‏הצגת רשומות עם תוויות טבריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טבריה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 בנובמבר 2025

המכלול המפואר בלב טבריה הקדומה: בסיליקה, מושב הסנהדרין, פרטוריום, ארמון הנשיאות או "סתם" בית אמידים

 


פורסם ב-14/11/2025

בעתיד הרחוק הסמוי מן העין, אי שם באחרית הימים, כאשר טבריה העתיקה תהיה גן לאומי מסודר ומטופח (אני מזכיר- מדובר על אחרית הימים), תעמוד שאלה שמלווה גם לא מעט אתרים אחרים: כיצד לשלט מבנה או מכלול שלגביו קשת הדעות היא מגוונת עד כדי כינויים שונים בתכלית לאותו מקום. המדריכים ומורי הדרך באתר יוכלו לספר שאי שם ברבע הראשון של המאה ה-21, היה דיון מתמשך סביב מהותו ותפקידו של אותו מכלול כולל חילוקי דעות בין כמה מאלו שנטלו חלק בחפירה עצמה.

יום שישי, 16 באוגוסט 2024

'כַּהֲדָא בֵּית מָעוֹן דְּסָלְקִין לָהּ מִן טְבֶרְיָה': ה-"שכונה" המזרחית של בית מעון, העיירה הכפרית שהשקיפה על טבריה

 


פורסם ב-16/8/2024

לפני ימים אחדים עלה למרשתת הגליון האחרון (115, 2024) של Atiqot שהוקדש הפעם כולו לחיי הכפר בדרום הלבנט. במסגרתו, התפרסמה חפירה שנערכה ב-1996 (!) בידי רשות העתיקות בחורבת נאצר א-דין Nasir ed-Din (שטח החפירה קבור כיום בקרבת תיכון אורט במורדות טבריה) המזוהה בידי רוב החוקרים עם העיירה 'בית מעון' שנזכרה כבר אצל יוספוס ובמקורות חז"ל ממערב לטבריה הקדומה. אמנם היה כבר דיווח קצר מאד ב-1999 (חדשות ארכאולוגיות קח) בידי החופרת חיה בן נחום, אך כעת אחרי שנים רבות שדיברו על החפירה הזו בתור 'תורה שבעל פה', החפירות פורסמו באופן מלא בידי דינה אבשלום-גורני, עוזי ליבנר וחיה בן נחום בנוסף לנספחים קצרים על בדיקות פטרוגרפיות, ממצא הזכוכית, המטבעות ושברי דלת קבורה שאולי קשורה לאתר קבורה המוכר מהמקורות ובכתובת אפיגרפית ישנה, כמעט 100 עמודים בסך הכל. לחפירה הזו יש כמה חידושים מעניינים בנוגע לתרבות החומרית וחיי היום-יום של כפר יהודי בעיקר בתקופת המשנה במאה שנייה לספירה בצילה (במקרה דנן, משקיפה על) של עיר הפוליס הגדולה, מאירה גם מחדש את האזכורים במקורות ההיסטוריים/ספרותיים אם כי באופן פרדוקסלי, החפירה מאתגרת במקצת את הצעת הזיהוי הרווחת שלה כ-'בית מעון' הנ"ל.

יום ראשון, 17 ביוני 2018

ה-Salutatio וה-Triclinum כפי שמשתקפים בספרות חז"ל ובממצא הארכאולוגי


לאחרונה ציינתי בפוסטים בפייסבוק שתי דוגמאות לאימוץ, חיקוי או שאילה (גם הטרמינולוגיה חשובה אבל זאת שאלה אחרת) של אורח החיים הרומי בשכבות האמידות היהודיות כפי שאלו משתקפים בספרות חז"ל ובממצא הארכאולוגי, אחד הוא בעל מאפיין טקסי והשני הוא מרכיב אדריכלי בבית המגורים: ה-Salutatio וה-Triclinum. הקשר בין מבנה אדריכלי-פיזי ובין סדר חברתי המשתקף בטקסים ובמנהגים היה מוכר הן לקדמונים וגם מודגש במחקר ההיסטורי והארכאולוגי כאחד- הסדר החברתי המקובל בחברה השפיע על עיצוב מרחב המגורים הפיזי הפרטי והציבורי ומאידך, המרכיבים הארכיטקטוניים הפיזיים השפיעו גם על העיצוב החברתי ועל עולם המושגים של בני התקופה בכלל והעיר הרומית בפרט. אני כמעט לא שיניתי את התוכן של אותם פוסטים למעט כמה התאמות ותיקונים הכרחיים.

יום חמישי, 14 ביוני 2018

חידת הכתובת "יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה" מטבריה

שרידי המאוזוליאום והכתובת היוונית על אבן משקוף, מתוך: סטפנסקי 1999, דמתי 1999

הזכרתי לפני כמה ימים בהקשר לחשיפת מערת הקבורה החדשה בטבריה את שרידי שני מבני המאוזוליאה שנחשפו ביציאה הצפונית של טבריה המודרנית ופורסמו ב-1999 בידי יוסף סטפנסקי. מעבר למבני הקבורה ולממצאים שתוארכו למחצית השנייה של המאה השנייה לסה"נ- תחילת המאה השלישית לסה"נ, על אבן המשקוף במאוזוליאום הדרומי נחקקה כתובת ביוונית שפוענחה בידי עמנואל דמתי:

"[הקבר של] יוסף (Iosefos) בן אלעזר (Elazaros) בן שילא (Seilas) איש חורשה (Horesa)". 

יום חמישי, 3 במאי 2018

בין "שביל הסנהדרין" הקדום ו-"שביל הסנהדרין" החדש


בשבועות האחרונות הושק המיזם החינוכי-תיירותי המושקע של רשות העתיקות בשיתוף גורמים שונים- "שביל הסנהדרין". לפי ההגדרה של האתר הרשמי (ודף הפייסבוק הנלווה אליו) זהו "שביל הליכה חוצה גליל המחבר את ההולך בו למורשת ועתיקות הגליל". במהלך המקטעים השונים בין בית שערים לטבריה, ההולך נפגש עם אתרי מורשת קדומים וחדשים יותר , ובעזרת אתר אינטרנט ייעודי אפשר לקבל מידע נרחב יותר על האתרים השונים מבחינה ארכאולוגית, היסטורית וחינוכית כשהסמן הבולט הוא אבני הבזלת הייעודיים שבהם מצוינים האתרים, החכמים וההיגדים השונים הקשורים לאותם אתרים. השם "שביל הסנהדרין" אינו מקרי שכן הוא מבוסס על מסורת ספרותית מפורסמת (בראשית רבה צז; בבלי ראש השנה לא ע"א-ע"ב) על נדודי/גלות הסנהדרין המתארת את מוצא הסנהדרין בלשכת הגזית בירושלים ועד תחנתה האחרונה בטבריה. ברשומה הזאת, אני אחזור שוב לאותה מסורת אם כי אני לא אנתח אותה בפרוטרוט מבחינה ספרותית או היסטורית שכן הדבר נעשה כבר בעבר בידי חוקרים והיסטוריונים אלא אציין כמה הערות/הארות עקרוניות על הרקע האפשרי להיווצרות אותה מסורת על נדודי הסנהדרין. חלק מההערות יהיו בעלות אופי היסטורי, אחרות יעסקו במרכיב הספרותי ואפילו המיתי של אותה מסורות. המסקנה היא שלמעשה, המיזם הנוכחי מתבסס על מיזם דומה בעת העתיקה- "שביל סנהדרין קדום"  שאמנם לא נועד לשמש כבסיס לשביל טיולים פיזי אך עיצב "שביל" תודעתי המגשר בין תקופות, אירועים ומקומות לתוך מסכת סכמטית בעלת אופי רעיוני-אידאולוגי מובהק. 

יום רביעי, 11 באפריל 2018

להיכן נמלט ריש לקיש מאימת הנשיא? על טבריה והעיירות סביבה

 


פורסם ב-11/4/2018

בדפים האחרונים של מסכת הוריות, המסכת עוסקת בחטאים ובמנגנון הענישה שקיים כלפי דמויות מנהיגות כמו הכהן המשיח והנשיא. ה-"נשיא" המקראי התפרש במשנה כ-"מלך" או "נשיא ישראל" ועל פניו לא הייתה לשאלות הללו כל השלכה על נושאי התפקידים בזמן חז"ל כאשר אין מלכות ואין מקדש. אלא שבעידן שבו מוסד הנשיאות עדיין היה קיים, גם אם הוא לא היה זה הנשיא שעליו דובר במשנה, האסוציאציה ביניהם הייתה מתבקשת.
אנקדוטה מפורשת ומפורסמת מופיעה בירושלמי אצלנו (הוריות ג א מז ע"א; מקבילה זהה בירושלמי סנהדרין ב א יט ע"ד) מדברת בדיוק על האסוציאציה הזו ומעבר לתוכן ולמסר שלה, גם המעטפת הגיאוגרפית-ריאלית היא מעניינת. לפי המסופר שם, רבי שמעון בן לקיש (הוא ריש לקיש) קבע (יש להניח בבית המדרש או בית הועד בטבריה) שנשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה (ולא באינסטנציה גבוהה יותר של 23 או 71) ולפי ר' חגי הוא לא יכול לחזור לנשיאותו. הנשיא באותה העת היה ר' יהודה נשיאה (נכדו של רבי יהודה הנשיא) וכשהוא שמע את הדרשה הזאת הוא כעס ואפילו שלח "גנתון/גותיין" כדי לתפוס אותו. חלק מהחוקרים הציעו שמדובר על שומרי ראש גותיים שהיו ידועים כלוחמים ממוצא גרמאני שהיו חלק מהמשמר האישי של הנשיא כמו אצל הקיסר הרומי. רבי שמעון בן לקיש לא יכול היה להישאר בטבריה וברח מאימת הנשיא ושליחיו הגותיים. כאן המספר מצביע על שתי אופציות הימלטות: "בדא דמוגדלא" (מגדל) או "בדה כפר חיטיא"- כפר חיטים/חיטייא (ליד כפר זיתים של היום).

יום שני, 26 במרץ 2018

כמה זמן לוקח לבצק להחמיץ או כמה זמן לוקח ללכת ממגדל לטבריה?

 


פורסם ב-26/3/2018

מהותו של תהליך ההחמצה של הבצק הוא סוגיה מורכבת אך קדמונינו הניחו כמובן מאליו שמדובר בתהליך שאפשר להבחין בו בעין וממילא ההגבלות וההלכות הקשורות לחשש החמצה היו אמורים להיות מוחשים ולא כאלו שצריכים להעניק להם הגדרות "הלכתיות" של זמן חימוץ. אך היו מקרים שאי אפשר היה להבחין בסממנים החיצוניים של ההחמצה ובמקרים כאלו, כן היה צורך להגדיר קריטריון הלכתי של זמן מקסימלי שממנו ואילך הבצק ייחשב לחמץ גם אם חיצונית הוא לא נראה כך. זה המקרה של מה שמכונה במשנת פסחים ג ב "בצק החרש- אם יש כיוצא שבו שהחמיץ הרי זה אסור". באשר להסבר המדויק של אותו "בצק החרש" ניתנו פרשנויות רבות (חרש=חרס; חרש= עיסה שאינה משמיעה קול כשדופקים עליה) אך לצורך העניין שלנו אפשר להסתפק בקביעה שזהו בצק שלא גילה סימני החמצה חיצוניים (תפיחה, סידוק וכיוצא בזאת). לפיכך, המשנה קובעת שצריך להשוות את זה לבצק אחר שכן עבר תהליך החמצה ואז גם בצק החרש אסור על אף שאצלו לא ניכרה ההחמצה.
אך אם אין בצק אחר זהה להשוואה, כמה זמן אמור לקחת לבצק רגיל להחמיץ (לפחות מבחינה הלכתית)? על כך התלמודים מציעים שני זמנים:
1. הירושלמי (פסחים ג א ל ע"א): " לא היה שם אחר כיוצא בו שהחמיץ, עד איכן? רבי יעקב בר אחא ר' עולא דקיסרין בשם רבי חנינה: עד כדי הילוך ארבעת מיל". אם כן, בשמו של רבי חנינה (הוא רבי חנינה בר חמא, אמורא מהדור הראשון בצפורי) נאמר שזה זמן הליכה של ארבעה מיל. מיל זה קצת פחות מ-1.5 קילומטר, מדובר אפוא בקצת פחות משש קילומטר ובקירוב זמן הליכה של שעה וקצת.
2. לעומת זאת בבבלי (פסחים מו ע"א) נאמר: " אם אין שם כיוצא בו מהו? א"ר אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא מיל ונימא מיל?! הא קמ"ל דשיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריא". רבי אבהו בשמו של רבי שמעון לקיש (ריש לקיש) מציע מדד אחר לזמן- הליכה מ-"מגדל נוניא" לטבריא ומציין שזה מיל. על כך שואל התלמוד את השאלה המתבקשת- תגידו "מיל" וזהו? ועל כך התשובה היא ששיעור של מיל הוא המרחק בין מגדל נוניא לטבריה. מרחק הליכת מיל נקבע כידוע ל-18 דקות וזה הזמן שלוקח לבצק להחמיץ, זמן שנקבע להלכה עד ימינו. מייד אחרי כן מובא היגד נוסף בשמו של רבי שמעון בן לקיש: " א"ר אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין", כלומר שלעניין הפרשת חלה, הליכה לתפילה ולנטילת ידיים, המרחק הוא של ארבעה מילין.
אם כן, הירושלמי בשמו של רבי חנינה נקב בזמן של ארבעה מילין לעומת הבבלי שנקב במרחק של מיל כמרחק ממגדל נוניא לטבריה. "מגדל נוניא" (מגדל הדגים) מזוהה עם מגדל הקדומה המוכרת ביוונית בשם "טריכאי/ה" (ממליחי הדגים) כפי שהיא מוכרת אצל יוספוס. מה שמעניין הוא שהשם "מגדל נוניא" אינו מוכר בספרות חז"ל הארץ ישראלית המציינת בדרך כלל את "מגדלא/מגדלה" סתם או אתר בשם "מגדל צבעיא" שלגביו נחלקו הדעות אם גם הוא אותה "מגדל נוניא" או אתר אחר (עוזי ליבנר הציע אחרי חפירות ואדי חמאם שאולי היא מגדל צבעיא התלמודית וזאת בניגוד להשערה קודמת שלו שמגדל צבעיא היא בכלל באזור תל דובר). אלא שהשם "מגדל נוניא" כן מופיע בפיוטי כ"ד משמרות הכהונה וגם בכתובת של אותה רשימה שהתגלה בקיסריה, כך שלא מדובר בשם שגוי או מוטעה.
כבר ראשוני החוקרים שמו לב שהמרחק בין מגדל הקדומה ובין טבריה (הרומית) הוא לא מיל (כ-1.5 קילומטר) כפי שנאמר בתלמוד אלא בסביבות 6 קילומטר בערך, מה שמתאים יותר ל-"ארבעה מילין" אלא שבירושלמי לא נאמר בכלל שזמן הילוך ארבעה מילין קשור למרחק שבין מגדל ובין טבריה. היו שהציעו (אולברייט למשל) שמגדל נוניא התלמודית אינה מגדלא/טריכאי אלא באזור תל רקת (תל קוניטרה) ושממנה לטבריה יש אכן מרחק מיל.
אחרים טענו שיש כאן אולי שיבוש ושהכוונה היא בכלל למרחק שבין חמתה לטבריה. בבבלי מגילה ב ע"ב ישנו קטע זהה כמעט לגמרי: "דאמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך. עד כמה? - אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטבריא, מיל. ולימא מיל! - הא קא משמע לן: דשיעורא דמיל כמה הוי - כמחמתן לטבריא". במקרה הזה, המרחק אכן הוא בסביבות מיל וגם כאן ישנו דיון זהה לגמרי באשר לנחיצות של זמן הילוך/מרחק של שני מקומות כאשר יש כבר מרחק מוגדר (מיל) ואותו פתרון ניתן גם כאן. לפיכך, אפשר לטעון שהמרחק של מיל לא היה בין טבריה למגדל אלא בין טבריה לחמתה. אלא שזה כמעט בלתי אפשרי לטעון שהיה שיבוש בדברי רבי שמעון בן לקיש וש-"חמתה" הפכה ל-"מגדל נוניא".
האפשרות הסבירה ביותר היא אפוא אחרת- יש להניח שהציטוט של דברי רבי שמעון בן לקיש "כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא" הם מהימנים על אף שאין להם מקבילה ארץ-ישראלית (ריש לקיש שהה בין השאר במגדלה במסגרת העימותים שלו עם הנשיא) אך המרחק היה אכן של ארבעה מיל ואפשר שדבריו לא היו כלל אמורים לגבי חמץ אלא לגבי ההלכות האחרות (חלה ונטילת ידיים). במקבילה בירושלמי ניתן הזמן הזה במפורש אך בידי רבי חנינה (בר חמא)- ייתכן שרבי שמעון בן לקיש "תרגם" את השיעור הזמן של רבי חנינה מציפורי לשפת המקום של אנשי טבריה והסביר להם מהו מרחק הזמן שעליו דיבר רבי חנינה. כך או כך, זמן החימוץ נקבע כמו הזמנים האחרים של ארבעה מילין.
לעומת זאת, בבבל הגישה ההלכתית הבסיסית הייתה שזמן החימוץ היה הרבה יותר קצר מאשר זה שנקבע בארץ ישראל- לא יותר מ-18 דקות בלבד ("כדי הילוך מיל"). למעט דברי רבי שמעון בו לקיש, הסוגיה שלנו "הועברה" כמעט בשלמותה מסוגיית בבלי מגילה על חמתה וטבריה כאילו המרחקים בין חמתה הדרומית לטבריה ושל מגדל נוניא הצפונית לטבריה הם זהים. במספר כתבי יד (מינכן 6, קולומביה 295-294) מופיעים רק דברי רבי שמעון בן לקיש בלי הקטע הנוסף על "מיל", מה שמחזק את ההבחנה בין ציטוט דברי רבי שמעון בן לקיש המקוריים ובין הדיון אחרי כן. בהתאם לקביעה הבסיסית של זמן החימוץ הקצר, גם המרחק הגיאוגרפי בין מגדל לטבריה "שופץ" או "עודכן" בהתאם לזמן החימוץ- בסביבות 18 דקות לפי הבבלי במקום יותר משעה לפי הירושלמי. בקיצור, את הקטע במסגרת שביל סובב כנרת בין מגדל ובין טבריה אפשר לכנות גם "שביל החמץ" או "שביל ארבעת המילין"...

יום שישי, 16 במרץ 2018

"עבור קומוי וסמי עיניה": האסטרטגיה של החכמים מול הנוף הפגאני של טבריה



הפסלים היו מרכיב דומיננטי בנוף האורבני של כל עיר רומית, במקדשים ובמוסדות הציבור, בבתי המרחץ, בתיאטראות ובקרקסאות, בפורום, במזרקות המים הציבוריות ולאורך הרחובות המרכזיים אך גם במרחב הפרטי, בעיקר בבתי האמידים וגם במערות הקבורה. הפסלים היו מגוונים- מפסלים של אלים לסוגיהם, דרך פסלים של הקיסר או של דמויות מפורסמות או מוכרות ועד  פסלים בצורת בעלי חיים. היו כמובן פסלים שהיו חלק מהפולחן הפגאני עצמו אבל חלק נכבד מהפסלים היו מרכיב דקורטיבי אינטגרלי של המראה הפיזי העירוני ולא חלק מהפולחן עצמו- בספרות חז"ל התפתחה בהדרגה הבחנה בין צלמים "נעבדים", כלומר בעלי משמעות אלילית מובהקת ובין צלמים שהם "לא נעבדים" או למצער שאינם חלק מהפולחן הדתי האלילי, הבחנה שכפי שהראו החוקרים הייתה רווחת גם בעולם הרומי בצורה זו או אחרת אך לא ברור כמה ההבחנה הזאת אכן הייתה חדה ואיפה עובר הגבול בין הסימבוליקה הדתית ובין טעם ארכיטקטוני ואמנותי גרידא- על כך התווכחו ומתווכחים החוקרים עד היום.

יום שלישי, 23 בינואר 2018

חידת ה-"אילסיס" של טבריה

 


פורסם ב-23/12/2018

טבריה הקדומה של התקופה הרומית-ביזנטית (תקופת המשנה והתלמוד) נחשפה רק בחלקה באמצעות המחקר הארכאולוגי. הספרות התלמודית, בעיקר הספרות הארץ-ישראלית (הירושלמי והמדרשים) השאירה רישומים די מפורטים של אתרים ומקומות בטופוגרפיה העירונית של טבריה שאת חלקם ניתן לזהות גם בממצא הארכאולוגי וחלקם עדיין לא זוהו באופן ודאי. לפני יותר מעשרים שנה ליקט ירון צבי אליאב (היום פרופסור לספרות חז"ל והיסטוריה יהודית באוניברסיטת מישיגן) בחוברת קטנה בהוצאת אריאל (אתרים, מוסדות וחיי יומיום בטבריה בתקופת התלמוד, ירושלים 1995) את המקורות הספרותיים השונים בספרות חז"ל שמהם עולה הנוף העירוני של טבריה בתקופת המשנה והתלמוד ודן בכל מקור בצורה יסודית. פרק אחד (למעשה הפרק הראשון, עמ' 15-11) הוקדש לאחד האלמנטים של העיר המוזכר במספר מקומות בספרות חז"ל אשר נותר עמום וחידתי עד היום- "האילסיס דטיבריה". במהלך השבת כשעסקתי בפרט ביוגרפי מסוים הקשור לדמותו של רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) נתקלתי שוב בטופונים הזה שעד היום ממתין לפענוח על אף כמה הצעות שהוצעו במהלך השנים ועל אף המחקר הארכאולוגי המתקדם יותר של טבריה. מעבר לפירוש השם (שיש לו כמה וכמה גרסאות: אליסיס, אליסם, אוליסיס, אלטיס וכו') שמקובל להניח שהוא שם יווני, הבעיה שעמדה מול הפרשנים היא שהוא היה כנראה ברור למספרים ואין כמעט שום פרט שהם מוסיפים לנו לגביו ולפיכך ההצעות לא יוצאות מגדר השערה.
המקורות (על פי אליאב,שם, עמ' 15-11):
-בקטע שפורסם בידי משה עסיס ב-1977 מהירושלמי סנהדרין (ה א) נזכרת שאלה של ר' יצחק בנוגע לרוצח שנתפס "בדה אלסים דטיבריה" והעדים צועקים שהוא רצח כעת עוד לפני תהליך החקירה הדרוש. לא מדובר במעשה שקרה בפועל אלא בשאלה היפותטית אך דווקא הציון של המקום הזה מלמד על כך שהוא היה מוכר ומההקשר ההלכתי שם, אפשר שהוא היה בסמוך לבית המדרש או מושב הסנהדרין (כך הבין לפחות ש' ליברמן).
-על רבי חייא בר בא מסופר בירושלמי שביעית (ד ט לה ע"ג) שהיה "מתעגל בהדא אליסיס דטיבריא", כלומר מתפלש באותו אילסיס אך לא ברור אם מדובר במשטח עפר או שמא מדובר אולי דווקא במשטח שיש עם שמן עליו.
-האזכורים הבאים מזכירים פעילות דתית באותו מקום- במדרש רות רבה (ג ד) מסופר מעשה בר' שמעון בן חלפתא שהיה מתפלל באותו מקום ("נפק וצלי בהדי אולוסיס דטבריה") אך בעיקר מוזכר הלימוד- על שני אמוראים טבריינים מסופר (ב"ר צו ל) שכאשר היו לומדים שם ("הוון יתבין לעיין באוריתא בהדה אילסיס דטיברייה") היו רואים ארונות קבורה שבאים מחוצה לארץ להיקבר בארץ ישראל ומכאן אפשר ללמוד שזה היה מקום פתוח ולא סגור שאפשר לראות את הדרך לעיר או אולי את הכנרת (אם הארונות היו מגיעים באמצעות סירות).
האזכורים המוכרים ביותר קשורים לאחת הדמויות המרכזיות של חכמי טבריה- רבי שמעון בן לקיש.(ריש לקיש) שתי האנקדוטות פותחות באותה צורה: "ריש לקיש/רבי שמעון בן לקיש הוה יתיב לעי באורייתא (כל צרכיה) בהדה אלסיס דטבריה" (=היה עוסק בתורה כל צורכו באותה אלסיס דטבריה). לפי האנקדוטה הראשונה (ב"ר לד ז) הוא פגש שתי נשים ממקום בשם "מזגה" ליד טבריה (ככל הנראה ח' מזגה בנחל ארבל) שנשמו לרווחה כאשר יצאו מהמקום עם האוויר הרע ("אוירא בישא") כשלא ברור אם הכוונה לאילסיס דווקא או לטבריה באופן כללי (כך נראה לי). האנקדוטה השנייה (קה"ר ג יא) הייתה לאחד המקורות המרכזיים בשחזור אותו מקום- לפי מה שמסופר שם, היה באותו מקום אדם שמכונה "פיילן" (יש גרסאות שונות- "פיילדה" וכדומה) שהכין קנקן או כד מים לרשב"ל כאשר הלה היה עייף, רעב או צמא. הסיפור ממשיך עם דיאלוג ביניהם שבהם אותו אדם הזכיר לרשב"ל שבעבר הם היו הולכים יחדיו לבית הכנסת (או בית המדרש) אך רק רבי שמעון בן לקיש "זכה" להיות גדול בתורה ואילו הלה "לא זכה" (רק נציין שמקורות חז"ל הארץ ישראליים לא מכירים את הסיפור של המפגש של ריש לקיש עם ר' יוחנן בירדן...). במקור מאוחר (מדרש הגדול בראשית כה ח) המקביל לאנקדוטה הנ"ל, השם "אילסיס" הוחלף בשם "מוכר" יותר: "בפילון דטבריה" (השער של טבריה) ובמקום ה-"פיילן" נזכר "הפחר" (קדר) שהכין לו לגין מים בכל יום. סביר להניח שזהו שיבוש או "עדכון" של הכינויים המעורפלים לטובת כינויים מוכרים יותר.
ההצעות לפירוש השם: כאמור, פירוש שם המקום אינו נהיר ועד היום אפשר למצוא מהמילונים הקדומים ועד האחרונים ובתרגומים העממיים תרגומים שונים ("מערה/ות", "איצטדיון", "דרך מבוא", "רחבה", "רפש או טיט", "יער" וכדומה) או סתם מוזכר השם במרכאות "אילסיס" בלי להסביר במה מדובר. שאול ליברמן (תיקוני ירושלמי ג, תרצ"ב) הציע בראשית שנות השלושים בדרך השערה שהשם היווני מכוון למקום עשיית זכוכית (הוא מזכיר בקשר לכך את העפר שבו התפלש רבי חייא) והכוונה ל-"מקום תעשיית זכוכית ועל פי התעשייה הזו נקראה כך כל הסביבה". הוא שיער שאותו אזור כונה גם במקורות אחרים (חלקם מקבילים למקורות הנ"ל) –"האיצטדין" או "הפילי שחוץ לטבריא" ושבכל המקרים, הכוונה היא למקום אחד בשולי טבריה שנזכר גם בקשר לעיבור שעשה אותו רשב"ל בין טבריה ובית מעון לענייני הליכה בשבת. האיצטדיון של טבריה התגלה לפני קצת יותר מ-15 שנה בקצה הצפוני של טבריה הרומית באזור המלונות אך ההנחה שלו שזה אותו מקום כמו ה-"אילסיס דטיבריה" היא קצת בעייתית.
בדרך דומה הלך יהושע בראנד (סיני תש"ב ושוב בספר שלו על כלי הזכוכית שיצא ב-1978) אך הוא פיתח את האפשרות הזאת לכדי שחזור נרחב יותר ושונה מזה של ליברמן. הוא הציע שהכוונה היא למקום תעשיית זכוכית מסודרת וגדולה בפיקוח השלטון ולכן השם היווני ולכן גם האזכור של הריח הרע שעליו דיברו הנשים שיצאו משם. לדעתו, זה גם מסביר את התפקיד של ה-"פיילן" או "פיילדה" שהכין כוס זכוכית לרבי שמעון לקיש- אותו האיש היה יהודי בעל מקצוע שעבד שם בתעשייה הזו. בניגוד לליברמן שהניח שהכוונה היא למקום בצפון- מערב העיר, בראנד טען שסביר יותר להניח שהאילסיס ניצבה במזרח העיר ליד הים ולכן אפשר היה לראות משם את הארונות המגיעים מחוץ לארץ באמצעות סירות. הוא ציין בקצרה שבחפירות סלושץ בשנות העשרים נמצאו שרידים לתעשיית הזכוכית בקרבת הים. אבל מה פתאום ללמוד דווקא שם? לכן הוא הציע שבית המדרש הגדול היה סמוך לאותה "אילוסיס" ולפעמים החכמים בחרו לצאת ללמוד דווקא שם כדי שלא יטרידו אותם בבית המדרש הרועש. בניגוד להצעות הללו, משה גיל הציע לאור חוזה ביוונית מארכיון ניצנה (!) מהתקופה הביזנטית שהכוונה היא לשם של חצר או ארמון ולא למקום תעשיית זכוכית ולפיכך בהקשר הספציפי, הוא שיער שהכוונה היא לבית מדרש או מושב סנהדרין.
קשה להשתכנע מההצעות השונות הנ"ל ובחלק מהמקרים הפתרונות הם יצירתיים במיוחד ולא נשענים על בסיס מוצק. אני לא בטוח שהפעילויות המוזכרות במקורות ביחס לאותו מקום (לימוד, תפילה, התפלשות וכדומה) מאפשרות לקבוע על אופיו של המקום אם כי הרושם שלי הוא שמדובר על מקום או אזור בקצה העיר (אולי בצפון העיר) ולא במרכזה- כך אפשר להבין את הסיפורים על אלו שרואים משם את הארונות שמגיעים לעיר או על כך שהנשים יצאו מטבריה (אני חושב שכשהן דיברו על האוויר הרע, הן דיברו על העיר בכללותה ולא על האילסיס) בדרך חזרה לכפר הקטן שלהן ("מזגה") ואולי יש קשר אכן בין אזור האיצטדיון הקדום של העיר ובין אותה "אילסיס" עלומה ומעורפלת.

יום ראשון, 7 בינואר 2018

"עיר אחת שרובה גויים- כגון הדא סוסיתא" (ירושלמי כתובות ב ד, כו ע"ג): רשמים בעקבות התערוכה "לפני שהאדמה רעדה"


אינני "מבקר תערוכות" ולא נכחתי במספר הולם של תערוכות כדי להעריך את איכותן של תערוכות, מעלותיהן וחסרונן. זאת בסך הכל רשומה סובייקטיבית על רקע ביקור בתערוכה ארכאולוגית חדשה ("'לפני שהאדמה רעדה'"- העיר העתיקה סוסיתא נחשפת לראשונה") שנפתחה לאחרונה במוזיאון הכט על צפונותיה של סוסיתא-היפוס שנחשפות במפעל החפירות הממושך של אוניברסיטת חיפה. לא הייתי בסוסיתא בעשרים השנים האחרונות (אני מקווה לתקן את זה במהירות...)- למיטב זכרוני, ביקרתי באתר סוסיתא פעמיים בחיי: פעם אחת לפני שנים רבות ואני כמעט לא זוכר דבר מהביקור ההוא. הביקור השני היה בסוף שנות התשעים, במסגרת קמפוס לימודי- ממנו אני זוכר קצת יותר פרטים. בסוף הביקור, אי אפשר היה להימנע מהשאלה- מדוע האתר הזה ששרידיו ניכרו היטב על פני הקרקע ותולדותיו מוכרות היטב גם מן המקורות ההיסטוריים בתור אחת מערי הדקאפוליס, לא זכה לחפירה בקנה מידה משמעותי מעבר לחפירות הספוראדיות שהיו בו לפני שנים רבות? כתוצאה מכך, גם הממצאים שכן התגלו באתר, לא היו מוכרים במיוחד, אפילו בעולם המחקר. למשל, באנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל מהדורת 1992, הוקדשו לסוסיתא בקושי 3-2 עמודים (כרך  3, עמ' 1104-1102). התהייה הזו הטרידה גם את החוקרים ואכן בתוך זמן לא רב התארגנה המשלחת הבינלאומית לחפירות סוסיתא מטעם המכון לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה בראשותם של ארתור סגל ומיכאל אייזנברג (בשיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיים מחו"ל). ואכן, האתר נחפר באופן אינטנסיבי במשך כמעט עשרים שנה מאז 2000 כשבשנים האחרונות, כמעט בכל עונת חפירה מתגלה עוד ממצא שמוצא את דרכו גם לתקשורת הציבורית. מי שמעוניין לעקוב אחרי הפרסומים של הממצאים בשנים האחרונות, מוזמן לבקר באתר הרשמי של משלחת החפירות הבינלאומית ובקישורים המופיעים שם ברשימת הפרסומים