חידת הכתובת "יוסף בן אלעזר בן שילא איש חורשה" מטבריה

שרידי המאוזוליאום והכתובת היוונית על אבן משקוף, מתוך: סטפנסקי 1999, דמתי 1999

הזכרתי לפני כמה ימים בהקשר לחשיפת מערת הקבורה החדשה בטבריה את שרידי שני מבני המאוזוליאה שנחשפו ביציאה הצפונית של טבריה המודרנית ופורסמו ב-1999 בידי יוסף סטפנסקי. מעבר למבני הקבורה ולממצאים שתוארכו למחצית השנייה של המאה השנייה לסה"נ- תחילת המאה השלישית לסה"נ, על אבן המשקוף במאוזוליאום הדרומי נחקקה כתובת ביוונית שפוענחה בידי עמנואל דמתי:

"[הקבר של] יוסף (Iosefos) בן אלעזר (Elazaros) בן שילא (Seilas) איש חורשה (Horesa)". 

הפרט האחרון המעיד על מוצא של הנקבר ומשפחתו עוררה עניין רב שכן השם מוכר מן המקורות הספרותיים דווקא מאזור דרום יהודה. שנה אחרי כן יוסף סטפנסקי פרסם מאמר מפורט ב-"מחקרי יהודה ושומרון" ט (תש"ס, 146-135) על כך שאולי זאת עדות ארכאולוגית נדירה למעבר יהודים מיהודה לגליל לאחר nrs בר כוכבא. חלק מאותו מאמר פורסם גם באתר רשות העתיקות ואף על פי שהאתר עדיין בבנייה מחודשת, אפשר למצוא אותו בארכיון כאן. הנה סיכום תמציתי של ההשערה שלו-

1. במהלך מנוסתו של הורדוס מהפרתים מירושלים למצדה ולממלכת הנבטים, מוזכר אתר בשם "ריסה" או "א/חריסה" באדומיאה (קדמוניות יד 361; מלחמת היהודים יג 266). ברשימה הגיאוגרפית של קלאודיוס פטולמאוס (מאה שנייה לסה"נ) מוזכר יישוב באדומיאה בשם Capar Orsa. השם "חרשה" מוכר כמובן כבר מספר שמואל א כג ט, יט במהלך רדיפת שאול את דוד: "וַיַּרְא דָּוִד כִּי יָצָא שָׁאוּל לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ וְדָוִד בְּמִדְבַּר זִיף בַּחֹרְשָׁה". הזיהוי הרווח של חרשה המקראית ואולי גם זאת המאוחרת יותר היא בח' חורייסה, מזרחית ליטא של היום ו- 3 ק"מ מדרום לתל זיף. לחילופין, לפחות לגבי "כפר חרשה" של ימי הורדוס ורשימת פטולמאוס, הוצע בידי חלק מהחוקרים לזהות אותה בכפר חורסא מדרום לדורא של היום, במערב הר חברון. סטפנסקי, משיקולים גיאוגרפיים-היסטוריים וארכאולוגיים, דבק בזיהוי של ח' חורייסה ליד זיף- האתר נסקר כמה פעמים מאז 1967 כשבסקר של יובל ברוך נמסר על שרידי גלוסקמאות ממערות קבורה סמוכות ולפני כמה שנים דביר רביב ואיתן קליין פרסמו מערכת מסתור תת קרקעית מהאתר עצמו שאפשר (אך לא ודאי) שהיא מימי מרד בר כוכבא. המסקנה של סטפנסקי הייתה אפוא שהכתובת מטבריה עוסקת אף היא באותה "חורשה" כמקום המוצא של משפחתו של יוסף בן אלעזר בן שילא שנקבר במאוזוליאום בטבריה.

2. כיצד הגיעה אפוא משפחה מחורשה בדרום הר חברון לטבריה במאות השנייה-שלישית לספירה? הרקע המתבקש הוא תוצאות מרד בר כוכבא והעדויות ההיסטוריות על מעבר הפליטים ומרכז החברה וההנהגה היהודית מיהודה לגליל, נושא שנידון רבות במחקר ההיסטורי. אלא שמבחינה ארכאולוגית, כמעט ולא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להגירה או מעבר של שארית הפליטה של יהודים מאזור יהודה לגליל. במאמר הנ"ל סטפנסקי הצביע בראש ובראשונה על הגלוסקמאות- נוהג הקבורה השנייה בגלוסקמאות הנפוץ מאד ביהודה בסוף ימי בית שני, תועד אף הוא בגליל אלא ששם הוא תוארך בעיקרו מסוף המאה הראשונה לספירה (כלומר, אחרי חורבן הבית) ובהמשך במאות השנייה והשלישית לספירה. באותה תקופה, גם רווחה תופעה של גלוסקמאות מחרס ולאו דווקא של אבן, תופעה נדירה יחסית ביהודה ולכן הוצע בידי ד' שיאון שמקורה דווקא בגליל ולא ביהודה. לעומת זאת, בדרום יהודה, אחרי חורבן המקדש המשיכה גם תופעת הקבורה בגלוסקמאות אך לא מדובר בגלוסקמאות רגילות אלא בגלוסקמאות מטיפוס שונה המוכר כ-"גלוסקמאות הדרום". הוא ציין שבמאוזוליאום נוסף שהתגלה בטבריה התגלו גלוסקמאות וגם במאוזוליאום שבו התגלתה הכתובת, נמצא ארון אבן קטן שאולי גם הוא היה גלוסקמא. כפי שניתן להיווכח אפילו בתמונות, גם במערת הקבורה החדשה והטרייה התגלו גלוסקמאות מאבן ומחרס שמעידים על המשך נוהג הקבורה השנייה בגלוסקמאות בטבריה בתקופה הרומית.

3. המסקנה שלו הייתה אפוא שהכתובת ביחד עם שרידי הגלוסקמא מהווים עדות ארכאולוגית נדירה להגירה/מעבר של משפחה שמוצאה מדרום הר חברון שבנסיבות מעורפלות הגיעה לטבריה, השתלבה היטב מבחינה כלכלית (אולי שילא SEILAS קשור לאזכור של דמות אמידה בשם בר סילני במקורות חז"ל) אך לא שכחה את מוצאה גם מספר דורות אחרי כן כפי שעולה מתוך הכתובת על המשקוף שעמד כנראה בפתח המבנה. לא כולם מסכימים לפרשנות הזאת- ב"צ רוזנפלד למשל (בספר שלו באנגלית על מרכזי החכמים, עמ' 25 הערה 10) טען שהגיוני יותר להניח שהשם "חורשה" בכתובת, אם הכוונה לשם של מקום- שם שאינו נדיר בארץ ישראל- מתייחס למקום כלשהו בגליל המזרחי ולאו דווקא ליהודה.

4. לפני שנים אחדות (2013), איתן קליין ובועז זיסו, שעסקו בנושא ההפוך- חידוש היישוב היהודי באזור ה-"דרומא" בתקופת המשנה והתלמוד לאור המקורות ההיסטוריים ובעיקר הארכאולוגיים- הצביעו, בין השאר, על הדמיון האדריכלי בין המאוזוליאה עם כוכים הנפוצים יחסית בגליל כולל זה שבטבריה ובין מספר מבני קבורה דומים באזור אשתמוע (סמוע). ביחד עם עוד מספר רמזים ארכאולוגיים מתחום הקבורה, הם שיערו שאולי זה מעיד על כך שהדגם האדריכלי הזה (מאוזוליאום עם כוכים וגלוסקמאות) הובא דווקא מהגליל אל דרום הר חברון בידי אוכלוסייה יהודית מהגליל ששבה אל האזור ותרמה להתחדשותו או יותר נכון להתעצמותו מן המאה השלישית ואילך.