הפרק האחרון של מסכת זבחים עוסק ב-"היסטוריוגרפיה הלכתית" של היקף היתר הקרבת הקרבנות הפרטיים והציבוריים מטרם הקמת המשכן ועד בנייתו של בית המקדש בירושלים ("בית עולמים"). זהו דיון מרתק, לאו דווקא מנקודת ראות היסטורית של תולדות המקדשים עד ירושלים כמו האופן שבו הם נתפסו ותוארן בעיני החכמים מאות רבות של שנים אחרי כן. בדיון במשניות כאן (והמקבילות במגילה א יא ובמדרשי ההלכה השונים), עולה חשיבותה של שילה כמי שקרובה מאד למעמדה של ירושלים (מנוחה- זו שילה ונחלה- זו ירושלים) והיא מוזכרת במקומות רבים ביחד עם ירושלים ("שילה ובית עולמים"). במשנה אצלנו נאמר: "באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה". הניסוח במשנת מגילה (א יא) הוא אפילו ברור יותר: "אין בין שילה לירושלם אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר".
על הקביעה שבנוגע לקדשים קלים ומעשר שני, בשילה היו אוכלים "בכל הרואה" נאמר בתוספתא (ובמדרשי ההלכה על דברים): "איזה הוא הרואה? הרואה ואין מפסיק". אם כן, צריך גם לראות את שילה וגם שלא יהיה אלמנט פיזי או גיאוגרפי משמעותי חוצץ ("מפסיק", השוו הדיון על התקיעה בראש השנה שחל בשבת). על כך נאמר בדף שלנו (קיח ע"ב): "תנא: רואה שאמרו, כל שרואה ואין דבר מפסיקו. א"ל ר' שמע' בן יקים לר' אלעזר אסברה לי? א"ל בכנשתא דמעון" (על פי כ"י מינכן). הבבלי מביא אפוא את הדרישה של "רואה ואין מפסיק" אך ר' שמעון בן יקים (או ר' שמעון בן אליקים בגרסאות אחרות) מבקש מרבי אלעזר (בן פדת, סוף מאה שלישית) ביאור או הדגמה ("אסברה לי") והוא מקבל תשובה: בית הכנסת של מעון. רש"י על אתר הסביר: "בי כנישתא דמעון - משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק". אם כן, לפי רש"י היה מקום בשם מעון (או בית הכנסת שלו) שמשם אפשר היה לראות את שילה בלי חציצה כלשהי ולכן שם אפשר היה לאכול קודשים קלים ומעשר שני.
בסוגיה המקבילה בירושלמי מגילה א יא עב ע"ד (ההשוואה בין הסוגיות היא מאלפת אבל לא כאן המקום לעסוק בכך), נאמר כך: "רבי שמעון בר מיישא בעא קומי רבי לעזר: מהו הרואה שילה או שילה ומשכן שילה? אמר ליה שילה ומשכן שילה כגון הדא בית מעון אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק". רבי שמעון בן מיישא שאל את רבי אלעזר אם הכוונה ב-"בכל הרואה" על שילה העיר או דווקא על שילה ומשכן שילה? התשובה הייתה שהאפשרות השנייה היא הנכונה כמו "הדא בית מעון" אלא שמייד מובאת הערה מסייגת- "אלא שזה מפסיק" ואילו "זה אינו מפסיק". פרשני הירושלמי המסורתיים התקשו להבין את האמור כאן, למשל בעל קרבן העדה הסביר- "אלא שזה מפסיק. שבין בית מעון לשילה יש דבר אחר המפסיק: וזה אינו מפסיק. ובמקום הראוי לאכול צריך שלא יהיה שום דבר המפסיק". בית מעון היא אפוא לא דוגמא למקום "שאינו מפסיק" כפי שעולה מהבבלי בפירושו של רש"י אלא דווקא למקום שאמנם רואים את שילה אך הוא "מפסיק" ולפיכך אי אפשר לאכול שם קודשים קלים. לא מן הנמנע שגם בבבלי הסברו של רבי אלעזר על בי כנישתא דמעון היה מוסב דווקא על "ולא המפסיק בינו לבינו/ ואין דבר מפסיקו" כדוגמא למקום שלמרות שרואים הוא כן חוצץ.
הטעות הבסיסית היא כמובן בזיהוי של "בית מעון"- בניגוד לפרשנים כמו רש"י ופרשני הירושלמי דוגמת קרבן העדה או הפני משה (ואחרים שניסו לתרץ את הסתירה בין הירושלמי לבבלי), ברור שרבי אלעזר (בן פדת) דיבר על בית מעון של טבריה. העיירה בית מעון מוכרת כבר בכתבי יוספוס ככפר היושב מעל טבריה במרחק של ארבעה סטדיות. במקורות חז"ל היא מוזכרת מספר פעמים- משם הגיע הדרשן יוסי מעוני שתקף בצורה ארסית את בית הנשיא ושם ישבה גם משמרת כהנים "חופה". אחת הדוגמאות הנהדרות ביותר לריאליה שבין טבריה ובין בית מעון הוא ההיגד של רבי שמעון בן לקיש בירושלמי עירובין ה א כב ע"ב: "יכול אני לעשות שתהא בית מעון מתעברת עם טיבריא..." (ושם מוזכרים אלמנטים גיאוגרפיים ריאליים ופיזיים של סביבות טבריה, זה נושא לדיון אחר) שבה הוא רצה לגשר בין תחום טבריה לתחום בית מעון בענייני הליכה בתחום שבת. אמנם שם המקום השתמר בתל מעון בטבריה עלית אך הזיהוי המקובל כיום של בית מעון התלמודית הוא מזרחית לאותו תל בח' נצר א-דין, בהר מצפון-מערב לטבריה העתיקה, שם גם התגלו ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה הרומית.
אם כן, בניגוד לרושם העולה לכאורה מפירוש רש"י (ואולי של הבבלי שלא הכיר את אזור שילה וגם לא את בית מעון של טבריה), האמוראים (או לפחות חלקם) שדנו במעמדה ההלכתי של שילה ובגדר "כל הרואה" לא הכירו באופן אינטימי את האזור של שילה (ח' סיילון) ולפיכך נדרשו לבאר אותו באמצעות הגיאוגרפיה המוכרת של טבריה ופרבריה. רבי אלעזר הדגים את היחס בין שילה ובין "בכל הרואה" באמצעות הגיאוגרפיה המוכרת יותר של טבריה- בין טבריה ובין בית מעון שאמנם נמצאים במרחק ראייה אך בגלל הר או גבעה שחצצה ביניהם, "זה מפסיק" ואילו לגבי המקומות סביב משכן שילה, נדרש היה גם מרחק ראייה וגם אי חציצה פיזית (הר או נחל). ההדגמה החלקית של הירושלמי התגלגלה עם כמה שינויים לבבלי- השאלה הייתה שונה (לא על אובייקט הראייה מרחוק אלא הסבר לגבי גדר הרואה ואינו מפסיק); במקום "בית מעון", צוין " כנישתא דמעון/ני" (כפי שמופיע בסוגיות אחרות בבבלי) וייתכן אך לא הכרחי שגם בדרך לתלמוד הבבלי, המקום (אפילו אם הכוונה לבית הכנסת בבית מעון מעל טבריה) הובא כדוגמא למקום שאינו מפסיק במקום מה שנאמר בירושלמי במפורש כ-"זה מפסיק".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה