ה-Salutatio וה-Triclinum כפי שמשתקפים בספרות חז"ל ובממצא הארכאולוגי

לאחרונה ציינתי בפוסטים בפייסבוק שתי דוגמאות לאימוץ, חיקוי או שאילה (גם הטרמינולוגיה חשובה אבל זאת שאלה אחרת) של אורח החיים הרומי בשכבות האמידות היהודיות כפי שאלו משתקפים בספרות חז"ל ובממצא הארכאולוגי, אחד הוא בעל מאפיין טקסי והשני הוא מרכיב אדריכלי בבית המגורים: ה-Salutatio וה-Triclinum. הקשר בין מבנה אדריכלי-פיזי ובין סדר חברתי המשתקף בטקסים ובמנהגים היה מוכר הן לקדמונים וגם מודגש במחקר ההיסטורי והארכאולוגי כאחד- הסדר החברתי המקובל בחברה השפיע על עיצוב מרחב המגורים הפיזי הפרטי והציבורי ומאידך, המרכיבים הארכיטקטוניים הפיזיים השפיעו גם על העיצוב החברתי ועל עולם המושגים של בני התקופה בכלל והעיר הרומית בפרט. אני כמעט לא שיניתי את התוכן של אותם פוסטים למעט כמה התאמות ותיקונים הכרחיים.

ה-"שאילה בשלום הנשיא" וה-Salutatio  (פוסט מ-6/6/2018)

אחת הדוגמאות הנאות ביותר להטמעת והפנמת אורח החיים הרומי ("רומניזציה") המתועדות בספרות חז"ל היא מנהג ה-Salutatio. ה-Salutatio, ברכת השלום היומית בכל בוקר של ה-"קליינט" (Cliens) אצל ה-"פטרון" (Patronus) היה חלק ממערכת ה-"פטרונאז'" (Patronage) שבין הפטרון והקליינט שהייתה אחד המרכיבים היסודיים בסדר החברתי הרומי. ה-Salutatio היה קבלת פנים יומית בעלת מאפיינים טקסיים מסודרים שבו בכל בוקר, הקליינט(ים) היו משכימים לפתחו של ביתו של הפטרון העשיר, שם הוא היה מקבל אותם באטריום או בחדר/אולם קבלה בהתאם למעמדם החברתי. הם היו משוחחים עמו בעניינים שנוגעים להם, מבקשים בקשות שונות ומקבלים תשורה חומרית (בשלב מסוים היא הפכה להיות סמלית בלבד) או פוליטית ולאחר מכן הם היו מלווים את הפטרון לעבודתו. בתמורה לתגמולים השונים שהוא יכול היה לספק לקליינטים, הם היו מחויבים לכבדו, לשמור על נאמנות ולויאליות קבועה ובכך הפכו למשאב אנושי לעוצמה הפוליטית והחברתית שלו.

צמד סיפורים המופיעים בירושלמי הוריות (ג ה מח ע"ג) ושבת (יב ג יג ע"ג) מתבארים יפה על רקע הנוהג הזה:

1. אילין דרבי הושעיה ודבר פזי הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום והוון אילין דרבי הושעיא עלין קדמאי ונפקין קדמאי אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנון בנשיאותא אתון בעיין מיעול קדמאי אישתאלת לרבי אימי אמר לון רבי אימי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא אי זה קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום.

תרגום: אלו של רבי הושעיה ושל בר פזי היו שואלים בשלומו של הנשיא בכל יום והיו אלו של רבי הושעיה נכנסים ראשונים ויוצאים ראשונים. הלכו אלו של בר פזי והתחתנו בנשיאות. באו וביקשו להיכנס ראשונים. נשאלה (השאלה) לרבי אימי (אמי), אמר להם רבי אימי: "והקמות את המשכן כמשפטו" (שמות כו ל) וכי יש משפט לעצים אלא אי זה קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום.

2. תרין זרעיין הוון בציפרין בולווטיא ופגניא הוון שאלין בשלמיה דנשייא בכל יום והוון בולווטיא עלין קדמיי ונפקין קדמיי אזלון פגנייא וזכון באוריתא אתון בעו מיעול קדמיי אישתאלת לרבי שמעון בן לקיש שאלה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן עאל רבי יוחנן ודרשה בבי מדרשא דרבי בנייה אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קוד' לכהן גדול עם הארץ

תרגום: שני משפחות היו בצפורי, "בולווטיא" (אצולה עירונית) ו-"פגנייא" (כפריים או בעלי קרקעות בכפר) היו שואלים בשלומו של הנשיא בכל יום והיו ה-"בולווטיא" נכנסים ראשונים ויוצאים ראשונים. הלכו ה-"פגניא" וזכו בתורה. באו ובקשו להיכנס ראשונים. נשאלה (השאלה) לרבי שמעון בן לקיש. שאלה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן. נכנס רבי יוחנן ודרש בבית המדרש של רבי בניה (בנאה): "אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (משנה הוריות ג ח).

בצמד הסיפורים, הרקע הוא "שאילת השלום של הנשיא בכל יום" והוויכוח בין שני משפחות או מעמדות חברתיים על סדרי הכניסה לאותה שאילת שלום. בשני המקרים, כאשר הייתה תביעה לשנות את סדר הכניסה, השאלה הופנתה אל החכמים והם אלו שהכריעו על סדר הכניסה אל הנשיא או לפחות כך הסיפור מבקש לתאר. בסיפור הראשון (שהוא מאוחר קצת יותר מהסיפור השני), שבו שני משפחות שהיו קשורות לעולם החכמים ומוכרים גם ממקורות אחרים, רבי אמי (אימי) הכריע שאין לשנות את סדרי הכניסה באמצעות דרשה על קרשי המשכן הקבועים כל אחד במקומו "כמשפטו" ולכך הייתה כנראה גם השלכה על העדיפות במינויים השונים (כך עולה מהמקבילה באסתר רבה ד ד). בסיפור השני, הוויכוח הוא לא בין משפחות ספציפיות אלא בין מעמדות חברתיים עירוניים לעומת כפריים (או אצולה כפרית) כאשר במקרה הזה, בשל העובדה שאלו שלא נכנסו ראשונים "זכו לתורה", התביעה שלהם להיכנס ראשונים זכתה לתמיכה של רבי יוחנן או לפחות הוא רמז לכך בדרשה שלו בבית המדרש של רבי בנאה בצפורי, שם הוא ציטט את המשנה המפורסמת בסוף הוריות העוסקת בעדיפות הממזר התלמיד חכם על כהן גדול עם הארץ.

הדמיון בין ה-Salutatio הרומי ובין מה שמסופר כאן הוא ברור ולדעתו של מיכאל אבי יונה (בימי רומא וביזנטיון, עמ' 32), הנוהג הזה מקורו בימי רבי יהודה הנשיא אך רק בימי נכדו (ר' יהודה נשיאה) הוא התעצב לצורתו המפותחת ביותר כפי שמופיע בסיפורים הנ"ל. אם שני הסיפורים הם מהימנים, הם פותחים צוהר לאורח החיים של שכבות העילית בטבריה (ככל הנראה, הרקע של הסיפור הראשון) ובצפורי (לפי הסיפור השני) ובעיקר לסדר החברתי ולגינונים החיצוניים של אותו סדר שהוטמעו בחצר הנשיאות והקבוצות/משפחות שהיו קשורות אליו. חשוב לציין כי ההדגשה כאן היא לא עצם הכבוד לנשיא אלא שהחכמים הם אלו שמכריעים את סדר הכניסה ואת הקריטריון הקובע ("זכו בתורה") שרק הוא יכול לשנות את הסטטוס-קוו בסדר הכניסה, כלומר: החכמים "גייסו" את הטקס הרומי היומיומי כדי להטמיע באמצעות המעמד החברתי שהוא קבע, את הסדר החברתי-דתי הרצוי בעיניהם של עדיפות הפלח החברתי של החכמים או של אלו המקורבים לחוג החכמים. אני לא בטוח שה-"בולווטיא" קיבלו בהבנה או נענו לקריאה לשנות את סדר הכניסה לנשיא אך זה אינו משנה מנקודת ראותו של המספר המדגיש את מקומם של החכמים ושל לימוד התורה כערך בעל השלכות על הסדר החברתי הקיים.

"הווי מקדים שלום לכל אדם" על רקע הסדר החברתי של פטרון-קליינט?

סיפור דומה קיים בירושלמי תעניות על שמואל ו-"אילין דבי שילא" שהיו שואלים בשלומו של הנשיא בכל יום אם כי שם מדובר לכאורה על ראש הגולה בבבל ולכן קשה לדעת אם אכן מדובר על אותו רקע של Salutatio שלא מוכר מחוץ לתחום האימפריה הרומית. בכל אופן, רמז אפשרי מעניין נוסף לאותו נוהג מצוי בזוג משניות בפרקי אבות ( ד טו-טז): 

"רבי מתתיה בן חרש אומר: הווי מקדים לשלום לכל האדם והווי זנב לאריות ולא ראש לשועלים. ר' עקיבה (נ"א יעקב) אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור לפני העולם הבא. התקן עצמך לפרוזדור כדי שתיכנס לטריקילין" (על פי כ"י קופמן).

בפירוש ספראי על מסכת אבות הוצע שהמערכת החברתית הנ"ל של פטרון-קליינט וטקס ברכת השלום (Salutatio) מבהירה את המסר על רקע הסדר החברתי המגולם בטקסי אמירת השלום המוכרת גם בין תלמידים לחכמים. בתור השערה, הוצע שגם הסיפא "הווי זנב לאריות ולא ראש לשועלים" רומזת לכך שר' מתיה בן חרש שכידוע ישב ברומא והכיר את הסדר החברתי הרומי, המליץ להיות קליינט לפטרון חשוב ולא פטרון קטן לקליינטים לא חשובים. גם אם הפירוש הזה אינו הכרחי, סביר להניח שאכן הרקע של אותו טקס Salutatio והסדר החברתי שהוא ייצג, עמד ברקע הדברים הללו. נראה שזה לא מקרי שגם המשנה הסמוכה המזכירה את הפרוזדור והטרקלין כמשל לדרך לעולם הבא מבוססת אף היא על הריאליה של אותו טקס- הקליינט היה נכנס לביתו המפואר של הפטרון, הלך דרך המעבר (הוא ה-"פרוזדור") שהוליך לטרקלין, הוא חדר האירוח שהיה בחלקו הפנימי של ביתו של הפטרון ואליו נכנסו רק ברשותו ולפי סדר מוגדר.

הטר(י)קלין בספרות חז"ל ובממצא הארכאולוגי (פוסט מ-8/6/2018)

על הריאליה של ה-"טר(י)קלין" (Triclinium בלטינית) במקורות חז"ל ובממצא הארכאולוגי כתב לאחרונה אייל ברוך בכתב העת "ירושלים וארץ ישראל" (11-10, תשע"ח, עמ' 321-291). הטריקליניום (מילולית: שלוש מיטות/ספות) היה חדר האירוח המרכזי בבית המגורים הרומי של השכבות הגבוהות, הן מדגם "בית האטריום" והן בדגם הנפוץ יותר של "בית הפריסטיל" (בית סביב חצר פריסטילית) ובו נערכו הסעודות החשובות וגם חלק מקבלות הפנים של בעל הבית. במאמר, ברוך מסביר בהרחבה על ההתפתחות, הן של דגם בתי האמידים בתקופה הרומית והן של הטריקליניום ואופי הפעולות שנערכו בו, בעיקר הסעודה והמשתה, מהתקופה היוונית ועד התקופה הרומית. לארכיטקטורה של הבית על חלקיו השונים ולאופן ההסבה על הספות בטריקליניום הייתה משמעות חברתית-הירארכית מובהקת.

בספרות חז"ל, הטריקלין מובא הן כדוגמא לחדר או אולם גדול (למשל משנה בבא בתרא ו ד "טריקלין- עשר על עשר") או כחלק מבית המרחץ (תוספתא שבת טז יח/ יום טוב ב י: "טריקלין שהשיקה מערב שבת"). עדות על גודלו של הטריקלין משתקפת בדיון במשנה עירובין ו ו: "חמש חבורות ששבתו בטריקלין אחד. בית שמי או'. עירוב [ל]כל חבורה וחבורה. ובית הלל אומ'. עירוב אחד לכולם. מודים [שאם היו] {ש}מקצתן שרוים בחדרים או בעליות שהן צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה". במשנה מידות א ו המתארת את ארבע הלשכות שבבית המוקד "כקיטונות (קיטון-חדר שינה קטן) פתוחות ליטריקלין" ובמדרשים תנאיים שונים, ישנם משלים לא מעטים המשתמשים בריאליה של בית העשיר- "משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לבית לינה שלו. נכנס לפתח פלטורין שלו. משכו ומדבר עמו. נכנס לטריקלין. משכו ומדבר עמו. כיוון שבא לקיטון אמ' לו. מיכן ואילך את אסור" (ספרי דברים כט ועוד). בתוספתא תרומות ז טז, בהקשר לדיני סכנה של ארס הנחש בכלי גלוי, נאמר על לגין שהונח בטריקלין שבו היו קירות מצוירים או מסוידים- "נתנו בטריקלין. אפי' מפוייח אפי' מסוייד. הרי זה אסור". האזכורים כאן הן ממקורות תנאיים אך הטריקילין מוזכר עוד עשרות פעמים גם במקורות אמוראיים, הן בהקשרים הלכתיים ועוד יותר בהקשרים אגדיים. דווקא בתיאורים המפורטים של סדר הסעודה בספרות חז"ל (כגון בתוספתא ברכות ו) המשקפים את סדר הסעודה הרומי הטיפוסי בטריקליניום לא מוזכר הטריקלין בצורה מפורשת אך הריאליה העולה משם, תואמת כמעט לחלוטין את הידוע לנו על סדר הסעודה והמשתה בטריקיליניום הרומי הן מן המקורות והן מן הממצא הארכאולוגי.

באותו מאמר, ברוך אסף את העדויות הארכאולוגיות לקיומו של הטריקליניום הרומי בארץ ישראל בעיקר במרחב היישוב היהודי (לא בארמונות הורדוס) אם כי ציין ש-"לפי שעה ידוע מספר מועט של בתי מגורים בארץ ישראל מהתקופה הרומית שבהם אפשר לזהות טריקליניום". הדוגמא המפורסמת והמובהקת ביותר הם בצפורי- בית דיוניסוס (תחילת מאה שלישית) ובית אורפאוס (סוף מאה שלישית), שם הטריקליניום והפסיפסים המפוארים שעיטרו אותם, נמצאים בחלקו הפנימי של הבתים. השאלה שמעסיקה את החוקרים מאז חשיפתם של המבנים ושל הפסיפסים היא כמובן אם בעלי הבתים הללו היו יהודים כמרבית תושבי צפורי באותה העת או שהפסיפסים בעלי האופי האלילי מלמדים שגם הבתים הללו לא היו של יהודים וכידוע על כך חלוקים החוקרים, כולל בפרסומים המדעיים של חפירות הבתים הנ"ל. ברוך ציין, שבניגוד לצפורי, שבאתרים יהודיים במגזר הכפרי מאותה העת, גם כאלו שנחשפו בתים גדולים יחסית, לא נחשפו עד עתה בית מפואר בסגנון רומי כולל טריקליניום או עיטורים ולכל היותר, החדר הגדול בבית המגורים הטיפוסי כונה לעתים "טרקלין" (הירשפלד, בית המגורים הארץ ישראלי).

לדעתו של ברוך, אי אפשר להסביר את זה בחוסר יכולת כלכלית שכן באותם עיירות וכפרים התגלו בתי כנסת מפוארים ומושקעים. לפיכך, התופעה הזו של פער בין ההיכרות המעמיקה עם הטרקלין והקודים החברתיים שהוא ייצג ובין הממצא הארכאולוגי הדל במרחב היהודי היא לא סתמית ונעוצה באידיאולוגיה של "הימנעות מלהציג סממני עושר בפומבי" (על סמך מחקר קודם על מימון בתי הכנסת ביחד עם א' פאוסט). במקום להציג בצורה חזותית את העושר בבית המגורים הפרטי, בקהילה היהודית היה מודל אחר של "הפגנת עושר"- תרומה למבני ציבור כמו בתי כנסת מפוארים מבחינה חיצונית ופנימית ותיעוד התרומות כפי שנראים בכתובות החקוקות בבתי הכנסת. התוצאה היא פרדוקסאלית: החכמים או הקהילה היהודית באופן כללי הסתייגו מהרעיון של הפגנת העושר המשתקף במימד החיצוני של אדריכלות הבית הרומי בכלל והטריקליניום בפרט אך אימצו את הקוד ההירארכי-חברתי הפנימי בטקסים שנערכו בו (הסעודה או ה-Salutatio) ו-"תירגמו" אותם לתפיסה המעמדית של חז"ל.

אני לא בטוח שהמסקנה שבקרב היהודים הייתה הסתייגות מהחזות החיצונית של בית המגורים המפואר שכלל את הטריקליניום מוסכמת על כל החוקרים. זאב וייס, למשל, בחן לאחרונה (2016) מספר מבנים בטבריה שזוהו בעבר כמבני ציבור ואפילו כבית המדרש של רבי יוחנן (ממערב לקרדו, מאה שלישית) או של מושב הסנהדרין (הבזיליקה ממזרח לקרדו, מאה חמישית). בניגוד להשערות של הירשפלד, הוא זיהה אותם כבתי אמידים טיפוסיים בעלי חצר פריסטילית שאליה נסמכים חדרים ואלמנטים כמו ברכות נוי או טריקליניום שנבנו בהשראת בתי אמידים אחרים המוכרים בעולם הרומי דוגמת אלו שהתגלו ברומא, בצפון אפריקה ובעיקר באנטיוכיה. וייס שחפר כמה מבתי האמידים בצפורי (הוא מציין שניים על האקרופוליס ועוד ארבעה בעיר התחתית) טען שישנם קווי דמיון ברורים בין סגנון הבתים בצפורי לזה שבטבריה ולדבריו : "שני המבנים, בטבריה ובצפורי, קשורים לתהליך חברתי אחד שהתרחש בו בזמן בשתי הערים הגליליות ובמהלכו בחרו העשירים המקומיים להתגורר בבתים מרווחים ומעוטרים בעושר רב, בדומה לאנשים אחרים בני מעמדם ברחבי העולם הרומי...הם התגוררו בבתים מרווחים, מעוטרים בפסיפסים ובציורי קיר שהתאימו לצורכיהם האישיים ולמעמדם הפוליטי והחברתי, ובכך הפגינו את רצונם לאמץ מאוחר החיים של עשירי סביבתם ומסממני התרבות היוונית-רומית". בתים כאלו אופייניים באופן טבעי לערי הפוליס ופחות לכפרים והעיירות, כאשר באזורי היישוב היהודי בתקופה הנדונה, לא מוכרים וילות או בתי אחוזה בשונה מהמקובל באזורים אחרים (נושא שנידון רבות בידי חוקרים כמו הירשפלד וספראי). סביר להניח אפוא שההיכרות של חז"ל עם הטרקלין הייתה מבוססת על מציאות ריאלית במרחב העירוני ׁכולל ואולי דווקא בערים ה-"יהודיות" (למסקנה קרובה הגיע לפני כמה שנים ג' קליין במאמר על הטריקיליניום בספרות חז"ל) והכינוי הזה קנה לו מקום הן לגבי חדרים גדולים בבתים "רגילים" והן כביטוי לשוני ורעיוני ששימש באותם משלים בדרשות שהובנו היטב גם על ידי הדרשנים וגם על ידי שומעי לקחם, גם אלו שלא זכו להיכנס לתוך הטרקלינים המפוארים של עשירי העיר.