה. אוצר בלום של רסיסי מידע עלו מתוך מסמכים/תעודות ממדבר יהודה בעיקר ממערת האגרות מנחל חבר אך גם ממקומות שונים. הארכיונים של בבתא ושל סלומה קומאיס מלפני המרד ושל אליעזר בן שמואל בזמן המרד ביחד עם תעודות נוספות מימי המרד אפשרו לחוקרים להציע שחזור היסטורי ומנהלי של עין גדי בתקופה שבין המרידות ועד ערב מרד בר כוכבא (כותן 2001) ואף הובילו את דורון שר-אבי (2003) להציע שחזור מפורט יחסית של הנוף והכפר על רקע המסמכים המשפטיים: בית המרחץ, בית הכנסת (שאולי הוזכר באחד מהפפירוסים), רחובות/דרכים, שוק, שמות של חלקות, שדות ומטעים (השדה הלבן, הסולם, החירות, המשוכים וכדומה) שנזכרו בארכיונים הנ"ל.
אלא שעד החפירה של גדעון הדס באזור "המחצבה" בין 2003 ל-2010 החוקרים סברו שבשלהי ימי הבית השני, האזור המיושב של הכפר היה בחלקו הדרומי של הנווה סביב השוליים הצפוניים של מורדות תל גורן ועד הכפר בסביבות בית הכנסת העתיק של היום שבו מתחת למבני הכפר של התקופה הרומית-ביזנטית התגלו ממצאים שונים (מעט מאד שרידים ארכיטקטוניים) משלהי ימי בית שני ואילו חלקו הצפוני היה בעיקרו מטעי תמרים כפי שהוא גם כיום. וכך אכן "הכפר" סומן במפות של המחקר (בתמונות) בין השיפולים הצפוניים של תל גורן ועד סביבות בית הכנסת העתיק עם האוהל וסביבתו הקרובה. בעקבות חשיפת רובע המגורים מאות מטרים מצפון-מערב לבית הכנסת העתיק בגבול שבין המדרון והמישור שכלל סדרה של בתים משני צדדי סמטה, התברר שהאזור המיושב של עין גדי ערב מרד החורבן היה נרחב יותר מאשר תיארו עד אז אולם עדיין מדובר היה באזור מצומצם למדיי וסימני השאלה לגבי היקף היישוב של הכפר העתיק נותרו פתוחים.
והנה, ממש לאחרונה, התפרסם ב-PEQ האחרון מאת צוות חוקרים גדול (11 שמות מופיעים בכותרת- נכנה אותם לצורך הנוחות 'דוידוביץ' ושות'') מהאוניברסיטה העברית, רשות העתיקות וחוקרים נוספים, תוצאות של סקר (2019) וחפירה (2022) טריים יותר שנערכו על גבעה ושוליה בצפון הנווה, באזור שעד לאחרונה סומן כמרחב חקלאי לאור הטרסות הבולטות המתפרסות עליו. הגבעה מכונה 'גבעת המצבות" (Cenotaph Hill) על שם פינת זכרון מסדרת מצבות שהוצבה לפני שנים רבות על ידי תושבי הקיבוץ שנלקחו משם לאחר מכן. הגבעה היא שלוחה טבעית בולטת היורדת מהמדרון במרחב שבין עין גדי ועין שולמית ומתבלטת כלפי מזרח (קרובה יחסית לאזור חניון השמורה). מסתבר שכבר ב-1965 בעונה האחרונה של משלחת החפירות מהאוניברסיטה העברית שחפרה בתל גורן, נערכה במורדות הדרומיות של הגבעה חפירת חתך קצרה בת כמה ימים שלא פורסמה עד כה. החוקרים החדשים איתרו יומן חפירות (של מנהל השטח- אהרן קמפינסקי) וקופסאות של ממצאים ללא צילום או איור. זאת ועוד, בשטח מצויים גם שרידי קירות ו/או מבנה שכנראה נחפר גם אז אך לא תועד ברשומות אם כי נזכר בקצרה באחד מהמחקרים של יוסף (ספי) פורת שציין כ-"מבנים מימי בית שני". ביומן החפירה תוארו קירות ורצפות וכן ממצאים שתוארכו לכמה שלבים החל מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הרומית-ביזנטית. בחינה של היומן, הממצאים (קרמיקה, כלי אבן, זכוכית ומטבעות) וכן קופסה קטנה שאותרה בארכיונים, הובילה את החוקרים החדשים למסקנה שבאזור זה, לפחות בתקופה הרומית הקדומה, לא היו רק מתקנים חקלאיים אלא גם אזור מיושב.
לאור זאת, התארגן סקר על הגבעה ובסביבתה ברזולוציה גבוהה שנערך ב-2019 ואלו העלו שאכן בכמה נקודות בדרום ובמזרח יש ריכוז משמעותי של ממצאים "לא חקלאיים" המעידים על אזור מיושב. לפיכך, ב-2022 נערכה חפירת נסיון בכמה שטחים במדרון ועל פסגת השלוחה כדי לאשש את "החשדות". תוצאות החפירה שמתפרסמות במאמר הזה גילו מספר קירות של מבנים בעיקר בשיפולי הגבעה שעל סמך הממצא החומרי (קרמיקה, כלי אבן, מטבעות ועוד) ניתן לתארך את השלב העיקרי לתקופה הרומית הקדומה אם כי יש ממצאים שמעידים על התיישבות כבר בתקופה ההלניסטית. כמו בחפירות של רובע המגורים הסמוך מדרום-מזרח של גדעון הדס, נראה שאזור המגורים הללו חדל לתפקד בימי מרד החורבן וקשה לזהות בוודאות אם הייתה גם המשכיות לתקופה שבין המרידות לפני שהאזור הפך למרחב חקלאי מובהק בתקופה הרומית המאוחרת או הביזנטית.
במסגרת הדיון והסיכום של תוצאות החפירה הזו, צוות החוקרים במאמר דן בתמונה הרחבה יותר של נווה עין גדי בעת העתיקה. אם בתקופות הקדומות (עד התקופה הפרסית), מוקד היישוב היה בתל גורן בסמוך לנחל ערוגות, הרי שב-'גבעת המצבות' הצפונית, יש אינדיקציות להתיישבות כבר בתקופה ההלניסטית. בתל גורן זוהתה מצודה חשמונאית ובהמשך בשיפולים הצפוניים של התל נחשף בית מגורים הרודיאני. ביומן החפירות הישן הוצע שגם בגבעת המצבות היה סוג של ביצור או מצודה אך החפירות החדשות מחזקות את ההנחה שמדובר בהתיישבות 'אזרחית'. ביחד עם רובע המגורים שנחשף לפני כעשרים שנה בידי גדעון הדס מדרום, מאוששים את מה שכבר עלה בחפירות הנ"ל שעין גדי הייתה מיושבת בהיקף רחב יחסית במאה הראשונה לספירה. אינדיקציות ארכאולוגיות נוספות לשגשוג במרחב המיושב המצוינים במאמר הן מספר אבני גזית ופריטים ארכיטקטוניים ששולבו במבנים מאוחרים (בית המרחץ, בית הכנסת וסביבתו) ואפילו שימשו את בני הקיבוץ שהציבו אותם כפינות זכרון על הגבעה וכן בריכה גדולה מטויחת שנחפרה בידי גדעון הדס ששונה מהבריכות החקלאיות הטיפוסיות במדרון החקלאי היורד מהמעיינות. התהליך שבו היא התרחבה אינו נהיר עד הסוף ויש אינדיקציות לכך שבין התקופה החשמונאית ובין התקופה הרומית הקדומה הנווה חווה פגיעה או פער מסוים שניתן רק לשער את הרקע ההיסטורי שלו. הירידה מתל גורן לאחר התקופה הפרסית הייתה הדרגתית אך בעשורים הראשונים של המאה הראשונה לספירה, בתקופה שעין גדי שימשה גם כבירת טופרכיה, מתברר שהיקף השטח המיושב היה נרחב למדיי, לא רק באזור הדרומי בסמוך לנחל ערוגות אלא גם במרחב הצפוני הסמוך לנחל דוד.
תוצאות החפירות החדשות שופכות אור חדש גם על ההבדל שבין עין גדי ערב המרד הראשון ובין עין גדי ערב המרד השני. האינפורמציה שעלתה מתוך התעודות והארכיונים שהתגלו במערות המפלט חשפה תופעה שלא הייתה מוכרת לפני כן- קיומה של קהילה יהודית בצד המזרחי של ים המלח במרחב צוער, הרחק מתחום הפראיה (עבר הירדן היהודי). משפחות שונות התגוררו ב-"מחוז עגלתין" או "מחוזא", כנראה אזור הנמל של מרחב עו'ר א-צאפי או במקום בשם 'מזרעה' באזור הלשון (ליסאן) המזרחית. הקשרים המסועפים של המשפחות והשמות בין עין גדי בפרובינקיית יודיאה ובין מחוזא/מחוז עגלתין בתחום הממלכה הנבטית והחל מ-106 בתחום פרוביניקיית יודיאה היא אחת התופעות המרתקות שנחשפו בין התעודות והארכיונים של מדבר יהודה. חנה כותן (2001) הגיעה למסקנה שהקהילה היהודית בדרום-מזרח ים המלח היא בעיקרה מהגרים או פליטים של תושבי עין גדי שנמלטו מהעיירה שנפגעה קשות במהלך המרד ושבחרו במקום קרוב ובמרחב דומה בתנאיו לזה של עין גדי. יש גם אפשרות שהמשפחות היהודיות הראשונות באזור מחוז עגלתין/מחוזא ובמרחב צוער הגיעו כמה דורות לפני כן כמו למשל משפחתה של בבתא ובעלה הראשון שאין שום אינדיקציה שהיו קשורים לעין גדי.
לפי התעודות, עין גדי עצמה חדלה להיות בירת טופרכיה ונכללה במחוז של יריחו אך מה שיותר בולט הוא הפיכתה של עין גדי או חלקה לפטרומיניום של הקיסר כפי שהיא נזכרה בתעודות כ-"כפר של האדון הקיסר". מטעי התמרים ובעיקר תוצרת האפרסמון הייתה רווחית במיוחד וכשנוצרה ההזדמנות להשתלט עליה לחלוטין, הפיסקוס הרומי ניצל אותה במהירות. במשך תקופה מסוימת, יחידה צבאית ישבה על אוהליה בתוככי הכפר ואותה שירתה גם בית מרחץ רומי טורי שנחשף בחפירות כבר בשנות השישים בחלקו המזרחי של הנווה, כנראה בסמוך לאזור הנמל הקדום של העיירה כפי שלימדו כמה עוגנים שאותרו באזור זה. אולם, בצד הפיקוח הרומי הישיר, היו כמה וכמה בעלי אדמות ומטעים יהודיים שהמשיכו או חזרו לעין גדי ומתוך המסמכים המשפטיים ניתן לזהות גם את יחסי השכנות עם אוהלי הצבא וגם חלקות אחרות כולל דרכים/רחובות, שוק ובאחד הפפירוסים ניתן אולי לשחזר גם את המילה היוונית של "בית כנסת". המעבר של יהודים מעין גדי למחוזא ולהיפך עולות מהפפירוסים השונים אולם עם פרוץ מרד בר כוכבא, האפיזודה של יהודים בדרום-מזרח ים המלח בין המרידות הסתיימה ויהודי מחוז עגלתין קרוב לוודאי היגרו או נמלטו לעין גדי על רקע פרוץ המרד. גורלם המר של חלקם הסתיים בכמה מערות מפלט במצוקי מדבר יהודה עם דיכוי המרד ב-135 או 136 לספירה שהודות להם אנחנו יודעים באופן חלקי על מה שקרה בעין גדי לפני המרד ובמהלכו.
תוצאות החפירות החדשות מלמדות כי ככל הנראה עין גדי של ערב מרד בר כוכבא, זאת המוכרת מתוך התעודות השונות, הייתה שונה במידה לא מבוטלת מדמותה של עין גדי ערב מרד החורבן כששים שנה לפני כן. במקום בירת הטופרכיה שהשתרעה על שטחים נרחבים בנווה, כנראה היקף האזור המיושב היה מצומצם בעיקר במישור ובחלקו הדרומי ובמקום כמה מרבעי המגורים הצפופים של העיירה הקודמת הוכשרו שטחי חקלאות לטובת מטעי תמרים או אפרסמונים. באזורים אחרים (בעיקר במזרח הנווה), הנוכחות הרומית השלטונית הייתה ניכרת יותר כמו למשל בית המרחץ הרומי שהיה קרוב לשוק ולנמל. המציאות היישובית הזו כפי שעולה מן החפירות הישנות והחדשות עשויה להסביר גם את הסיטואציה המורכבת של בעלי אדמות ומטעים מעין גדי שעברו להתגורר במחוז עגלתין אך נאבקו כדי לשמור על נכסיהם, מה שהוליד כמה מאבקים משפטיים סבוכים על אחזקת הקרקעות והמטעים. בתקופת מרד בר כוכבא, עין גדי לא הייתה מוקד המרד אך שימשה כמשאב פיזי וכלכלי מרכזי לישות המורדת ('נכסי בית ישראל' לפי אחת מהאגרות המפורסמות, פפירוס ידין 49) שאחת ממפקדותיה הראשיות הייתה בהרודיון על גבול מדבר יהודה. עין גדי עמדה בקשרים שוטפים עם מפקדת המרד הראשית כולל מינויים של פרנסים ומפקדים מקומיים (יהונתן, מסבלה ואליעזר בן חיטה). מערכת היחסים בין פרנסי עין גדי ובין שמעון בר כוסבא לא היו נטולי מתיחויות כפי שעולה מכמה תעודות כולל נזיפות, דרישות ואיומים מפורשים (פפירוסי ידין 57-49). עד לשנה האחרונה ממש, עין גדי עוד הייתה מרכז אספקה של תוצרת חקלאית כולל לקיום מצוות, כאמור לעיל, נראה כי עין גדי קלטה מהגרים ו/או פליטים מדרום-מזרח ים המלח ואולי גם ממקומות אחרים ובזמנו רועי פורת הציע שכמה אתרים בסביבות עין גדי שימשו את המהגרים/פליטים שנקלטו אליה במהלך תקופה המרד.
עין גדי החזיקה מעמד עד שלהי המרד אך בהדרגה הצבא הרומי ניתק אותה משאר מוקדי המרד עד שהיא נכבשה שוב בידי הצבא הרומי- הנווה היוקרתי נפגע בפעם השנייה בתוך ששים וחמש שנים כאשר תושביו נפוצו לכל עבר וחלקם נמלטו למערות מפלט שונות קרובות ורחוקות. כמה ממשפחות המפקדים/פרנסים וקרוביהם נמלטו למערות המפלט המבודדות בנחל חבר והסוף ידוע. אולם, האטרקטיביות של המקום נותרה חזקה כתמיד ובשלב כזה או אחר, הכפר התאושש שוב, במתכונת יישובית חדשה. רבעי המגורים בגבעת המצבות ובחלקת 'המחצבה' נעלמו לטובת הפיתוח החקלאי. אולם, רבעי מגורים צפופים נחשפו בחפירות הארכאולוגיות בסביבות בית הכנסת והנווה שוב הפך ל-"כפר גדול מאד של יהודים" כדברי אוסביוס והסוד של הקריה נשמר בקנאות גם אחרי כן עד שלהי התקופה הביזנטית.
המאמר (פתוח לקריאה): Davidovich, U., Mashiach, A., Terem, S., Hadas, G., Wachtel, I., Ahipaz, N., … Porat, R. (2025). Cenotaph Hill: An unknown ‘mound’ in the En-Gedi Oasis. Palestine Exploration Quarterly, 1–44. https://doi.org/10.1080/00310328.2025.2525683
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה