בשנה האחרונה התפרסמו שני מחקרים הקשורים לתגליות המחקר הארכאולוגי בדרום הר חברון בכלל וסוסיה בפרט. בשני פוסטים הפניתי לאותם מאמרים. לטובת אלו שלא קראו את הפוסטים וגם אלו שקראו, אני מביא אותם כמעט ככתבם וכלשונם ברשומה הזאת. לפני כן, הקדמה קצרה בנוגע למאפיין הייחודי של מחקר אזור דרום הר חברון ("דרומא") בשלהי העת העתיקה ועל חשיבות הממצא הארכאולוגי בחקר האזור הזה. אזור דרום הר חברון, מבחינה גיאוגרפית, אקלימית וחברתית נמצא בספר המדבר בשולי הארץ הנושבת- זהו אזור פריפריאלי מובהק. המאפיין הגיאוגרפי הזה עיצב והשפיע על תולדות היישוב במרחב הזה בכל העת העתיקה- כל מי שהתגורר כאן היה צריך להתמודד עם הנתונים הפיזיים והאקלימיים המאתגרים שלו.
אחד המאפיינים הבולטים של האזור הזה כאזור פריפריה יישובית, חברתית ופוליטית הוא מיעוט האזכורים במקורות הספרותיים ו/או ההיסטוריים למרות ממצא ארכאולוגי עשיר ומשמעותי- אברהם נגב כינה למשל את סוסיה כ-"עיר ללא היסטוריה" במובן של מקום שלא נזכר במקורות ההיסטוריים (הוא ביקש לזהות אותה עם כרמל היהודית של אווסביוס). אחת הדוגמאות המובהקות לכך שייכת לתקופת המשנה והתלמוד או התקופה הרומית-ביזנטית: מקורות חז"ל משקפים בעיקר את המרכז היהודי בגליל ובמוקדי היישוב היהודיים האחרים הסמוכים. גם כאשר מדובר על אזור יהודה, בדרך כלל הכוונה היא לאזור לוד וסביבתה. מספר מקורות מדברים על "הדרום" או "דרומה/א" כשהכוונה היא לפעמים לכל אזור יהודה, לפעמים דווקא לעיר לוד אך גם לאזור דרום יהודה ובכלל זה ככל הנראה גם דרום הר חברון אך לא קל לדעת למה הכוונה בכל אחד מהאזכורים. אם היינו מתבססים על מקורות חז"ל, אי אפשר היה לדעת כמעט מאומה על היישוב בדרום הר חברון אם בכלל. מקור ספרותי/היסטורי חשוב הוא האונומסטיקון של אווסביוס המתייחס במפורש לדרום הר חברון ("דרומא") ומציין מספר כפרים ועיירות כולל הציון שלהם כ-"יהודים" (בסך הכל שבעה כפרים בדרומא מזוהים אצלו כיהודים) ואכן האינפורמציה שהוא מוסר היא קרדינלית אך כפי שהראו החוקרים, זהו מקור מורכב שעוסק רק בחלק מהמקומות וגם שם, המקורות שלו אינם תמיד ברורים ואף סותרים פה ושם אחד את השני ועל כן צריך לבחון את העדות שלו באופן זהיר וביקורתי.
על רקע מיעוט המקורות הספרותיים, הממצא הארכאולוגי העשיר והייחודי שהתגלה במספר אתרים בדרום הר חברון הפך להיות מקור האינפורמציה העיקרי על תולדות היישוב היהודי והנוצרי בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית. השרידים השונים ובמיוחד בתי הכנסת והכנסיות שנחשפו במהלך החפירות והסקרים של הדור האחרון, ממלאים את הריק הכמעט מוחלט הקיים במקורות הספרותיים וההיסטוריים. סימני השאלה הם רבים: מי גר כאן במאות האחרונות לפני הספירה? שאלת האדומים והגיור שלהם לאור הממצא הארכאולוגי? מעורבות האזור הזה במהלך מרד בר כוכבא והתוצאות שלו- צפון הר חברון לעומת דרומו? היחס בין היישוב היהודי והנוכחות הצבאית באזור קו הלימס? החדירה הנוצרית למרחב הזה וכיצד זה השפיע על היישוב היהודי? עד מתי התקיימו אותם קהילת יהודיות ונוצריות גם אחרי תחילת השלטון המוסלמי? מה אפשר לדעת על אופי הקהילות היהודיות והנוצריות לאור הממצאים הארכאולוגיים ועל מערכת הקשרים וההשפעות ההדדיות ביניהן? אלו רק מקצת מן החידות של תולדות האזור שבו הממצא הארכאולוגי הוא כמעט מקור האינפורמציה הבלעדי לנוכח מיעוט האזכורים במקורות הספרותיים. כאמור, בשני פוסטים סיכמתי שני מאמרים שיצאו בשנה האחרונה בנוגע לתופעות ארכאולוגיות בדרום הר חברון וסוסיה: על איקונוקלזם ועל מקווה טהרה בתוך אולם שמתחת לבית הכנסת העתיק בסוסיה. בשני המחקרים להלן, הנסיון לפענח תופעה או ממצא ארכאולוגי אינה מבודדת משאר התופעות הארכאולוגיות והאפיגרפיות שהעידו על מאפייני היישוב היהודי אך גם הנוצרי במרחב הפריפריאלי הספציפי הזה. יחד עם זאת, אני גם מציע להסב את תשומת הלב לשתי מגמות מנוגדות אך לא בהכרח סותרות אחת את השנייה: האחת- מאפיין פרטיקולרי יהודי שאולי חוזר אחורה לימי המקדש והכהונה העתיקים או לפחות שואף לאמץ ולהחיות מרכיבים "מקדשיים" קדומים והשנייה- המאפיינים המשותפים (ואולי גם השפעה הדדית) של הקהילות הדתיות-אתניות השונות "הפריפריאליות" שחיו בסמיכות פיזית המבוססים לפי המשוער על "שמרנות טבעית" ונטייה להסתייג מאמנות חזותית חיצונית.
תופעת האיקונוקלזם (השחתת דמויות אדם ובעלי חיים) באמנות היהודית בשלהי העת העתיקה ובמיוחד בבתי הכנסת היא תופעה שהעסיקה ומעסיקה את החוקרים. זאת לא תופעה ייחודית רק במרחב היהודי וידועה היטב גם במרחב הנוצרי- עדויות להשחתת דמויות מצויות כיום בכ-20 בתי כנסת (בעיקר בחלק המזרחי של הארץ ובעבר הירדן) ובכ-80 כנסיות ומנזרים. את ההשחתה אפשר לראות על דמויות מגולפות באבן (כורזים או כפר נחום) או שיש (על הסורג בסוסיא) אך רובם מוכרים ברצפות הפסיפס כשאחד הראשונים והמפורסמים ביותר הוא בית הכנסת שהתגלה בתחילת שנות העשרים בנערן. בחוברת קתדרה שיצאה לפני מספר חודשים (167, ניסן תשע"ח), נועה יובל-חכם (שכתבה דוקטורט על הנושא וכן מספר מאמרים על התופעה) עוסקת בתופעה זו במרחב של דרום הר חברון בשלהי התקופה הביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית עם דגש על השוואה בין בית הכנסת העתיק בסוסיה ובין הכנסייה ביתיר. אני אנסה לסכם בקצרה את הטענה שלה במאמר הזה
אמנם זאת תופעה אוניברסלית עד ימינו אבל היא כמעט ולא מתועדת במקורות הספרותיים ובפרט במקורות היהודיים. האיסור של הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" היה מוכר וכידוע בימי הבית השני הקפידו עליו בצורה אדוקה אך בתקופת המשנה והתלמוד (או הרומית המאוחרת והביזנטית) אמנות הדמות הייתה נפוצה מאד במרחב היהודי ובמקורות חז"ל כמעט ואין עדויות (למעט אולי תרגום יונתן לויקרא כו ה) למגמה להשחית דמויות אדם ובעלי חיים בצורה אקטיבית כפי שנראה בממצא הארכאולוגי המאוחר. במובנים מסוימים, כמו שהארכאולוגים הראשונים הופתעו בהתחלה מעצם תפוצת אמנות הדמות בבתי הכנסת העתיקים, הם גם לא ציפו לתופעה הנגדית של השחתה אקטיבית של דמויות אדם ובעלי חיים, זה לא נזכר במקורות ההיסטוריים. לנוכח התרבות העדויות לתופעה זו במהלך השנים, החוקרים השונים שעסקו בתופעה הזו במרחב היהודי והנוצרי התמקדו במספר שאלות מפתח שקשורות אחת בשנייה: (1) מי עשה את זה? יהודים או נוצרים או השלטון הנוצרי או המוסלמי; (2) מתי התופעה הזו התחילה (התקופה הביזנטית, שלהי התקופה הביזנטית או ראשית התקופה המוסלמית) ו-(3) למה המשחיתים עשו את מה שעשו? סביב השאלות הללו ניתנו מגוון תשובות- יש שהקדימו את זה כבר לסוף תקופת התלמוד, אחרים טוענים שזה תוצר של התקופה המוסלמית או שלהי התקופה הנוצרית והיו שדיברו על "גלים" שונים של סבלנות וחוסר סובלנות כלפי אמנות הדמות במרחב היהודי.
מה שמייחד את תופעת האיקונוקלזם בדרום הר חברון זאת בראש ובראשונה המציאות היישובית המיוחדת של האזור הזה שנחשב לפריפריאלי מבחינה גיאוגרפית-פיזית וגם תרבותית-חברתית. לאור העדויות ההיסטוריות הבודדות (בעיקר בזכות האונומסטיקון של אווסביוס) ובעיקר הארכאולוגיות, עלה שבתקופה הביזנטית וראשית התקופה המוסלמית, האזור הזה כלל מספר יישובים יהודים ונוצרים סמוכים מאד אחד לשני ואולי גם מספר כפרים/עיירות מעורבות, בצד מנזרים וחוות חקלאיות. המאפיין הייחודי של המרחב הזה נתן את אותותיו גם על האדריכלות והתרבות החומרית האזורית כאשר בתי הכנסת של דרום הר חברון מהווים סוגה בפני עצמה (נושא שנחקר רבות בידי דוד עמית ז"ל) ואילו הכנסיות והמנזרים הרבים שנחשפו בחפירות הארכאולוגיות השונות שגם להם מאפיינים ייחודיים מעידים על שגשוג היישוב הנוצרי באותו מרחב ומכאן שגם תופעת האיקונוקלזם שהתגלתה הן בבתי הכנסת והן בכנסיות ובמנזרים במרחב הזה כנראה לא חפה מהשפעה הדדית או משותפת.
לאור זאת, יובל-חכם הצביעה על מאפיין אחד חריג וייחודי בדרום הר חברון שהתגלה גם בבית הכנסת בסוסיה וגם בכנסייה ביתיר- במקום "הנוהל הרגיל" של השחתה ממוקדת של הדמויות ושיבוץ אבני פסיפס במקומם, רואים כאן החלפה של משטח פסיפס שלם שכלל דמויות בפסיפס אנאיקוני חלופי נטול דמויות. בסוסיא, במקום שטיח של גלגל המזלות (שחלקו הקטן שרד) שובץ שטיח גיאומטרי ובמרכזו מדליון ואילו ביתיר במקום שטיח פסיפס של שריגי גפן עם ציפורים, שובץ שטיח פסיפס חלופי גיאומטרי עשיר בצלבים ובסמלים מאגיים. הכנסייה ביתיר כוללת כתובת עם מניין שנים שלפי הצעה מעודכנת של די סגני, ניתן לתארך אותו למאה השמינית ולדידה של יובל-חכם, זה מחזק את התפיסה שעיקר עידן תופעת האיקונוקלזם היה בראשית השלטון המוסלמי. יחד עם זאת, היא הצביעה על הפסיפס בעין גדי (מאה חמישית) נטול הדמויות ועם ביטוי מילולי בלבד של המזלות בכתובת של בית הכנסת (וכן על בית הכנסת בחמת גדר) כעדות לכך שאצל היהודים כבר במאה החמישית לספירה הייתה "מגמה אנטי-פיגורטיבית" שאולי הייתה ריאקציה לנטייה לצייר את אמנות הדמות בבתי הכנסת הביזנטיים. אותה התנגדות לא הייתה אפוא רק בגלל הדיבר השני אלא כחלק מריאקציה להשפעה זרה על האמנות הדתית.
במקרה של היישוב היהודי בדרום הר חברון, היא ציינה שחוקרים שונים הצביעו על כך שבדרום יהודה הייתה מגמה "שמרנית" מבחינה הלכתית ואמנותית באדריכלות בית הכנסת עם זיקה להלכות עתיקות (כהניות?) מימי בית שני כולל זו שהתנגדה לאמנות הדמות. המגמות הללו שכבר היו קיימות עוד בתקופה הביזנטית, התעצמו עם הופעת השלטון המוסלמי האנטי-פיגורטיבי המובהק, וכך גם ללא כפייה חיצונית, תופעת האיקונוקלזם באה לידי ביטוי לא רק בהשחתה ממוקדת (כמו שלמשל אפשר לראות בסורג השיש בסוסיה או במשקוף המגולף מאשתמוע) אלא בהחלפה טוטאלית של שטיח הפסיפס של גלגל המזלות לטובת שטיח חלופי אנאיקוני. העובדה שתופעה זו התרחשה הן בבית הכנסת בסוסיא והן בכנסייה ביתיר, משקפת לדעתה את התנאים המיוחדים של אזור דרום הר חברון שבו הקהילה הנוצרית והיהודית התקיימו בצוותא ועל רקע "השמרנות הטבעית" המאפיינת את האזור הזה, גם נקטו את אותם אמצעים אנאיקוניים רדיקליים במבני הציבור המקודשים שלהם.
אני מניח שאפשר להעלות כמה סימני שאלה לגבי חלק מהטיעונים במאמר הזה ועל טיב ההשוואה בין בית הכנסת בסוסיה ובין הכנסייה ביתיר אבל כמו כמעט כל היבט שקשור ליישוב היהודי והנוצרי בדרום הר חברון בשלהי העת העתיקה, בהיעדר עדויות ספרויות היסטוריות מינימליות, כל מה שנותר הוא לנתח את הממצא הארכאולוגי ולהציע לו פירושים אפשריים בדרך לנסות לפצח את סודו של אחד האזורים החידתיים של ארץ ישראל בשלהי העת העתיקה שבו הממצאים החומריים משחקים תפקיד כמעט בלעדי בנסיון לחשוף את קורותיו העלומות.
בכרך ארץ ישראל האחרון (כרך 33, ספר לורנס א' סטייגר, ירושלים תשע"ח, עמ' 91-82) יובל ברוך ורוני רייך מנסים לפענח את טיבו של אולם תת קרקעי שנחשף בחפירות בשנות התשעים מתחת לבית הכנסת של סוסיה ואגב כך חוזרים לדון בנושא שמעסיק עד היום את החוקרים- הזיקה שבין מקוואות הטהרה ובתי הכנסת, בעיקר באלו המאוחרים המתוארכים לתקופת המשנה והתלמוד או אף אחריה.
אחד המאפיינים המייחדים את סוסיה הוא ריבוי המקוואות (בסביבות 30 שהתגלו עד היום וכנראה שהיו יותר), רובם המוחלט מאוחר לימי בית שני ומתוארך למאות הד'-ז' לסה"נ כשכמעט בכל המקרים מדובר על מקוואות טהרה החצובים בכניסה או באחת הדפנות של מסדרונות המוליכים לחללים תת-קרקעיים שהיו מתחת לכל בית מגורים בעיירה. זוהי תופעה נדירה בממצא הארכאולוגי כשמקבץ קצת דומה אבל מוקדם יותר מבחינה כרונולוגית (עד המאה הרביעית) מוכר בגבעה המערבית של צפורי.
בסמוך למבנה בית הכנסת נחפרו בעבר מספר רחבות או מבנים שאינם דומים למבני המגורים הרגילים ולפיכך הוצע לראות בהם מבני ציבור או מבנים השייכים לקהילה. ברחבה מדרום לבית הכנסת התגלו עוד מספר מכלולי חדרים ופתח קטן שהותקן בקיר הדרומי המעובה של בית הכנסת שאליו הוליכו שלוש מדרגות. בחפירות שערך יובל ברוך באותה רחבה בשנות התשעים (ובה הוא עסק בהרחבה בעבודת הדוקטורט ב-2009) התגלה מסדרון מדורג היורד אל חלל תת קרקעי שמשתרע בחלקו מתחת לבית הכנסת. בקצה האולם שגובהו כ-2.5 מטר ומידותיו הן 9X11 מ' נחצב חלל נוסף שבו התגלה מתקן מדורג קטן שכלל שני מדרגות ובריכה מעוגלת למחצה שפורש כמקווה טהרה. לאורך שניים מהקירות (הצפוני והמזרחי) שנחצבו באולם התגלו ספסלי אבן עשויים גזית. על סמך הממצא הקרמי והנומיסמטי, בניית האולם (על בסיס מערה טבעית) תוארכה למאות הרביעית עד שביעית לסה"נ והוא כלל שלושה שלבי שימוש עיקריים בהתאם לתקופת פעילות בית הכנסת מעליו (נושא מורכב בפני עצמו). במאמר כונתה המערכת התת-קרקעית הזאת מתחת לבית הכנסת כ-"אולם הספסלים".
לדעתם של ברוך ורייך, יש קשר ברור בין האולם התת-קרקעי ובין בית הכנסת, וגם את הפתח הדרומי הקטן של בית הכנסת יש להסביר על רקע הימצאותו של האולם התת קרקעי שהכניסה אליו הייתה דרך אותה רחבה, כלומר שבאי בית הכנסת הגיעו אל אותם אולם תת-קרקעי או ממנו לבית הכנסת באמצעות הפתח הדרומי הקטן ולא בפתח המרכזי במזרח. אבל, לשם מה הוא שימש? מתוך ממצא כלי החרס עולה שכיחותם של קערות וסירי הבישול לעומת מיעוט כלי האגירה ומכאן שהמערה לא שימשה למחסן אגירה אלא לשימוש יומיומי. רוני רייך הציע בעבר (1988) להסביר את הקשר שבין מקוואות הטהרה ובתי הכנסת מתקופת הבית השני בכך שבבית הכנסת או באחד מהאולמות לידו נערכו סעודות מצווה שחייבו שמירה על טהרה ברמה מסוימת או שזה היה כרוך בטיפול בספרי הקודש שהיו בו. לפני כמה שנים, יונתן אדלר (2008) שלל את ההצעה הזו, בוודאי בכל מה שקשור לבתי הכנסת הקדומים מימי בית שני אך גם באשר לבתי הכנסת המאוחרים- הוא טען שההלכה התנאית הסתייגה מאכילה בבתי כנסת וגם במקורות חז"ל העוסקים בסעודות מצווה בבתי כנסת, מדובר על התכנסויות נדירות ולא קבועות ובשום מקום לא נאמר שהם מחייבים טהרה כלשהי ולכן הוא הציע הסבר שונה. רייך וברוך טוענים כעת שהממצא בסוסיה של קיום אולם ספסלים ששימש לפעילות יומיומית המצוי בזיקה אך נפרד מבית הכנסת גופו "מחזקות לדעתנו את האפשרות כי במכלול התת-קרקעי שמתחת לבית הכנסת אכן התרחשה פעילות שחייבה מידה של טהרה" (עמ' 88). כדאי לציין שלדעת דוד עמית (בדוקטורט שלו, מובא במאמרו של אדלר, הערה 27) הזיהוי של המתקן התת-קרקעי בסוסיה כמקווה אינו ודאי והזיקה של החלל התת-קרקעי לבית הכנסת נתונה בספק.
כך או כך, ברוך ורייך רואים את תופעת "אולם הספסלים" בהקשר הרחב יותר של ריבוי מקוואות הטהרה החריג בסוסיה ושל אופי היישוב לאור הממצאים הארכאולוגיים. כידוע, איננו יודעים כמעט מאומה על סוסיה ועל בני הקהילה היהודית מן המקורות, בוודאי מקורות חז"ל, ולכן הממצא הארכאולוגי חשוב במיוחד. לאור הממצאים בבתי הכנסת בדרום הר חברון (תכנית בתי הכנסת והפתחים למזרח), הכתובות השונות (בעברית ועם דגש על כהנים), רפרטואר הסמלים האמנותיים (המנורה) ומקוואות הטהרה, כבר חוקרים כמו שמואל ספראי ודוד עמית עמדו על הזיקה של בני הקהילה היהודית בדרום יהודה לבית המקדש ועל הדומיננטיות של בני הכהונה, במשך מאות שנים אחרי חורבן הבית ואולי דווקא בתקופה הביזנטית. לדעת רייך וברוך, גם את אולם הספסלים הייחודי עם מקווה הטהרה בזיקה לבית הכנסת צריך לראות בהקשר הזה של ייחודו של האתר ותושביו היהודים ו-"מחייבים אותנו לבחינה מחודשת של הקשר שבין מקווה הטהרה לבתי הכנסת" (שם עמ' 91). כאמור, לא כל החוקרים אימצו את המסקנה הבסיסית של רייך וברוך שהמתקן המדורג בקצה האולם הוא מקווה טהרה או שיש קשר הכרחי בין האולם ובין בתי הכנסת ואני קצת מתקשה לקבל את ההגיון שסעודות מצווה ציבוריות התקיימו באולם תת-קרקעי בתנאים נורמליים. אפשר לחשוב על כל מיני הסברים נוספים ואפשר להוסיף את טיבו של האולם הייחודי הזה לשלל החידות שמלוות את סודו של היישוב היהודי בדרום הר חברון בשלהי העת העתיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה