בשבועות האחרונות הושק המיזם החינוכי-תיירותי המושקע של רשות העתיקות בשיתוף גורמים שונים- "שביל הסנהדרין". לפי ההגדרה של האתר הרשמי (ודף הפייסבוק הנלווה אליו) זהו "שביל הליכה חוצה גליל המחבר את ההולך בו למורשת ועתיקות הגליל". במהלך המקטעים השונים בין בית שערים לטבריה, ההולך נפגש עם אתרי מורשת קדומים וחדשים יותר , ובעזרת אתר אינטרנט ייעודי אפשר לקבל מידע נרחב יותר על האתרים השונים מבחינה ארכאולוגית, היסטורית וחינוכית כשהסמן הבולט הוא אבני הבזלת הייעודיים שבהם מצוינים האתרים, החכמים וההיגדים השונים הקשורים לאותם אתרים. השם "שביל הסנהדרין" אינו מקרי שכן הוא מבוסס על מסורת ספרותית מפורסמת (בראשית רבה צז; בבלי ראש השנה לא ע"א-ע"ב) על נדודי/גלות הסנהדרין המתארת את מוצא הסנהדרין בלשכת הגזית בירושלים ועד תחנתה האחרונה בטבריה. ברשומה הזאת, אני אחזור שוב לאותה מסורת אם כי אני לא אנתח אותה בפרוטרוט מבחינה ספרותית או היסטורית שכן הדבר נעשה כבר בעבר בידי חוקרים והיסטוריונים אלא אציין כמה הערות/הארות עקרוניות על הרקע האפשרי להיווצרות אותה מסורת על נדודי הסנהדרין. חלק מההערות יהיו בעלות אופי היסטורי, אחרות יעסקו במרכיב הספרותי ואפילו המיתי של אותה מסורות. המסקנה היא שלמעשה, המיזם הנוכחי מתבסס על מיזם דומה בעת העתיקה- "שביל סנהדרין קדום" שאמנם לא נועד לשמש כבסיס לשביל טיולים פיזי אך עיצב "שביל" תודעתי המגשר בין תקופות, אירועים ומקומות לתוך מסכת סכמטית בעלת אופי רעיוני-אידאולוגי מובהק.
1. הסנהדרין הקדומה: ה-"סנהדרין" האידיאלית שהיא "עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל" (לשון הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים) שישבה בלשכת הגזית במקדש היא מוסד חמקמק שסביב הרכבה, תולדותיה, סמכותה ותפקידה חלוקים פרשנים וחוקרים על רקע המקורות השונים והתיאורים הסותרים בין ספרות חז"ל, כתבי יוספוס והברית החדשה. פתרונות רבים הוצעו בין החוקרים כדי להכריע או לשלב את סך הידיעות מתוך מכלול המקורות ולשחזר את טיבה של אותה סנהדרין קדומה מעורפלת. בשורה התחתונה, אנחנו לא יודעים באמת כיצד נראה בפועל אותו מוסד משפטי גבוה בירושלים במהלך ימי בית שני ומי שלט בו אם בכלל. ברם, הגרעין ההיסטורי המעורפל של אותו מוסד אינו רלבנטי לעיצובה של המסורת והזכרון- מנקודת ראותם של חז"ל ובוודאי של מחברי מסורת נדודי הסנהדרין מאות שנים אחרי כן, הסנהדרין האידיאלית בה"א הידיעה הייתה הסנהדרין הגדולה של 71 חכמים בראשות הנשיא ואב בית הדין ששכנה בלשכת הגזית והיוותה את האינסטנציה המשפטית העליונה לענייני שיפוט וחקיקה. זאת ועוד, בתודעה של החכמים, כבר בימי המשנה, סמכות החכמים במקדש הייתה זאת שמכריעה וקובעת את נהלי המקדש כולל הטקסים של הכהן הגדול שהיה כפוף ברצונו או בעל כרחו לחכמים. הסנהדרין של לשכת הגזית לא הייתה אפוא רק המוסד המשפטי הגבוה ביותר אלא גם זאת שקובעת ומעצבת את אופן פעולת המקדש בין אם הכהנים הסכימו ובין אם לא. השאלה היא לא אם זה נכון מבחינה היסטורית אלא כיצד זה נתפס בתודעה של החכמים בתקופת המשנה והתלמוד- בעיניהם, הסנהדרין ההיא הייתה הביטוי האידיאלי של ההנהגה ההלכתית-משפטית בראשותם של הזקנים/חכמים.
2. הסנהדרין/בית ועד בתקופת המשנה והתלמוד: אפילו אם אחרי חורבן הבית הייתה "סנהדרין" במובן של בית דין מרכזי בעל סמכויות שיפוטיות/חקיקתיות פורמליות, חז"ל ידעו היטב שקיים קשר קלוש בין המוסד הגבוה העתיק בלשכת הגזית ובין ה-"סנהדרין" של תקופת המשנה והתלמוד. אם הם כן עשו שימוש במונח הזה גם לגבי תקופתם, קרוב לוודאי שהוא בגלל המכנה המשותף הבסיסי בין המוסד המשפטי הקדום ובין המוסד המשפטי-אקדמי-חקיקתי האקטואלי או שהיה לו תפקיד אידיאולוגי מגמתי לשוות לבית הדין/בית המדרש של החכמים/נשיא הוד קדומים. למעשה, הירושלמי לא מכיר את המונח "סנהדרין" בהקשר של ימי חז"ל אלא המונח הרווח הוא בדרך כלל "בית הוועד". בית הועד היה בית המדרש הגדול או המרכזי שבו ישבו החכמים, לפעמים בראשות הנשיא ולפעמים לא. גם לגביו, החוקרים חלוקים על סמכותו הפורמלית והיקף שליטת הנשיא עליו אך סביר להניח שהוא היה המוסד הלימודי/שיפוטי/חקיקתי הבולט ביותר מתוך כלל מעגלי הלימוד הלא פורמליים ו/או בתי המדרשות המקומיים השונים. לא ברור מתוך המקורות (בעיקר הארץ-ישראליים, במקורות הבבליים התמונה היא קצת שונה) שבית הועד ("סנהדרין") התכנס במבנה פיזי קונקרטי ששימש באופן אקסלוסיבי לשם כך או שמדובר בהתכנסות במבנה ציבורי (בית כנסת או בית מדרש) כזה או אחר. גם מבחינה ארכאולוגית, ניסיונות לזהות מבנים ייעודיים בתור שכאלו (הבסיליקה בטבריה או הבסיליקה/מבנה הציבור בבית שערים ואולי כזה שנחפר לאחרונה באושה) לא תמיד משכנעים, הן לאור ניתוח המבנים הארכאולוגיים (למשל בטבריה, זאב וייס טוען שזה בכלל בית אמידים פרטי) והן לאור הקושי להבין מתוך המקורות כיצד אמור בכלל היה להיראות אותו "בית ועד" מרכזי וממילא לזהות אותו בממצא הארכאולוגי.
3. האם ה-"סנהדרין" נדדה?: התיאור של נדודי הסנהדרין הוא תיאור סכמטי כשבפועל, ה-"סנהדרין" לא נדדה במובן של מעבר מסודר מכאן לשם. התיאור של נדודי או יותר נכון "גלות" הסנהדרין הוא תיאור מאוחר כאשר היא כבר הייתה בצפורי או בטבריה. אם בודקים אחת לאחת את התחנות המרכזיות של מושב הסנהדרין/בית הועד, התמונה המתקבלת היא הרבה יותר מורכבת:
א. ביבנה היא נוסדה, על אף האגדה המפורסמת, לא בגלל בקשת רבן יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס אלא בגלל ששם היה מחנה מעצר רומי לשבויי או פליטי המרד; סביר להניח שבתקופה מסוימת, היא הייתה בלוד (ויש כאלו שסוברים שהיא אפילו הייתה בביתר ערב מרד בר כוכבא) או שהיא התכנסה בהרכב כזה או אחר, לפעמים ביבנה ולפעמים בלוד אך המסורת הזכירה רק את יבנה מהתקופה שבין המרידות שכן בזכרון המאוחר, "יבנה" הפכה לשם קוד כללי לאותה תקופה שבין חורבן ירושלים ובין מעבר מרכז החכמים לגליל;
ב. כידוע, ישנם כמה חילופי נוסח באשר לנדודים בין יבנה לאושה וחזרה וסביב אותם חילופים היו שחזורים היסטוריים וספרותיים שונים לאור הכפילות בתיאור של הנדודים בין יבנה לאושה. מבחינה היסטורית, הדעה הרווחת היא שייסוד הסנהדרין או מרכז החכמים באושה היא תולדה של התוצאות הנוראיות של מרד בר כוכבא והגזירות שאחרי כן. הבחירה באושה דווקא אינה ידועה אך סביר להניח שזה היה בראש ובראשונה על רקע היותה העיירה של רבי יהודה ואביו רבי אילעאי ומאוחר יותר, גם רשב"ג ישב שם;
ג. רבי יהודה הנשיא לא "העביר" את הסנהדרין מאושה לבית שערים (נשים בצד את שפרעם שעליה לא ידוע דבר) אלא מעצם ישיבתו ומגוריו בבית שערים (שהייתה אדמה מלכותית/קיסרית), גם המוסדות הפוליטיים והתורניים המרכזיים היו שם- כדאי לזכור שבתקופתו (בניגוד לתקופות אחרות) לא הייתה הפרדה בין הסנהדרין ובין הנשיאות והמוסדות הללו "נבלעו" בתוך השלטון הריכוזי שלו. המעבר האישי שלו לציפורי, אם בגלל נסיבות בריאותיות ואם בגלל שיקולים חברתיים או פוליטיים אחרים, גם גרם לכך שבית הדין והמדרש שלו "עבר" לשם;
ד. למעשה, אחרי פטירתו של רבי, בראשית ימי האמוראים, למעט בית הדין הנשיאותי, ככל הנראה לא היה בית מדרש אחד מרכזי דומיננטי אלא בתי מדרש מקומיים בלוד, קיסריה, צפורי או עכברה ויש הפרדה די ברורה בין בתי המדרש של החכמים ובין חצרו/בית הדין של הנשיא;
ו. המעבר לטבריה קשור יותר למעבר האישי של רבי יוחנן לטבריה (על רקע מחלוקת עם רבי חנינא בר חמא או בשל נסיבות אחרות) והמשיכה של תלמידים רבים אליו מרחבי הארץ והתפוצות ובהמשך גם של מוסד הנשיאות, מה שהפכו את טבריה למרכז החכמים באמצע המאה השלישית. במילים אחרות, רצוי להפריד בין התיאור הספרותי הסכמטי של מעבר/נדודי הסנהדרין ובין הנסיבות הספציפיות והקונקרטיות של כל תקופה ומקום. באופן כללי, המסורת אכן משקפת בצורה כרונולוגית את המרכזים השונים של החכמים אחרי חורבן הבית אבל בדיקה פרטנית מלמדת על כך שהתהליכים שעומדים מאחורי אותם "מעברים" היו שונים, נסיבתיים ותלויים בגורמים שונים שאינם קשורים באופן ישיר או עקיף לאותה "סנהדרין".
4. הרקע לעיצוב הספרותי-גיאוגרפי של נדודי הסנהדרין: המסורת על "נדודי" או "גלות" הסנהדרין כתיאור גיאוגרפי של מסלול דוגמת נדידת הארון או המשואות, היא יצירה גלילית גם כי היא נוצרה בגליל (צפורי או טבריה) וגם כי הדגש שלה הוא על הגליל- חמש מתוך עשר המקומות הן בגליל כולל התחנה הסופית בטבריה. אמנם במסורת הבראשית-רבה העוסקת בעקירת הסנהדרין מנחלת יהודה לנחלת זבולון, עולה שהתחנה האחרונה הייתה צריכה להיות דווקא בצפורי לפני המעבר האחרון לטבריה ואולי זה מעיד על כך שגרעין המסורת מקורו דווקא בצפורי בעוד המסורת כפי שתוארה בבבלי מדגישה את טבריה כאשר היא "נקבעה" שם (לפי דברי ר' יוחנן בבבלי) ואולי משתקף כאן הדי המאבק שבין צפורי לטבריה בתקופת התלמוד. אותה מסורת גלילית הפכה גם לחלק מפיוט שפרסם בזמנו עזרא פליישר שאולי היא של הקליר אם כי יש בה מספר אלמנטים שאינם מופיעים באותן מסורות של בראשית-רבה והבבלי ונידונו בעבר בידי רוזנסון והנשקה.
מבלי להיכנס לניתוח הספרותי של אותה מסורת (ישראל רוזנסון ניתח אותן בהרחבה בספר שלו "מסעות עשרה" על נדודי הסנהדרין, אלקנה תשנ"ח), נראה שמטרת אותה מסורת גיאוגרפית היא "ארגון" ו-"סידור" אותם מקומות שמוזכרים בספרות התלמודית כמקום מושב הסנהדרין/בית הועד ושיבוצם בצורה כרונולוגית כחלק מתכנית אלוהית מסודרת ועקבית. מעתה, כמו מסלול נדידת הארון או המשואות, גם מקומות מושב הסנהדרין הפכו ל-"מסלול" מאורגן היטב שאפשר לתאר אותו במימד גיאוגרפי-פיזי. המסלול (או "שביל הסנהדרין הקדום") מעוצב ומסודר כשלפי רבי יוחנן בנוסח הבבלי היא מנויה מהנקודה הגבוהה ביותר (לשכת הגזית במקדש) ועד הנקודה הנמוכה ביותר (טבריה) המקבילה לנדודים של השכינה מהארץ ועד שמי המרומים אחרי חורבן הבית הראשון. זאת כמובן לא הפעם הראשונה שבעוד, בזמן אמת, המקומות הללו היו נטולי הילה מיוחדת, בחלוף דור או שניים, אותם מקומות קיבלו מימד מיתולוגי- יבנה ההיסטורית של התקופה שאחרי חורבן הבית השני, הפכה לשם וסמל הרבה מעבר לחשיבותה הממשית-היסטורית אחרי דור או שניים; גם אושה, העיירה הבינונית בגבול המערבי של הגליל, הפכה אף היא לשם סמלי שאליה נכרכו מסורות של דור המייסדים אחרי מרד בר כוכבא או תקנות שיוחסו לאותו מקום ("תקנות אושא"). באותו אופן, גם מסורת נדודי הסנהדרין, העצימה בדיעבד את אותם מקומות שבהם לפי המסורת התלמודית התכנסו החכמים והעניקה להם נופך והדר של חלק מגלות השכינה/סנהדרין.
לא רק המקומות עצמם הפכו לחלק מתכנית אלוהית- בית הועד עצמו, בית המדרש המרכזי של החכמים, בתקופת המשנה והתלמוד, יהיה טיבו ותוקפו אשר יהיה, קיבל אף הוא מימדים מיתולוגיים שהפכו אותו ממוסד אקדמי/שיפוטי המזוהה עם חוג החכמים, לחלק מהמסע ההיסטורי-מיתי בעקבות חורבן הבית השני, תמונת מראה למסלול הסתלקות השכינה של בית ראשון- החל במקדש בירושלים ועד התחנה הסופית בטבריה. הציון של טבריה כתחנה האחרונה, העמוקה שבכולם, לא נועד בהכרח לציין אותה כנקודת השפל הרחוקה ביותר אלא המסר היה הפוך כפי שציין רבי יוחנן: "ומשם עתידין להיגאל". מאחר שבעיני מחברי המסורת, זאת התחנה העשירית והאחרונה, הרי שמכאן היא לא יכולה או רשאית "לנדוד"/"לגלות" לשום מקום אחר. העומק/נמיכות הגיאוגרפית-פיזית שלה הפכה להיות בעלת משמעות סמלית-דתית מכוונת שבו כביכול, כבר מאז שהיא גלתה מלשכת הגזית, התכנית האלוהית הייתה למקם אותה בסופו של דבר בטבריה. המשמעות של זה היא שמיקום הסנהדרין בטבריה, העמוקה מכולם, אינה בהכרח הנקודה הרחוקה ביותר אלא בעצם התחנה הלפני אחרונה בטרם היא שבה ללשכת הגזית ומכאן שפער השנים והמקומות בין לשכת הגזית ובין טבריה נהפך על פניו בכך שהיא הופכת לתחנה שלפני החזרה ללשכת הגזית. עולה אפוא שמסורת נדודי הסנהדרין דווקא בהגיעה לטבריה, לבשה אופי משיחי מסוים שאולי ראוי להשוותו גם למסורות משיחיות נוספות שנקשרו למרחב הגיאוגרפי הזה (בקעת הארבל לדוגמא) בתקופה הביזנטית.
"שביל הסנהדרין" הנוכחי נבנה בהשראתו של "שביל הסנהדרין" הקדום שנוצר בין ירושלים לטבריה. אם השביל הנוכחי מבוסס על חיבור גיאוגרפי-פיזי לאותן נקודות מרכזיות בגליל באמצעות אבני בזלת, השביל הקדום התמקד בחיבור גיאוגרפי-רעיוני שמקורו בזכרון הנוסטלגי של הסנהדרין האידיאלית של לשכת הגזית, בעיצוב של המקומות השונים של בתי המדרש המרכזיים של החכמים כ-"תחנות" שונות של נדודי/גלות ה-"סנהדרין" והפיכת טבריה מהתחנה העשירית הרחוקה והנמוכה ביותר לתחנה שלפני החזרה ללשכת הגזית- "ומשם עתידין להיגאל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה