פורסם ב-19/12/2025
במסגרת
הדף היומי במסכת זבחים, המשנה עסקה בדין מקראי העוסק בקרבן החטאת "כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ
עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. (כא) וּכְלִי
חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק
וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם".
בהקשר לכך קבעה המשנה (זבחים יא): משנה זבחים י"א:ד'
(ד) אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק
וְאֶחָד הָעוֹר, טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס,
בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה
חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים.
(ה) בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים,
נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס
וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס
וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ
בְמָקוֹם קָדוֹשׁ.
(ו) כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים,
נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, פּוֹחֲתוֹ,
וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ."
אחד הסעיפים במשנה הזו הוצע כביאור לתופעה ארכיאולוגית ייחודית שהתגלתה בחפירות שונות בירושלים בדורות האחרונים- כלי
בישול שבצידם יש נקב או חור זעיר שאינו בלאי אלא עשוי במכוון בכלי. המשנה ציינה כי " כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא
חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים,
נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ". מאחר ויש מצווה מיוחדת
בקרבן החטאת לשבור את כלי החרס "במקום קדוש" (כלומר בעזרה), אם הכלי יצא מחוץ לעזרה
("קלעים" בלשון המקראית של המשנה במסכת זבחים שהיא רוויה בלשונות
מקראיים יותר מאשר במקומות אחרים במשנה), אז יש להשיב אותו לשם. אולם המשנה מעלה
סיטואציה שבה הכלי נטמא מחוץ לקלעים ואז נוצרת בעיה: אסור לטמא את העזרה עם כלי
טמא אך יש חובה לשבור את הכלי דווקא במקום הקדוש. הפתרון שמציעה המשנה לגבי הכלי
(כמו לחפצים אחרים) היא לעשות בו פגיעה "סמלית" של נקב שיפתור את הבעיה
של הטומאה ואז אפשר יהיה להשיב אותו לעזרה ולשבור אותו שם כפי שנדרש. הנקב הזמני
בכלי הבישול שנטמאו הוא מוכר בדיני טומאה וטהרה במסכת כלים כפי שנאמר בראש פרק ג:
" שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטַּהֵר, הֶעָשׂוּי לְאֳכָלִין, שִׁעוּרוֹ בְזֵיתִים".
אלא שיש כאן סתירה מיניה וביה שכן אם מבחינת הלכות טומאה וטהרה, הניקוב בגודל של
זית הוא סוג של שבירה, אז ממילא הכלי "שבור" עוד לפני השבתו לעזרה ולכן
הבבלי מציע נקב קטן יותר "שורש קטן" וכך אפשר למצוא פתרון הלכתי ייחודי
לסיטואציה המורכבת.
במחזור הקודם של לימוד הדף היומי ב-2018, שאלה ורד נעם "האם התגלתה ראיה ארכאולוגית למשנה ולסוגיה שלנו? ההשערה של אשר גרוסברג"- היא הפנתה לכך שתופעה ארכאולוגית ייחודית שהתגלתה בחפירות שונות בירושלים בשלהי ימי הבית הפכה למוקד דיון ולהצעה חריפה של אשר גרוסברג. בכמה מקומות נמצאו ריכוזים של סירי בישול תמימים ובכמה מהם אותרו נקבים קטנים שנעשו בכוונה בעיקר בדופנות כלי הבישול. הארכאולוגים הראשונים שנתקלו בתופעה הזו התקשו להסביר מה עומד ברקע התופעה הזו. הם הציעו באופן אינטואיטיבי שזה חלק ממנגנון של טומאה וטהרה בדומה למה שנרמז במסכת כלים אם כי התקשו להכריע אם מדובר בפרקטיקה שנועדה לטמא או הפוך לטהר את הכלים. גרוסברג טען שאת התופעה הזו צריך להסביר לא באמצעות דיני טומאה וטהרה אלא במסגרת דיני קודשים, כלומר להפנות למסכת זבחים ולא למסכת כלים. הקוטר הקטן של הנקבים התאים יותר למה שמכונה אצלנו "שורש קטן" ושמדובר בסירי בישול שבהם בושלו קודשים קלים (פיח במידה מועטה יחסית) ולא חטאת שנאכלה רק בעזרה- כלומר שלמרות שהמשנה עסקה לכאורה רק בדין חטאת, הצדק עם רש"י ופרשנים שטענו שיש דין דומה גם בקודשים קלים שנאכלו בכל העיר שכן המטרה היא למנוע חשש נותר. ולא עוד אלא שהוא גם למד מתוך תפרוסת הכלים הללו על תחומי ירושלים המקודשים בשלהי ימי הבית שבהם היה ניתן לאכול את בשר הזבח של הקודשים הקלים. אולם, כפי שהצביעה ורד נעם בפוסט ההוא, ההסבר שהוא מציע מעלה יותר שאלות מתשובות- המשנה מעולם לא דיברה על ניקוב הכלי במסכת זבחים כאמצעי שבירה אלא כפתרון זמני שבעזרתו ניתן להשיב את הכלי לעזרה ולשבור אותו כמצוותו במקום קדוש. אם אכן, כלים שבהם בושלו קודשים קלים היה צורך לשבור אותם בתוך ירושלים ולא להשתמש בהם שוב, אז מדוע בכלל להשאיר אותם תמימים בצורה מסודרת יחסית עם נקב זעיר ולא לשבור אותם לאלתר. זאת ועוד, כפי שהיא ציינה, תופעה דומה יחסית (אם כי לא רק בסירי בישול אלא במגוון כלים) נחשפה בחפירות במרשה ההלניסטית האדומית כמה דורות לפני סירי הבישול המנוקבים בירושלים, מה שמלמד שהפרקטיקה הזו הייתה מוכרת גם מחוץ לירושלים ואפילו לא אצל יהודים. לא ברור מה הרקע לפרקטיקה הזו במרשה אבל גם בירושלים, קשה לזהות בצורה מדויקת את הרקע ההלכתי (אם בכלל זה המונח הנכון) ולשייך את זה לדיני קודשים או טומאה וטהרה. מאז אותו פוסט ב-2018, נוספו נתונים שונים שמחדדים את התופעה הזו בירושלים בשלהי ימי הבית מה שהוביל גם את החוקרים להציע מגוון השערות. בחפירות חדשות יותר הלכה והתחוורה מגמה של ריכוז חריג בהיקפו של כלי בישול ובמיוחד סירי הבישול הטיפוסיים של התקופה הרומית הקדומה (בעיקר כלים עגלגלים סגורים מחומר עדין בצבע חום-אדום עם שתי ידיות), באחוזים גבוהים יחסית למקומות אחרים- ריכוזים כאלו התגלו גם בהקשרים ביתיים, גם במטמנת האשפה הגדולה במורדות עיר דוד למרגלות הקדרון וגם במקומות אחרים. מלבד זאת, התתברר שניקוב הכלים הנ"ל היה חלק מכמה תופעות ייחודיות: ריכוז של סירי בישול תמימים בבורות מים, מקוואות טהרה ומתקנים אחרים שיצאו מכלל שימוש עוד בימי הבית ובמקומם הונחו מצבור משמעותי של סירי בישול שחלקם נקוב וחלקם תמימים ללא סימני ניקוב. תופעה ייחודית וחריגה עוד יותר הייתה של הצבה מסודרת קבוצתית בכמה מקומות ליד חומת העיר של סירי בישול תמימים בכמה שורות (ללא ניקוב)- נוהל שלגביו גם הוצעו כמה ספקולציות לגבי הנסיבות (סימון גבולות קדושת העיר? סירים שננטשו על ידי עולי הרגל שחזרו לביתם?) והיו חוקרים כמו רייך ושוקרון (דו"ח מדעי של חפירות 2010-1995, עמ' 680-679) שתיארו אותם כסירים "נטושים" מהצד החיצוני של גבול העיר. תופעה נוספת היא של הטמנה של כלים ושברי כלים במילויים ובמטמנות בעיקר בשולי העיר. סביר להניח שהכלים או שבריהם הובאו בצורה מסודרת ומאורגנת למטמנות הגדולות, בוודאי אם מדובר היה בכלים שהיה בהם שימוש ריטואלי או פולחני. בפוסט לפני שנתיים התייחסתי ל-"אשפה הקדושה" של ירושלים כפי שנחשפה בחפירות בעשורים האחרונים ולהצעות של החוקרים השונים לגבי ייעודן של כל אחת מהמטמנות (הצפונית והדרומית). ניקוב סירי הבישול המדוברת הנ"ל היא אפוא תופעה אחת מתופעה כללית יותר הקשורה לשימוש נרחב במיוחד בסירי בישול בירושלים ובאופן מיוחד לשימוש בהם לאחר הבישול המקורי. רוני רייך ואלי שוקרון (בפרסום הנ"ל, עמ' 681 וכן בספרו של רייך- "יום ביומו", עמ' 167) שיערו שמא תופעת הטמנת הכלים הנקובים בבורות מים פרטיים קשורה לכך שמדובר בבתי כהנים- הכלים הללו שימשו לבישול תרומות טהורות ואלו שנטמאו- נוקבו אך לא שברו אותם והשליכו אותם לגל האשפה עם שברי סירי בישול אחרים אלא "גנזו" אותם בבורות מים או מקוואות טהרה שיצאו מכלל שימוש. תהילה ליברמן ביחד עם שלומה דן-גור וברק מונקינדם-גבעון על בסיס מכלול סירי בישול שהתגלו בחפירות במנהרה בגבעת עיר דוד טענו (ATIQOT 112, 2023) שצריך להבחין בין השימושים השונים- חלקים דומסטיים (החלפה של סירי בישול ישנים בחדשים ואחסון כלים ישנים בחללים פנויים), חלקם ריטואליים כמו סירי הבישול ליד חומות העיר וחלקם קשורים לצריכה הרבה של אותם כלים בנסיבות משתנות- כהנים ואחרים. עמרי עבאדי (ATIQOT 113, 2023) הציע שאת הרקע ל-"אינפלציה" המסיבית של סירי הבישול הללו, יש להסביר על רקע מעמדה של ירושלים כעיר מקדש וכך שבתחומי העיר התקיימו סעודות זבח טקסיות ובמיוחד בימי המועדים והעלייה לרגל. הוא הציע שכפר הקדרים המרכזי שהתגלה בכניסה לירושלים באזור בנייני האומה, שימש בתקופה הרומית הקדומה כבית יוצר מרכזי ייעודי לייצור של אותם סירי בישול ואלו נעשו בטהרה כפי שעולה מסמיכות של מקוואות לכבשנים ולבתי היוצר. היה צורך הן לייצר כלי בישול טהורים ברמה גבוהה לצורך המקדש והן לצורך אכילת קדשים קלים (בעיקר שלמים) בתחומי העיר ובשל היותה ירושלים עיר שהיא מוקד לעולים לרגל, הצריכה של אכילה קדושה הייתה נרחבת הרבה יותר מאשר בעיר רגילה. ההלכה המחייבת לשבור את כלי החרס בסיום אכילת הזבחים ברחבי העיר הייתה לדעתו, אחד הגורמים אם לא הגורם המשמעותי ביותר בכך שהייתה תחלופה אינטנסיבית של סירי בישול בירושלים בשלהי ימי הבית. יהיה אשר יהיה ההסבר לתופעת סירי הבישול הנקובים בירושלים כמו לגבי פרקטיקות אחרות שקשה להסביר את הרקע המדויק להם, הן מבחינה פרקטית והן מבחינה הלכתית (בוודאי בזיקה למקורות חז"ל המאוחרים יותר), התופעות הללו מלמדות אותנו שככל הנראה, הפרקטיקות הללו לא התגבשו בבתי מדרש ותושבי ירושלים לא הכירו את מסכת זבחים או כלים על בוריה אלא על רקע ניהול כלכלת מקדש אוניברסלי במרחב אורבני קדוש למחצה ונהלים או סדרים ותיקים וחדשים, מקובלים או חריגים, הנגזרים מהמציאות הזו בעיקר בעשורים האחרונים לימי הבית. הפרקטיקות הללו שאיננו יודעים בדיוק כיצד הם התקבלו, מה השיקולים המפורטים ומה היקפם המדויק, לעיתים קיבלו ביטוי ישיר ("בני ירושלים", "אנשי ירושלים" וכדומה) או עקיף במקורות הספרותיים בני זמנם וגם בהלכה התנאית במגוון צורות (לעתים כחלק מנרטיב של מעשה שהיה ולעתים תחת מעטה דעה הלכתית או כפתרון לבעיה תיאורטית). כנראה שרק חלק מסוים מ-"מנהג אנשי ירושלים" הן בנוגע לדיני טומאה וטהרה והן בנוגע לדיני קודשים משתקף בסדר קודשים או שהוא עבר עיבוד, עיצוב מחדש וליטוש בדרך להופעתו אצלנו. זה כנראה נכון לא רק לסירים נקובים אלא גם לשימוש הנרחב בכלי אבן, המקוואות לגווניהם וכנראה גם באופני הקבורה (בעיקר לגבי הקבורה המשנית בגלוסקמאות). ייתכן אפוא שגם הניקוב הסדרתי של כלי בישול בכמה מכלולים היה עוד אחד מאותן פרקטיקות שקשה להבין בצורה מלאה את הרקע המדויק להופעתם ומה היו המניעים של אלו שעשו זאת אך התגלגלו בצורה כזו או אחרת (ולעיתים נדחו לחלוטין) להלכה מלוטשת היטב בפרק השלישי של מסכת כלים או הפרק האחד-עשר של מסכת זבחים.
המאמר של תהילה ליברמן ואחרים (ATIQOT 112, 2023): "Lots of Pots: Cooking-Pot Deposits in Early Roman Jerusalem,"
המאמר של עמרי עבאדי (ATIQOT 113, 2023): "Jewish Pilgrimage, Temple Sacrifices and ‘Disposable’ Cooking Pots,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה