כתב העת "על אתר" מיסודה של מכללת הרצוג והוצאת תבונות הוא כתב עת העוסק בענייני ארץ ישראל במקורות ובממצא הארכאולוגי (מקביל לכתבי עת אחרים של אותה הוצאה- "מגדים" בענייני תנ"ך ו-"נטועים" בענייני תורה שבעל פה). לא הרבה יודעים אבל באתר האינטרנט של ההוצאה, נמצאים כמעט כל המאמרים והגליונות של כתב העת הנחמד הזה ומדי פעם עולים למרשתת עוד כמה מאמרים שעד עכשיו היו נגישים רק במהדורת הדפוס או שעתידים להתפרסם. אני ממליץ לכל חובבי ידיעת הארץ עם נטייה לדיונים בממשק שבין המקורות ובין הממצא הארכאולוגי או הגיאוגרפי, לעלעל מדי פעם בגרסה האינטרנטית של כתב העת הזה.
דוגמא אחת שהיא אולי אחת הדוגמאות המובהקות של "ארכאולוגיה תלמודית" עלתה בשני מאמרים שהתפרסמו בגליון יט (תשע"ז) ובהערה של יואל אליצור בגליון החדש (כ) בעקבות אחד המאמרים שהתפרסם בגליון הקודם. זה לא המקום לעסוק בצורה פרטנית אלא רק להפנות את המעוניינים ולסכם בצורה קצרה את הדוגמאות ואת השאלה שהיא אולי גם שאלה עקרונית בנושא שקשור לממשק ולפרשנות של ממצא ארכאולוגי לאור המקורות התלמודיים.
1. במאמר הראשון של זאב "ז'אבו" ארליך וינון שבטיאל כבר עסקתי בפוסט לפני כמה חודשים. הרקע הוא גילויה של כתובת "שבת" חקוקה על אבן ליד היישוב תמרת בגליל התחתון לפני כמה שנים (2011). חשיבותה של אותה כתובת הייתה על רקע כתובות אבן מוכרות יותר מזה שנים רבות: כתובות "תחום גזר" סביב תל גזר וכתוב(ו)ת "CAB" (אולי קיצור של שבת ביוונית) ליד חורבת אושה בגליל. כבר לפני שנים רבות הוצע שאולי הכתובות הללו באו לציין את קצה תחום שבת שבו מותר לאדם ללכת אלפיים אמה במהלך השבת. לגבי כתובות גזר, ההצעה הזאת פחות מקובלת כיום אך גם לגבי הכתובות באושה, לא כולם אימצו את ההסבר הזה (האחרונים שדנו בכך היו יותם ויגאל טפר במאמר שיצא בספר לזכרו של יזהר הירשפלד ב-2015). ארליך ושבטיאל בעקבות מ' אביעם שפרסם בקצרה את הכתובת, טענו שהאבן בתמרת היא תחום שבת אך לא בין היישובים סימונייה ומהלול הקדומות כפי שהוא שיער אלא הכתובת ציינה את תחום השבת מיישוב אחר ששכן מצפון לכתובת. ההצעה שלהם הייתה שמדובר בחורבה בשם ח' קיסי שבה התגלו מערכות מסתור מימות המרידות ואותה הם הציעו לזהות עם "קטונית" או "קטונתה" המוזכרת במקורות חז"ל. כאמור, הקדשתי לכך פוסט לפני כמה חודשים.
המאמר של ארליך ושבטיאל: http://herzogpress.herzog.ac.il/.../1_1143-21112018_%D7...
ההערה של יואל אליצור: http://herzogpress.herzog.ac.il/.../1_1052-26122018_%D7...
בעקבות המאמר הזה, יואל אליצור בגליון החדש בהערה קצרה טען שבניגוד למה שנאמר שם כאילו המקורות אינם מעידים על סימון כתוב של תחום שבת, בבסיס המשניות במסכת עירובין (בעיקר בפרקים הרביעי והחמישי) העוסקים בענייניי תחום שבת ומדידתם, ההנחה היא שהתחומים היו אכן מסומנים בצורה פיזית והממצא הנוכחי מאשש את ההנחה הזאת. לדעתו, היו סימנים כתובים לא מעטים של תחום שבת אלא שהסימונים הכתובים בדיו נמחקו או היטשטשו עם הזמן ומה שנותר בשטח הן כתובות חקוקות כמו אלו שבתמרת ואושה (ולדעתו, בהחלט אפשר שגם כתובות גזר הן של תחום שבת). מול טענה אחרת שביקרה את זיהוים של הכתובות הנ"ל ככתובות תחום שבת- שכן הכתובות אינן פונות כלפי מי שבא מהעיר/כפר אלא הפוך כלפי חוץ- הוא השיב שמתוך דיוני המשנה והמקורות, עולה שהבעיה הייתה במקרים לא מעטים לאלו שהגיעו מבחוץ ולא ידעו אם הם בתוך התחום או מחוצה לו ולכן הכתובות פנו אליהם. אני מודה שאני עדיין לא השתכנעתי שיש קשר בין הכתובות ביוונית החקוקות ליד אושה ובין שאלת תחום שבת אם כי אין ספק שהכתובת ליד תמרת היא עדות שדי מפתה לקשור אותה להלכות תחום שבת אבל זה נושא שדורש עיון נוסף, גם במישור העקרוני של עיצוב הלכות תחום שבת והזיקה בין ההלכות הללו למדידת שטחים חקלאיים וסימונם בתקופה הרומית.
2. בגליון הקודם (יט, תשע"ז) הועלתה הצעה נוספת לקשור בין הלכות תחום שבת ובין ממצא ארכאולוגי קונקרטי בגליל, הפעם בידי אורן זינגבוים. המשנה בסוף מסכת שבת (כג ג-ד) עוסקת במי ש-"החשיך על התחום", קרי: הלך עוד במהלך השבת לפני החשיכה לקצה תחום שבת כדי לצאת משם עם יציאת השבת: "אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא הפירות בידו...מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים...". על ההיתר לצאת עד קצה התחום לצורך שמירה על השדות, הבבלי (שבת קנ ע"ב) מתקשה להבין כיצד אדם יוצא מתחום השבת מייד במוצאי שבת בטרם ערך הבדלה על הכוס ומכאן הגיעו שתי תשובות: "תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא: בין הגיתות שנו. א"ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין". לפי התשובה הראשונה (של רבי נתן בר אמי), מדובר במקרה מיוחד שבו קצה התחום הוא "בין הגיתות" ושם יש יין זמין כדי להבדיל על הכוס במוצאי שבת. לפי התשובה השנייה המיוחסת לארץ ישראל ("במערבא") אפשר גם להבדיל באמירה בלבד "המבדיל בין קודש לחול" ואז לעשות את הצרכים של מוצאי שבת גם בלי הבדלה על היין.
המאמר של זינגבוים: http://herzogpress.herzog.ac.il/.../1_110-21112018_%D7%99...
זינגבוים אמנם ציין שהדיון הזה הוא רק בבבלי, אבל הציע שיש דוגמא ריאלית מעניינת ליד חורבת עמודים בגליל. בחפירות הצלה שנערכו מדרום לחורבה (המוכרת כבר מהמאה ה-19 ושבית הכנסת במרכזו נחפר בסוף שנות השבעים) בידי זינגבוים ואחרים לפני כמה שנים לאור הרחבת כביש 65 והמחלף החדש הסמוך, התגלו משני עברי הכביש, שרידי מחצבות, מערות קבורה, בית בד וגם מספר גיתות כולל גת גדולה (H2) שתוארכה לתקופה הרומית מאוחרת או ביזנטית. מה שחריג כאן הוא שאזור התעשייה החקלאי הזה לא נמצא ממש בשולי היישוב כפי שבדרך כלל מקובל למצוא מתקני חקלאות כאלו אלא קצת מרוחק ממנו. על רקע הגילויים הללו, הציע זינגבוים שהמציאות הארכאולוגיות הזאת ממחישה את הסוגיה והדיון התלמודי- האדם שיוצא לקראת סוף השבת מהיישוב (ח' עמודים) לקצה התחום, המתין באזור התעשייה המרוחק (אזור H), נטל כוס יין מהגת שעמדה שם ובצאת השבת יצא אל השדות הסמוכים, כנראה באזור עמק נטופה. לעניות דעתי, גם אם אכן המציאות של "החשכה על התחום" מקורה במציאות ריאלית שבה כבר לקראת סוף השבת, בשל נסיבות שונות, אנשים כבר יצאו לדרכם, הפתרון (ובכלל עצם השאלה על ההבדלה) שמוצע בסוגיה "בין הגיתות" לשאלת ההבדלה היא תיאורטית טיפוסית של הסוגיה הבבלית והיא לא משקפת בהכרח מציאות ריאלית ממשית, מה עוד שלפי מה שנאמר שם, בארץ ישראל כלל לא הצריכו במקרה הזה הבדלה על הכוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה