1. "נותנין מים על גבי השמרים בשביל שיצלו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין/יינומילין בשבת" (משנה שבת כ ב)
2. ""עמד אחד עם חבירו בדרום אמר לו אם יין חרדלי שתית, יין [יפה] הוא, ואם יין גורדלי שתית, יין רע שתית" (בראשית רבה יח ז)
3. "אך מאחר שלא היה לו מה לומר, נמסר בידי א ר ד ל ס, אחד המפקדים כדי שיוציאו להורג" (מלחמת היהודים ו 360)
מה הקשר בין "מסננת של חרדל", "יין חרדלי" ושם יחידאי של אחד ממפקדי שמעון בר גיורא בזמן המרד הגדול בירושלים? בחוברת האחרונה של כתב העת "תרביץ" (פו א, עמ' 37-5) גיא שטיבל יוצא למסע בעקבות הדיו של החרדל וכינוייו לאור מקורות חז"ל, המקורות היוונים-רומיים ועל רקע הממצא הארכאולוגי. גידול החרדל והפקת התוצרים שלו נזכרים רבות בספרות חז"ל- בין השאר מוזכרים גידול קלחי חרדל במקומות כמו חוקוק או שיחין ובחוקוק אף הוצע לזהות מתקנים ייחודיים שהתגלו באתר כמתקנים שהיו חלק מהפקת שמן החרדל. ככל הנראה, גידול החרדל חדר לארץ ישראל ביחד עם גידולים חקלאיים אחרים בתקופה ההלניסטית ושמות כמו "פול המצרי" או "חרדל המצרי" מלמדים על מוצאם במצרים. זרע החרדל הזעיר נחשב לשווה ערך למידה קטנה- "אפילו כעין החרדל". הביטוי הכי מפורסם לכך הוא באחד ממשלי ישו המוכרים- משל גרגר החרדל: "מלכות השמיים דומה לגרגר של חרדל אשר לקחו איש ויזרע בשדהו. והוא קטן מכל הזרועים וכאשר צמח גדול הוא מן הירקות והיה לעץ עד אשר יבואו עוף השמיים וקיננו בענפיו". יחד עם זאת, רובו של המאמר מוקדש לאו דווקא לגידול החרדל אלא לכלים או כינויים שמקורם הוא אולי אכן בחרדל אך שימושם (לפחות לפי דעתו) היו לצרכים אחרים וזאת על סמך השוואות לטקסטים מקבילים בעולם היווני-רומי וגם בשם "חרדלא" שהתגלה על אחד מכני החימר בחפירות כפר הקדרים באזור בנייני האומה.
חלק מרכזי במאמר שלו מתייחס ל-"מסננת של חרדל" הנזכרת במשנה בשבת שנותנין עליה את הביצה. הפרשנות הרגילה היא שמטרת הכלי הייתה להפריד או לסנן את החלמון מהחלבון באמצעות כלי מתכת שיעודו המקורי היה סינון החרדל. שם הכלי "מסננת של חרדל" נזכר במשנת כלים: "מסננת של חרדל שנפרצו בה שלשה נקבים מלמטן זה לתוך זה טהורה" (כלים יד ח) ו-"מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת של יין יש להן אחוריים ותוך..." (כלים כה ג). בניגוד לפרשנות הזאת, שטיבל טוען שמטרת אותה "מסננת של חרדל" הייתה אף היא סינון היין כמו שאר המרכיבים במשנה שעסקו בסינון היין. לדעתו, למסננת הזאת אין שום תפקיד בהפקת החרדל אלא שהיא התייחדה בנקבים הזעירים מאד כמו של גרגרי חרדל. הוא זיהה את הכלי הזה עם מסננת יין המוכרת במקורות הלטיניים בשם COLUM. כחלק מהכנת היין במהלך המשתה, היה סינון היין וניקוי משקעיו לשם חיזוק השפעת היין על הלוגם. הסינון שנעשה באמצעות כלי מתכת מפוארים מחוררים בחורים זעירים שאפשרו לסנן גם את את המשקעים הזעירים ביותר כולל את הזרע הקטן ביותר- הוא זרע או גרגר החרדל ולכן השם של המסננת הזאת היה "מסננת של חרדל". זה גם הרקע לדיון אם "נפרצו בה שלושה נקבים" או "מסננת של חרדל שנחלקה לארכה...לרחבה" (תוספתא כלים בבא מציעא ד טז).
החלק המרתק במאמר הוא ההשוואה שהוא עורך בין אמצעי הסינון הנזכרים במשנה הנ"ל ובין תיאורי הסינון והעידון של היין לאור המקורות היווניים והלטיניים וכך לדעתו, המשנה מתארת סוגים שונים של סינון ועידון- מהנחות ביותר ("מים על גבי השמרים") דרך הסינון באמצעים בדים או מקלעות נצרים (סודרין וקפיפה מצרית) ועד הסינון העמוק והיסודי ביותר- במסננת של מתכת עם חורים זעירים היא "המסננת של חרדל" וגם הפרדת הביצה, לדעתו היא הייתה חלק מאותו תהליך סינון והסרת המשקעים של השמרים. זה גם הוביל אותו לפרש את המדרש בבראשית-רבה המבחין בין "יין חרדלי" איכותי ל-"יין גורדלי" נחות יותר. הוא הציע שה-"יין החרדלי" היה היין שסונן באמצעות אותה "מסננת של חרדל" בעוד היין ה-"גורדלי", מקורו במילה היוונית KARTALOS (סל פירות), כלומר יין שסונן באמצעות בדים או מקלעות נצרים שהיה פחות חזק מאשר הסינון היסודי במסננת של חרדל.
ומה באשר לעניין השם "חרדל"? זאת בעיה שכן השם לא מוכר במרחב השמי והוא לא נזכר במקרא. שטיבל הציע שמקורו בפועל הלטיני ardeo (שורף, חזק וחריף) שהיה מוכר כתיאור של מאכלים או משקים חריפים וגם מוכר בלקסיקון השמות היווני-רומי ואף כדמות בתיאטרון המימוס וייתכן שיש קשר בין החריפות העזה של החרדל ובין תוכנו של הכינוי לאנשים קנאים או עזים וחריפים. לפיכך הוא מציע שהשורש החריג של חרדל בספרות חכמים מקורו במילה הזאת כשה-A הוחלפה בחי"ת: ARDALUS=חרדל.
וזה מביא אותו לירושלים של סוף ימי בית שני: אחד ממפקדי שמעון בר גיורא שמוזכר פעם אחת אצל יוספוס נקרא ארדלה או ארדלאס (ARDALAS), שם שטיבו לא היה ברור. אלא שלפני שנים אחדות, במסגרת חפירות כפר הקדרים באזור בנייני האומה, התגלה מכלול גדול של כני חרס. על 60 מתוך 1000 כני החרס נמצאו מגוון טביעות וחרותות וביניהם גם מספר שמות, הבולט בהם הוא "בן יסון" ולפיכך הוצע לזהות את שם המקום עם כפר יאסון (Iasonis Pagus) ממנו נשמר גם השם "דיר יאסין". שמות נוספים כמו "מצרין", "הרקנוס" או "יני" הם אולי שמות של בני משפחות ירושלמיות שהיו מעורבות במפעל תעשיית ייצור כלי החרס באתר. על אחת החרותות התגלה בכתב יהודי מרובע השם "חרדלא" שפירושו לא ברור ואף הוצע שאולי הכן נועד להנחת כלי שבו נשמר התבלין שנעשה מצמח החרדל או כינוי למגדל חרדל. שטיבל הציע לזהות את השם הזה עם הכינוי ARDALA אצל יוספוס בתור אחד ממפקדי שמעון בר גיורא. הכינוי ARDALA = חרדלא מציין אדם חריף ועז הקשור לתכונת החריפות של החרדל כשלא ברור אם הכינוי היה לחיוב או לגנאי. הוא משער שייתכן ואחד מבני משפחת העילית הירושלמית שעסקה גם בייצור כלי חרס, זאת המצוינת בכתובת, הפך להיות אחד מהמפקדים של שמעון בר גיורא הנזכר פעם אחת אצל יוספוס.
אני לא בטוח שהפירוש שלו על ה-"מסננת של חרדל" במשנה שהיא חלק מסינון היין היא מחויבת המציאות וזה דורש ממנו אקרובטיקה פרשנית די יצירתית שקצת קשה להלום אותה בהקשר ההלכתי והפרשני של המשנה. גם לגבי הפירוש של הכתובת "חרדלא" והזיקה לאותו שם המוזכר אצל יוספוס, מן הסתם לא כולם יקבלו את הצעת הזיהוי המעניינת הזאת. בכל מקרה, בהחלט מומלץ לקרוא- יש כאן אינפורמציה חיצונית שמעשירה מאד את ההיכרות עם הריאליה של תרבות גידול החרדל מחד ואופן סינון ועידון היין מאידך, היבטים שרבים ממנה גם מתועדים בספרות חז"ל ושרק ביחד עם התיאורים של הסופרים היוונים-רומיים ניתן להבין אותם בצורה מיטבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה